ברגע שדלת הגן נסגרת...

ברגע שדלת הגן נסגרת, וההורים יוצאים לדרכם, מתחיל לו יום חדש בגן. בבלוג זה אתן הצצה לעולם הזה. עולם של קונפליקטים, סודות, צחוקים, אינטימיות, צרחות, בכי, קסם והשתאות של גילוי ולימוד יחד עם מרכיבים נוספים שכמעט ולא מדוברים.
הבלוג מיועד להורים לילדים בגיל הגן, לגננות ונשות צוות וכל המתעניין.
חשוב לציין: הרשומות להלן לא כוללות אף פרט מהגן בו אני עובדת. אם נמצא דמיון- הרי שהוא מקרי בלבד.







יום שלישי, 5 ביולי 2011

קבלת הילדים בבוקר

בשני הפוסטים האחרונים דיברתי על עניין הפרידה של ההורים מהילדים. נושא זה מתכתב בצמידות עם אופן קבלת הילדים ע"י הצוות בבוקר.
כמו ברוב הנושאים אני לא חושבת שיש דרך אחת נכונה או לא נכונה לקבל ילד שמגיע לגן. זה תלוי באופי הילד, תלוי בשעת ההגעה לגן, תלוי בגיל הילד, תלוי בתקופת השנה.
החכמה של הצוות צריכה להתבטא ביכולת לקלוט את צרכי הילד שנכנס בדלת הגן.
יש גננות שמהרגע שבו הן נכנסו לגן הו משתקעות בעשיה החינוכית ולא מתפנות לקבלת ילדים באופן שהן תופסות כמלאכותי. דוגמא- גננת נכנסת, מברכת לשלום את הילדים שנמצאים ומייד אוספת סביבה קבוצת ילדים ומתיישבת איתם למשחק קופסא או סיפור או שיחה- זהו זמן יקר ערך שבו אין הרבה ילדים בגן והגננת יכולה להרשות לעצמה לשבת עם קבוצה קטנה, הטרוגנית, להשקיע את עצמה בקבוצה הזאת, להקשיב, לצפות- בשעה הזאת היא תלמד הרבה על הילדים שאיתם היא באינטראקציה. היא יכולה גם לתת תשומת לב קטנה לילדים שבמשך היום לא יזכו לקבל אותה. לכן היא תעדיף להתרכז בעשיה זו וכשיגיעו עוד ילדים לגן היא תצפה מהסייעת/סייעות לקבל אותם. או אולי תרים ראשה ותקרא אליהם ברכת שלום אך מייד תחזור להתרכז בקבוצה איתה היא כבר עובדת. במקרה שילד שרק נכנס יגש אליה- היא תזמין אותו להצטרף או תפנה אותו לפעילות אחרת.
אני חושבת שהקורא כבר יכול לנחש שאני די נגד השיטה הזאת. אני מצד אחד לגמרי מבינה את הגננת שנוהגת כך ומבינה את הערך של הזמן הזה עם הילדים ומצד שני- חושבת שזה לגמרי לא הוגן כלפי הילדים שמגיעים במהלך הבוקר לאחר שהגננת כבר השתקעה ובל נשכח- לרוב הילדים מגיעים פחות או יותר באותם זמנים כך שהילדים המקדימים- יזכו להרבה בקרי-גננת בעוד המאחרים, יזכו להתעלמות.
שמתי לב שגננות שנוהגות כך הן גננות טובות ברמה החינוכית- גננות שהילדים בגן שלהן יתקדמו מאד במהלך השנה. לא מדובר בגננות רשלניות או עצלניות אלא להפך- משקיעות וחרוצות. אך עם מעט התרשלות בתחום הריגשי. והרבה התרשלות בתחום ההורי...
זאת כיוון שהורים שמגיעים לגן אחרי שהגננת כבר יושבת עם הילדים חשים התרעמות רבה שאין קבלת פנים הולמת לילדיהם. ונכון הוא שלא כל הילדים זקוקים לתשומת לב של הגננת עם הכנסם ויש כאלה שמעדיפים את הכניסה השקטה בלי התייחסות קולנית אליהם- אבל כמעט ואין הורים כאלה. כמעט כל ההורים רוצים לוודא שהגננת ראתה והתייחסה בכבוד הראוי לילדם. קשה להורה לצאת מהגן להמשך יומו אם הוא לא בטוח שהגננת הבינה שהמאור הגדול נכנס בזה הרגע לגן.
ויש את הצד השני- הגננת שלא עושה כלום כל הבוקר לבד מקבלת פנים רועשת ונרעשת ונרגשת לכל ילד והורה שנכנסים לגן. גננות כאלה נוטות להיות מלודרמטיות במיוחד עם המון מגע וווליום גבוה. הן תמיד יראו עליזות במיוחד בבוקר וה"בוקר טוב" שלהן יתנגן לכם באוזן עוד שעה ארוכה אחרי שתצאו מהגן מחוייכים. הבעיה עם גננות מהסוג הזה היא שוב- יש כאן חוסר תשומת לב להבדלים בין הילדים, יש כאן גם בעייתיות מסוייימת בדוגמא אישית לילד לגבי איך אני נכנס למקום ואיך אני מברך לשלום אנשים. הבעיה הגדולה ביותר שלי עם דרך קבלת הילדים הזאת היא חוסר האמינות שלה בעיני. הרי הגננת היא בן אדם, לא יתכן שכל בוקר היא מלאת מרץ ומחוייכת ואוהבת כל ילד וכל הורה שנכנס. ואכן, סוד מתוך הגן- גננות כאלו לא ממשיכות בהתנהגות זאת לאחר שההורה הולך. בד"כ הן מחפשות עם העיניים שלהן כבר את הסייעת או הצלה אחרת- יש משהו מאד שטחי בחיבוק סוער של ילד כשהוא נכנס לגן. מן חוסר הקשבה לסיטואציה, בעצם- הצגה.
לצערי הרב, הורים רבים טועים לחשוב על קבלת פנים כזאת כ-"איזו גננת אוהבת וחמה יש בגן הזה". לצערי העוד יותר רב, גננות רבות טועות לחשוב שזוהי מהות קבלת הפנים האוהבת. גננת אחת אמרה לי בעקבות תלונה של הורה כלפיה- "איזה כפיות טובה! ואני כל בוקר כ"כ מחבקת ומנשקת את הילד שלה".
אני מניחה שהפוסט הזה לא פורש פה חכמה גדולה במיוחד. קיצוניות היא אף פעם לא טובה.
הדרך הנכונה היא בוקר רוגע בגן הילדים. שבו הילדים מופנים לפעילות עם כניסתם לגן- פעילות שכבר מסודרת על השולחנות ויש בה חופש בחירה מסויים כך שילד שנכנס יכול לשוטט במבטו ולמצוא את הפעילות המתאימה לו מבין אלו המוצעות (בד"כ משחקים על שולחן, פאזלים, משחקי הרכבה, שולחן צבעים, משחקי שבלונה- פטריות, משושים, אני אוהבת שהספריה תמיד פתוחה), כל ילד יזכה בברכת שלום והתעניינות בשלומו - בגובה העיניים מהגננת או מהסייעת או משתיהן- תלוי בכמות הילדים ורמת הפעילות בגן בזמן הגעתו. אני מאמינה שכשילד נכנס לגן אחת מנשות הצוות צריכה לייצר עבורו בועה פרטית של יחס- להשתיק את הרעש מסביב לקבלת פנים אישית. זה מאד חשוב כי אנחנו לא יכולים לדעת באיזה מצב מגיע ילד לגן בבוקר. חשוב שילד ידע שכניסתו לגן אובחנה, שראו אותו ושמחו בו.
יש ילדים שזקוקים למגע, לחיבוק- הצעירים יותר במיוחד. ויש ילדים שלא זקוקים לחיבוק אלא באמת אוהבים את הגננת או הסייעת ורוצים לחבק אותה בבוקר- אלו ילדים אוהבים באופן כללי שמגע הוא אופי אצלם. הצוות צריך ללמוד את הילדים, לדעת מי מהם זקוק או רוצה חיבוק, תמיד להיות פתוח לאפשרות הזאת ולא "להתקמצן" במגע לילדים שזקוקים לו, הצוות צריך ללמוד גם את הילדים שלא אוהבים מגע גופני אך זקוקים למגע אחר- לתשומת לב, להקשבה. יש ילדים שעסוקים בפרידה מההורים שלהם כ"כ שאינם פנויים לצוות הגן אולם לאחר שהוריהם הולכים- חובה על הצוות לתת את היחס. ככלל- על הצוות להשתדל כמה שיותר לנטרל את נוכחות ההורה ולתת לילד את היחס שלו הוא זקוק.

ומה עם היחס להורים?
שמתי לב שרוב ההורים רוצים גם הם יחס מהגננת. הורה שנכנס לגן נראה בעיני הרבה פעמים כילד שמגיע לגן, עם מבט מבוייש, סקרני, בוחן, הם עוברים במבט בורק על הגן, בודקים איזה משחקים מוצעים על השולחן, איזה ילדים הגיעו, האם הגננת חייכנית הבוקר. אם הגננת עסוקה הם אוחזים ביד ילדם כאילו שהוא ההורה וממתינים שהגננת תבחין בהם. תתייחס.
אז נכון שההורה הוא לא הקליינט אבל גן ילדים הוא מקום קסום שמחזיר אותנו למחוזות ילדות ואני חושבת שגננת יכולה להתחשב בכך ולהתעניין גם בשלום ההורה, כמובן בענייניות קצרה. בחיוך. באהדה. ולשלחו לדרכו בתחושה טובה.
אין להעמיק בשיחה עם הורה בבוקר ובטח שלא בנושא שאינו קשור ישירות אל הילד. ואם הנושא קשור אל הילד- יש לברר האם זה נושא קריטי להמשך היום ואם לא- לקבוע שיחה להמשך היום.

כמו בכל סוף פוסט...אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לאמר אבל שהארכתי יותר משהתכוונתי.

מאחלת לכולכם- יום מקסים :-)

יום שלישי, 21 ביוני 2011

עוד קצת על פרידות

אחרי שפרסמתי את הרשומה האחרונה היו לי עוד המון מחשבות בנושא. אני לא עורכת טיוטות ורשימות לפני שאני מפרסמת אלא מרשה לעצמי להגג עם עצמי תוך כדי כתיבה.

ראשית אולי לא הייתי רכה מספיק. אני לא רק גננת אני גם אמא. לפני הכל אני אמא. אני חושבת שכל הורה מתנסה בשלל פרידות ועושה את כל הטעויות בדרך. החכמה היא ללמוד את הילד שלך, ללמוד מהטעויות שלך, למצוא את הדרך הכי טובה לכם. לא לגננת ולא לאף אחד אחר.
אם הכי טוב לילד שלך להפרד דווקא בדרך שמעצבנת את הגננת- לך על זה!
אני רק נותנת את זוית הראיה שלי בגן.

אז סוג פרידה נוסף שחשבתי עליו ושאני רואה אותו זה ההורים שמבקשים מהילד שלהם רשות ללכת.
"מתוק אני יכולה ללכת?" אני מבינה את ההגיון שעומד מאחורי השאלה הזאת אבל הורה לא צריך לבקש רשות מילד. זה שם את הילד במקום שהוא לא שייך בו. עם המון אחריות וכובד. אתם לא חברים ואתם לא שווים ובטח ובטח שילד הוא לא הבוס של ההורה. הורה לא מבקש רשות מילד ללכת.  צריך למצוא דרך נכונה יותר לקבל את האישור שאנחנו מחפשים לכך שהילד בשל לפרידה מאיתנו- מבלי לבקש ממנו ישירות אישור יציאה.
הכי נורא בעיני לראות את ההורה שמבקש אישור והילד אומר לא. וההורה מתחיל להתמקח. אבל אני צריך ללכת ממי...והילד בשלו- לא. אז טוב, אז נשחק עוד משחק אחד ואז תיתן לי ללכת? והילד אומר טוב. וההורה משחק ואז אומר: "אז עכשיו אפשר ללכת?" והילד אומר שוב לא. אתם מבינים את התמונה. לרוב הילד לא יגיד -כן אתה יכול ללכת, ואז ההורה בכל מקרה ילך בעגמת נפש וכל התהליך היה מיותר. אבל אם ילד אומר להורה- טוב עכשיו אתה יכול ללכת, מבט הנצחון והצעד הקל שבו ההורה יוצא מהגן הוא...איך לומר...לא הכי מחמיא להורה ומשאיר לנו בגן ילד שבטוח שהוא הכל יכול ושמבוגרים צריכים להקשיב לו. סוג של יצרנו מפלצת.

ודבר נוסף שנזכרתי בו- לגבי חיבוקים בפרידה. יש הורים שכשהילד בא לחבק אותם לפרידה מבלבלים בין חיבוקים. יש חיבוק של פרידה ויש חיבוק של פינוק. חיבוק של פינוק זה חיבוק של בית, שבו האמא מתכרבלת עם הילד והגוף שלה משדר לילד רוך ופניות. חיבוק חשוב מאד! אבל לא בפרידה. בזמן פרידה החיבוק צריך להיות ענייני, אוהב, מהיר ומשדר- קדימה ילד, המשך יום נעים. הורים שמתבלבלים בחיבוק מוסיפים הרבה פעמים את המילה והאנחה- "אוי" לחיבוק. זה מן אוי של אהבה כזה אבל כל הסיטואציה לגמרי לא מקדמת. היא פרידה עצובה וכפויה. איזה ילד ירצה לעזוב חיבוק כזה? חיבוק שמשדר את כל הרוך של אמא את כל הגודל והיכולת שלה להכיל אותך ולהיות הבית שלך. ילד בריא בנפשו לא יתנתק מחיבוק כזה כדי ללכת לגן ויהיה הגן הכיפי ביותר שיש. 

חלק מהיכולת שלנו לשחרר את הילדים שלנו לחיים עצמאיים, כרוך ביכולת למיין חיבוקים...



יום שני, 13 ביוני 2011

יאללה ביי- טיפוסי הנפרדים



תהליך הפרידה בבוקר הוא מהותי, חשוב ומשמעותי מאין כמותו בשגרת היום של הילד.  ככל שהשנה מוקדמת יותר והילד צעיר יותר- הזכרון לא ודאי ופרידה בבוקר עלולה להתפס כפרידה. בלי לדעת מה יהיה המשכה.

יש הבדל בין תינוק או פעוט שנפרד מהורה בבוקר לבין ילד צעיר שכבר אפשר לשוחח איתו ואנו יודעים שהוא מבין את מהלך הדברים ואת הרעיון של גן.

בפוסט זה אתמקד בילדים בני שלש ומעלה.

הפרידה האידיאלית היא כזאת שההורה והילד תרגלו אותה קודם בואם אל הגן.  הנראטיב הסיפורי נקלט טוב בעולמו הפנימי של הילד לכן כדאי "לספר את הפרידה". להעביר את תוכן הדברים אל הילד באופן סיפורי. עוד בדרך אל הגן נספר לילד מה עומד לקרות. למשל: "עוד מעט נגיע לגן, נצלצל בפעמון ויפתחו לנו את השער, ניכנס, נתלה את התיק, נראה איזה ילדים הגיעו ונגיד בוקר טוב לגננות. אני אתן לך חיבוק ונשיקה, אתה תבוא לנפנף לי לשלום מהחלון ואז אני אלך."
אם נתמיד בכך יום אחרי יום- בסופו של דבר הטקס ישתרש והפרידה תהיה מוכרת, ידועה מראש ולא מאיימת. ובעיקר- לא ניתנת למניפולציות.
כמובן שהפרידה לא באמת חייבת להיות בדיוק כזאת בכל יום, הרי אם הילד רוצה להראות לנו משהו במגירה שלו או אם הגננת רוצה לאמר לנו משהו או אם נפגוש הורה חבר בדרך- דברים משתנים בחיים אבל "תכנית הליבה" נשארת קבועה.
יש ילדים שרוצים טקס מסובך יותר כמו- הילד ילווה את ההורה עד לשער שם הם יתחבקו ויתנשקו- ההורה ילווה את הילד חזרה לגן- או כל טקס אחר- העיקר שיהיה קבוע וידוע מראש.

ומה עם הילד בוכה?
לא נעים להפרד מילד בוכה אבל לפעמים אין ברירה. אם נתייחס אל הבכי כאל דבר שמונע מאיתנו להפרד- הבכי יהפוך מאד מהר לכלי. מניפולציה.
גם על הבכי אפשר לדבר מראש. אם השארתם ילד בוכה בגן בבוקר- תעלו את הנושא לדיון אחר הצהריים. תזכירו לו שהוא בכה, תספרו לו כמה עצוב היה לכם להשאיר אותו בוכה, תספרו לו שהוא נרגע אח"כ- הוא אולי לא זוכר אבל אתם- סביר להניח מכירים אותו מספיק או בררתם עם הגננת את הנושא-תעבירו לו את המידע הזה על עצמו. שיתחיל להכיר את עצמו, אולי היה לך עצוב לך קצת להפרד ממני הבוקר אבל אתה מסוגל להתגבר ואתה באמת מתגבר. מחר כשנפרד- זה יהיה מאד נחמד אם תלך לגן במצב רוח טוב ותפרד ממני בחיוך. אבל אם שוב יהיה לך עצוב, תבכה שוב- אתה כבר יודע שאתה תתגבר מהר כי אתה מסוגל.
זה חלק מהרעיון הנראטיבי. העברת החיים באופן סיפורי אל הילד. הסיפור הוא כזה: בכל בוקר אנחנו נפרדים בפתח הגן, אתה הולך לגן, אני הולך לעבודה (או לכל מקום אחר), בצהריים אנחנו נפגשים שוב. וחוזר חלילה.

הציפיה היא שילדים לא יבכו במשך כל השנה בפרידת הבוקר. הטווח הוא כזה שבקצה שלו- המתקשים ביותר ימשיכו להתקשות בפרידה עד חנוכה בערך. אם הגיע ינואר והילד עדיין מתקשה בפרידה- הייתי אומרת שהעניין אומר דרשני.
ובסקאלה השניה- הילדים שנפרדים ללא הנד עפעף מתחילת השנה ועד סופה, בהחלט יכול להיות ילדים בעלי בטחון עצמי גדול, בטחון בהוריהם וגישה חיובית ואופטימית לחיים. יש דברים כאלה.
ויש כמובן את הילדים שבאים עם המון רצון טוב לגן בתחילת השנה וכולם בטחון ובגרות מזוייפת או בוא נאמר- פאסון. ואז אחרי שבוע פתאום הם מתחילים לבכות וההורה לא מבין. מה קרה? מה השתנה?
אלה ילדים שהאסימון נפל להם אחרי ההתרגשות של השינוי ושל ההתחלה. זה קצת כמו ההבטחה שלנו בתחילת כל שנה להיות מסודרים ולכתוב יפה במחברות או כל הבטחה אחרת שנובעת מתוך רצון טוב לא מציאותי- זה בסדר. אבל כאמור- עד חנוכה. אח"כ נצפה לראות כבר את השגרה משתגרת.
 והשגרה יכולה לכלול בוקר קשה מידי פעם. אבל לא כל יום.

כגננות ניתקל בטיפוסי הורים ופרידות שפחות או יותר חוזרים על עצמם כל שנה-

הורים שלא בטוחים ששמעו אותם
* ההורה שכאילו חייב לראות את הילד שלו בוכה לפני שהוא הולך. הורה כזה מביא את הילד לגן וכולו חששות- בטח יהיה לילד מאד קשה להפרד ממני, איך אני אלך לעבודה? איך אני אעזוב את הגוזל בגן לבד? הוא כ"כ קשור אלי. והנה, הם מגיעים לגן והילד נכנס וקלט בזוית העין שולחן ועליו המשחק האהוב עליו והוא רץ ומתחיל מייד לשחק. ההורה עומד עם התיק באמצע הגן כמו עץ שתול על פלגי מים, סביבו פעילות של ילדים והגננת עומדת ומחייכת אליו- אתה רוצה לתת לי את התיק? וההורה נצמד אל התיק ואומר: "אבל לא נפרדתי ממושיקו" והוא הולך אל מושיקו ואומר : "מושיקו ביי" אבל מושיקו משחק עכשיו ולא מתייחס- כלומר, הוא שמע את ההורה ובחוסר ההתייחסות שלו אומר לו- בסדר אבא, אתה יכול ללכת. אבל האבא לא בטוח שהוא שמע אותו אז הוא אומר שוב ושוב: "מושיקו! מושיקו! אני הולך!" והגננת מתערבת ואומרת למושיקו- מושיקו תגיד ביי לאבא. ומושיקו מרים את היד וממלמל ביי אבא. אבל אבא של מושיקו מתמהמה כי הוא לא בטוח שמושיקו באמת בסדר עם הרעיו שהוא ילך ואז הוא מתכופף אל מושיקו ומחבק אותו ומנשק אותו ולוחש לו באוזן: "ביי חמודי שלי" ואז הולך אל הדלת והנה...אכן- מושיקו נוטש את המשחק ורץ בבכי נוראי אל אבא ומחבק את רגליו ולא מסוגל להפרד. ופניו של אבא של מושיקו מתכרכמים בדאגה :"אוי לא. ידעתי שיהיה לו קשה להפרד".
מה קרה פה? מושיקו שהוא רדאר חד לרגשות של אבא שלו- הרגיש בשפת הגוף של אבא שלו, הרגיש בחיבוק שלו ובקול שלו ובהיסוס שלו שמשהו לא בסדר קורה פה. ומושיקו נבהל. אם אבא חושב שמשהו לא בסדר אז -משהו לא בסדר.
יש הרבה הורים כאלו. אמהות ואבות באותה מידה. עד סוף השנה. והגננת נשארת בסוף עם ילד מתייפח וההורה הולך לעבודה בהרגשה רעה. כ"כ חבל. אם הילד משחק, אמרתם לו שלום בקול רם מספיק- לכו. נכון שאולי אח"כ הילד ירים את הראש ויגיד- לא אמרתי שלום לאבא! אז הגננת תזכיר לו שהוא נפרד מאבא בשולחן המשחק או תזכיר לו שאבא אמר לו כמה פעמים שלום.

ומן הצד השני- ההורה הנעלם.
ההורה נכנס עם הילד לגן- הילד רץ לרגע לתלות את התיק או לבדוק משהו במגירה וכשהוא חזר- ההורה כבר לא שם. עגמת נפש גדולה לילד. עלבון אמיתי שמלווה או בבכי נעלב או במצב רוח מזופת. בצדק. גם אם הילד בוגר וגדול ואתם נפרדים ממנו באוטו או בשער- חיבוק, נשיקה, מבט אוהב, מילת פרידה- חובה.

ההורה הנשאר
יש הורים שנשארים בגן. הם או עומדים ומשקיפים או רוצים לדבר עם הצוות או לפטפט עם הורים אחרים או לשחק עם הילדים. במקרה כזה- הכל תלוי במינון וכמובן בזמן של הבוקר. הורה שנשאר לכמה דקות-  סביר. הורה שמגיע מוקדם מאד בבוקר- יכול להשאר אפילו יותר. הבעיה היא עם הורים שנשארים יותר או מגיעים מאוחר יחסית בבוקר ונשארים. הצרימה בגן גדולה. ילדים שנפרדו מהוריהם וכבר שקעו בעשיה- עלולים לחוות מחדש את קשיי הפרידה, הצוות שעסוק בקבוצת הילדים נאלץ לעצור את עיסוקיו כדי להתייחס להורה, לפעמים ההורים גם קולניים ומצחיקים את הילדים או מניפים את הילדים- יוצרים בגן מהומה מיותרת. להורה הנשאר כדאי להמליץ על טקס שקט ואיכותי שקשור להישארות שלו בגן- למשל משחק קצר, ציור או סיפור אחד כחלק מטקס הפרידה. לצוות אני ממליצה לא לתת פתח לפיטפוטים עם ההורים הנשארים. זה לא הזמן.

ההורים המציצים או הבאים באופן פתאומי באמצע היום.
יש הורים שמגיעים לגן באמצע היום כדי להביא משהו או לקחת משהו ובמקום לעשות זאת באופן דיסקרטי ובלי להפריע למשך היום- חשוב להם דווקא לראות את הילד שלהם, לשוחח איתו ואז ללכת. לילד מאד קשה להמשיך את היום אחרי הפרעה כזאת. אם ההורה בא- הוא צריך לקחת את הילד הביתה או לא להראות לפניו ולחלופין- לתאם עם הילד מראש את הביקור.

ההורים הנצמדים
הורים שנצמדים לילד שלהם או מצמידים את הילד אליהם- אם על הידיים או בכל אופן אחר. הורים שמצמידים את הילד אליהם בד"כ חשים קושי בפרידה בעצמם וע"י ההצמדה הפיזית הזאת מעבירים את התחושה לילד שלהם. צריך לזכור שלילדים יש זכרון חושי ועד לא מזמן הם היו ברחם- גוף אחד עם אמא שלהם. השפה המילולית שלהם לא מפותחת כמו השפה הגופנית שלהם. הם חשים הכל דרך הגוף. ההורה המצמיד את הילד- מעביר לילד שלו את החשש שלו מהפרידה. הילד וההורה הופכים דבוקה אחת של מתח. מתח כי ההורים ממהרים לעבודה והילד לא מוכן לעזוב אותם. בסופו של דבר אחת מהצוות תצטרך לקלף את הילד בכח. להחזיק בו ולהרגיע אותו עד שההורה נעלם וכמה דקות אחרי- עד לרגיעה. הפרידה הכי פחות מומלצת.
ההמלצה החד משמעית להורים היא לא להרים את ילדיהם בכניסה לגן אלא לעבוד כמה שיותר על העצמאות ועל הרעיון של כניסה עצמאית לגן- כל אחד נכנס לגן ברגל- לילד שקשה לו אפשר להקל עליו אולי בעזרת הגעה על בימבה, אופניים, או בדחיפת עגלת בובות או מכונית- כל דבר שיתן לילד את התחושה שהוא הולך לבד והוא עצמאי. כך הפרידה קלה יותר.

כמובן שחשוב מאד שהורה ירגיש בטוח עם הגן שהוא שולח את הילד אליו. שלא יהיו לו חששות שאולי הילד הולך למקום שרע לו שם. הורה שיודע שהגן הוא מקום טוב לילד להיות בו, ישלח את הילד בשמחה לגן מתוך ידיעה שיעברו על הילד חוויות בונות במהלך היום. הורה שיודע שיש בגן צוות שאוהב את הילד שלו ורוצה בטובתו- יחייך אל הצוות בבוקר ויעביר לילד שלו מסר שהכל בסדר. שהוא במקום בטוח.






יום שבת, 11 ביוני 2011

זכרונות מגן הילדים

בפתח דברי שוב אני מפנה אתכם לפוסט על האחים גרים- הדיון שם עדיין חי בנוגע למהות החינוך בגיל הרך. מוזמנים להוסיף את דעתכם.
___________________________________________

כשאני חוזרת אחורה אל גני הילדים בהם התחנכתי אני מצליחה להזכר באירועים ספורים שהתרחשו בשני הגנים האחרונים בהם למדתי. טרום חובה וחובה. לפני כן יש כמה זכרונות עמומים בלבד. אני קוראת את הזכרונות שלי, מהרהרת בהם וחושבת לעצמי- מה בעצם זוכרים הילדים מכל השנה הזאת בגן הילדים? את המפגשים שאנחנו כה טורחים עליהם? את המשחקים המשוכללים שרכשנו? את עבודות היצירה האין סופיות? את הדבק נצנצים שכל הילדות רבו עליו? לאו דווקא.
 הדברים הקטנים- ההכי קטנים שנתנו לנו איזו הרגשה של מיוחדות, של נועזות, של תחושת "אני" חזקה. את רגעי תשומת הלב, העמידה במרכז, ההתמודדות- אלו הדברים שנשארים איתנו בארכיון הזכרונות שלנו, שבונים אותנו כאדם שיגדל להיות אנחנו.
אני גם שמה לב עד כמה אהבתי את הגננת שלי בגן טרום חובה על אף שבראיה לאחור אני רואה שדווקא הגננת של גן חובה היתה מקצועית ויחודית יותר במחשבתה. את שתיהן אני זוכרת כגדולות מן החיים.

תרגיל חובה לכל גננת.

גן טרום חובה-
בחצר הגן המוזנחת ישבתי תחת מתקן כלשהו וכשקמתי התברר שישבתי על צרכים של כלב. הסייעת ניקתה אותי במטבח הגן וכשסיימה דרשה שאומר לה תודה. התביישתי ולא רציתי לומר לה. היא התעקשה ולא נתנה לי לצאת מהמטבח ואני התעקשתי בחזרה לא לומר. קרב מבטים. צחוק של הסייעת ושחרור שלי מהמטבח עם רצועת פלפל אדום ביד.

חצר הגן, אני וילדה נוספת מחליטות לא לחזור לגן עם קריאת הגננת למפגש. התרגשות ופחד. ישבנו על הצמיגים הצבעוניים והתנהגנו כאילו מישהו מרח דבק על הצמיגים ולכן לא נוכל לקום מהם. החצר שוממה, קולות עולים מהגן ואני והיא יושבות על הצמיגים. כ"כ רוצות לחזור לגן אבל לא יודעות איך לצאת מהמצב שנקלענו אליו. לבסוף חוזרות מבוישות אל הגן. אף מילה מהגננת. היא ממשיכה במפגש כאילו כלום.

הגננת, חיוך לבן שיניים, מרחפת בגן כמו פיה גדולה, הערצה טוטאלית עד כדי אלם.

יושבים על המדרגות המשותפות לגן חובה ולגן טרום חובה- שתי ילדות מגן חובה יושבות כל אחת מצד אחר שלי ומתווכחות זו עם זו את מי אני יותר אוהבת.

גן חובה-
בוקר ראשון של גן חובה, אני יורדת מההסעה וילדים שהיו איתי בגן טרום חובה רצים ומבשרים לי שנגמרו הסמלים של גן חובה אז אני צריכה ללכת לגן טרום חובה. תחושת אכזבה מהולה בהקלה גדולה. קבלת דברי הילדים כאמת מוחלטת ללא עוררין.

בגן חובה פיתחתי מנהג של לחישות במקום דיבור. הגננת, הרבה פחות יפה ומוערצת על ידי מאשר הגננת של טרום חובה, מחליטה ללחוש יום שלם בגן כדי להמחיש לי עד כמה המנהג שלי מפריע להתנהלות הגן.

כל הילדים בחצר, אני בגן, הגננת יושבת ומתעסקת בניירות ואני מנסה לחבר מילים באותיות מגנטיות ומגיעה אליה מידי כמה רגעים לשאול אותה מה יצא לי. תחושת פרטיות מלבבת.

הצגת סוף שנה, אני- אחת הילדות העכבריות, לחשניות ופחות בולטות בגן- בתפקיד הראשי. באמצע ההצגה קולטת בזוית עיניי את אמא שלי מוחה דמעה.




יום שני, 30 במאי 2011

כולם היו בני- הרהורים רגשניים לקראת סוף שנה

בכל שנה אחרי פסח מתחילה תחושת סוף השנה בגן. הימים המיוחדים והחגים התכופים עד שבועות גורמים לימים לעבור מהר יותר ואחרי שבועות יש עוד פחות מחודש אחד לסיום. לפרידה.

בתקופה זו אני נוטה  להתבונן בילדים בעין אחרת, אני רואה כמה הם גדלו מתחילת השנה. העבודה עם ילדים צעירים מזמנת את האפשרות לראות את הילדים משתנים וגדלים- פיזית מול העיניים. וכמובן שגם התפתחותית יש שינוי גדול. הילדים מהירים יותר, מסוגלים יותר מוטורית, יכולים לסדר ספסלים למפגש, ילדים שדיברו לא מובן או מיעטו לדבר בתחילת השנה העשירו אוצר מילים, למדו להסביר את עצמם, התחילו לפתח רעיונות משלהם, האישיות שלהם פורחת ועולה ויחסי החברות בין הילדים מעמיקים. גם תחושת הקרבה והאהבה שלי אליהם- בשיאה. ואז מתחיל לחלחל העצב על כי הפרידה ממשמשת ובאה. עצב שלא חף מהתרגשות של שמחה. כי זאת דרכו של עולם שהילדים גדלו ובגרו והנה- החיים קוראים להם והם עולים הלאה אל הגן הבא אל המשך גדילה וצמיחה והתפתחות.
אני נזכרת בילדים שלימדתי- חוזרת אחורה אל הגן הראשון שבו עבדתי כשהייתי בת 19. ואני מופתעת כי אני זוכרת כל ילד וילדה. ומידי פעם עובר ילד במגרש המשחקים מתחת לבית שלי ואני עוצרת בתדהמה- את מי הוא מזכיר לי? ופתאום נזכרת באח של שלי- ילדה מהגן שלי שהיתה מיוחדת במינה, בעייתית וסוערת ולה אח קטן שבא לפעמים למסיבות ואירועים- והילד הקטן הזה דומה לו כ"כ. ואני מייד מחשבת- בת כמה שלי היום? סטודנטית צעירה ואולי כבר התחתנה? אולי היא כבר אמא לתינוק? אני נזכרת בה עם הצמות והדיבור המשובש ונזכרת כמה צחקנו בישיבות צוות כשדיברנו על התעלולים שלה- תעלולים שבזמן אמת כעסנו ונזפנו וחינכנו- אך אחרי שעות הגן התענגנו על החוצפה, על שמחת החיים המתפרצת על התעוזה. לפני עשרים שנה ואני זוכרת כל ילד.
ולא רק מהגן ההוא. יצא לי לעבוד ביותר מעשרה גנים במהלך השנים (כשכלל לא הייתי גננת בהכשרתי) ואני זוכרת את כל הילדים בגנים האלו. מצד אחד זה מפתיע ומצד שני מאד מובן כי שנה אחת בגן ילדים כמוה כחמש שנים במסגרת עבודה אחרת. האינטנסיבות ועומק הרגשות והחוויות והאינטימיות שנוצרת היא רבה.
אני מסתכלת על הילדים וחושבת לעצמי- מי יודע מי יהיו הילדים האלו? מה יעלה בגורלם? לאיזה אנשים יגדלו? איזה חוויות החיים יזמנו להם? ואני מתפללת שלא יקרו להם דברים רעים ושידעו להתמודד עם הפתעות החיים, מקווה שנתנו להם קצת חוסן נפשי בשנה הקצרה הזאת, מספיק אהבה שתחזיק אותם לפחות לעוד כמה חודשים במסגרת החדשה, עד שיכירו אותם גם שם ויאהבו אותם בזכות מי שהם.
ואני משחררת כי זהו. הילדים עוברים הלאה ובעוד כמה חודשים ילדים חדשים לגמרי ימלאו את חיי ואני אתמלא בם ואלמד אותם ואתחיל לאהוב אותם ולהתעורר באמצע הלילה עם התלבטויות לגביהם וייסורי מצפון שעשיתי אולי לא טוב והחלטות לגבי הבוקר הבא ורעיונות לתיקון וגאווה או חיוך על דבר מה אחר.
ונעים לי להיות תחנת מעבר קטנה בילדות של כ"כ הרבה ילדים.

יום ראשון, 22 במאי 2011

גן שלנו מה נחמד הוא, לנו טוב בו עד מאד

לפני שאתחיל את הפוסט- אני מזמינה אתכם לקרוא את התגובות לפוסט על חגי ישראל והאחים גרים- התפתח שם דיון (די עתיק) בין אחד הקוראים שלי- דניאל, לביני על מהות החינוך הדתי לעומת החינוך החילוני והאם באמת יש דבר כזה חינוך חילוני. מוזמנים להצטרף- אשמח לשמוע עוד עמדות.

על הפרק היום:
הבוקר בגן הילדים מתחיל ברוב גני הילדים בקבלת הילדים ומשחק סביב שולחנות למשך שעה עד למפגש הבוקר שבו מרכזים את הילדים ומתחילים את היום.
מפגש הבוקר מתחיל תמיד בשיר בוקר, ברכת שלום לילדים, איזה יום היום, מהו מזג האויר, מי הגיע ומי לא הגיע ואז מפגש תוכן לפי הנלמד.
לאחרונה ישבתי כמה שעות טובות בספריית המוזיקה בסמינר וניסיתי לבחור לעצמי את שירי הבוקר המועדפים עלי כדי ליצור לעצמי אסופת שירי בוקר לשימושי.
שמתי לב כי כל שירי הבוקר כמעט מאלצים את הילדים להודות בכך שהיום נפלא, השמש זורחת, הציפורים מצייצות, הילד קופץ מהמיטה ורץ לגן, הוא נפרד לשלום בשמחה הוא מברך אנשים ברחוב בשמחה, הגן מחכה לו כולו מואר וחביב, הצעצועים מחייכים אליו מן המדפים הגננת חייכנית ורגועה...המוזיקה היא קופצנית, חזקה, המון תופים ומצילתיים, המילים מכוונות את הילדים לקפוץ, למחוא כפיים, לרקוע ברגליים.
אחרי כמה שעות הורדתי את האוזניות מעל ראשי ובהיתי בדיסק המפוצץ אושר הזה שנח בכף ידי.
התחלתי לשחזר בעיני רוחי את מפגשי הבוקר שלי עם הילדים ונוכחתי שגם אני שבויה בקונספציה הזאת שבוקר בגן הילדים חייב להיות הכי עליז שאפשר. אנחנו שואלים את הילדים בחיבה דורשנית:  "מה קרה? עוד לא התעוררתם היום? לא ישנתם מספיק בלילה? קדימה!"
אחר כך חשבתי לעצמי- תארו לעצמכם שמקומות העבודה שלנו היו דורשים מאיתנו להיות כ"כ עליזים, קופצניים ונמרצים מהרגע שנכנסנו למשרד? האם בכיתות הלימוד מאלצים את הילדים להכיר בעובדה שהשמש זורחת והציפורים מצייצות והיום פשוט נפלא?
ילדי הגן הם שבויים קטנים שלנו ואנחנו רוצים שהם יהיו מאושרים כי אנחנו יודעים שאלו השנים היחידות בהן נוכל לאלץ אותם ולשכנע אותם ולשקר להם שהיום נפלא והשמש זורחת גם ביום הכי גשום, אפרורי ומדכדך בשנה.
אמת נוספת היא שכמבוגרים אנחנו רוצים לראות ילדים שמחים. אנחנו חושבים על הילדות כעל השנים המאושרות. מסתכלים על הילדים ומפטירים- אחחח איזה חיים טובים יש להם. כל היום רק משחקים.
אנחנו גם רוצים לגרום להם להיות מאושרים. זהו התפקיד שלנו כמבוגרים לדאוג שהילדים יהיו מאושרים.
אם כך, הילד בא לגן, הוא ישחק קצת עם החברים ואח"כ הוא ישב במפגש הבוקר, ירקע ברגליים, ימחא כפיים -ויש גם שירים בהם אנחנו מצווים על הילד לצחוק! (למשל:  "מי שטוב לו ושמח שיצחק- חה חה חה, יותם!! אתה לא איתנו! "), אנחנו נראה קבוצת ילדים חייכנית ונמרצת שמתחילה את היום בחיוך רחב ואושר ימלא את לבנו.
אני כותבת את זה לגמרי ממקום שבו אני עושה את מה שאני כותבת עליו. לא כביקורת לאחרים אלא בעיקר כחשיבה עצמית שבה אני משתפת אתכם.
הרי לא ארצה להתחיל את היום בגן שלי בדרך אחרת...מפגש הבוקר הנמרץ, המעורר העליז- הוא התחלה נהדרת ליום בגן. הוא מעלה חיוך על פני הילדים וגורם לנו להזיז את הגוף ולהמריץ את הדם ומכין אותנו ליום מלא פעילות.
אלא שאני עכשיו עוצרת לשאול את עצמי, היכן היא ההכרה בזכותו של כל ילד להיות עם עצמו, עם מצב הרוח שאיתו הוא בא לגן, עם זכרונות הלילה שלו, עם חוויות הבוקר שלו, עם הפרידה מהוריו למשך היום, עם מחשבות שמעסיקות אותו- אולי עם עצב, דאגה, חששות. האם אני יכולה לקחת קבוצה בת 35 ילדים ולאלץ אותם לכך שהבוקר הזה הוא פשוט נפלא?
לעת עתה אשאיר את השאלה הזאת פתוחה למחשבה נוספת.


הרהורים ולבטים פוסט-פוסטיים בעקבות עניין בר-כוכבא

בעקבות הפוסט הקודם בו תארתי את החלטתי לא ללמד השנה על בר-כוכבא היו לי כמה דיונים מעניינים עם גננת שאני מעריכה והיא טענה שלמרות שהיא מסכימה איתי- היא כן מלמדת על בר-כוכבא כיוון שהיא לא רוצה ליצור פער בין ילדי הגן שלה לשאר הילדים. כלומר- כל עוד זאת לא החלטה מערכתית כוללת- היא לא יכולה להרשות לעצמה לקחת את ההחלטה וכשהילדים יגיעו לכיתה א' וידברו על בר-כוכבא, הם לא יבינו על מה מדובר. בכלל, היא יכולה ללמד על בר-כוכבא בדרך אגב, בלי להקדיש לעניין תשומת לב רגשית גדולה מידי. תתרכזי בסיפור על האריה שהכיר אותו מאז שהיה גור - מודה שאני לא מכירה את הסיפור.
אני עוד לא סגורה על עצמי מה עמדתי בעניין. אני מניחה שלשנות מיתוס זה דבר די גדול- כנראה גדול מידי בשבילי לקחת על עצמי. אולי אפילו מגלומני מצדי להחליט על דעת עצמי להוציא את הנושא הזה מהרפרטואר של חגי ישראל.
קשה לי לדמיין את עצמי מלמדת את הילדים שבר-כוכבא היה גיבור אבל אני מניחה שאני יכולה להכניס את זה ללימוד הביקורתי. להשתמש בסיפור הזה כדי לדון בשאלה- מהי גבורה ומיהו גיבור אמיתי. זהו נושא שמאד קשור לעולם הילדים וקשור להרבה נושאים שמעסיקים את הילדים.
אם כך, אני חוזרת בי מהכרזתי החד משמעית.
אולי בל"ג בעומר הבא, אחזור לדווח איך ומה :-)

יום שני, 16 במאי 2011

איש היה בישראל...ל"ג בעומר כדוגמא להנחלת ערכים ומיתוסים שפג תוקפם.

מייד כשחוזרים מחופשת פסח מוציאות הגננות מן המחסנים את תיקיות יום-הזכרון-העצמאות-ל"ג בעומר- שבועות.  על יום השואה נדבר בפוסט אחר. המהירות שבה הימים האלו מגיעים בזה אחר זה גורמים לבלבול גדול אצל הילדים כמו אצל הגננות. עוד לא הספיקה לקשט את לוח התוכן בדגלי ישראל וכבר היא צריכה להוריד ולקשט במדורה גדולה, חיצים וקשת ותמונתו של בר-כוכבא רכוב על האריה...
אז מה זה עצב, מה זה שכול, מה זה חיילים, מה זה צה"ל מה זה מדינה, עצמאות, ישראל, ישראליות, קיבוץ גלויות, דגל, המנון...את כל זה יש ללמד את הילדים תוך שבוע. כמובן שהלימוד הוא שטחי מאד, שבלוני ולא מכבד. לפני חג חנוכה למשל יש חודש שלם שבו  מקיפים את הנושא מכל זוית אפשרית. מה לעשות שדווקא לפני יום העצמאות יש רק שבוע.
אז הנה נגמר יום העצמאות ומגיע לו יום ל"ג בעומר.
לכבוד ל"ג בעומר הילדים לומדים מהי מדורה. הם שרים שירים על בר-כוכבא ורואים שהוא רוכב על  אריה. אולי מספרים להם על ספירת העומר . בד"כ את עניין החיטה שומרים לשבועות ואז לומדים על חיטה ועל לחם ועל מוצרי חלב.
אני טוענת שכל הלימוד הזה הוא שטחי ומטופש ולמעשה- בזבוז זמן מוחלט.
דווקא בגנים הדתיים מתעקשים על ספירת העומר. ספירת העומר היא דרך מצויינת לקשר בין כל החגים והמועדים האלו שבין פסח לשבועות. וספירת העומר- היא לחלוטין לא דתית.
בר-כוכבא (שנקרא גם בר-כוזיבא על שום שנחשב לנביא שקר) היה קנאי יהודי מטורף שגרם למותם של מאות אלפים מחייליו. הוא גרם למאתיים אלף מחייליו לכרות את אצבעם בעזרת שיניהם כדי להוכיח שהם גיבורים וגדולי הדור קראו להחרימו בשל כך, לכן שינה את הגזירה וכדי להוכיח גבורה היה על חייליו לכרות גזע עץ אלון תוך כדי רכיבה על סוס.
רבי עקיבא שהיה גדול הדור באותה תקופה, נתן את חסותו לבר כוכבא לזמן מועט שבו האמין כי בר כוכבא הוא המשיח כיוון שמאד התרשם מהמרד שבר כוכבא החל. כיוון שקיבל חסותו של רבי עקיבא הכריז בר-כוכבא על עצמו כעל משיח וגם מלך. רבי עקיבא הבין מהר שבר-כוכבא הוא פרחח, חולה כח, בעל שגעון גדלות ואחד כזה שיביא שואה על העם.
מספרים כי דודו של בר-כוכבא היה צדיק גדול והרומאים פחדו להרגו והאמינו שעד שלא ימות לא יוכלו לכבוש את העיר ביתר. לכן באו אליו ולחשו לו דבר מה בזמן שהתפלל. בר כוכבא דרש לדעת מה אמרו לו אך הם סרבו לומר לו. כאשר קרא לדודו ושאלו מה לחשו לו ענה- בזמן שאני מתפלל אל אלוהים- איני שומע מה לוחשים לי -בר כוכבא לא האמין לו והרגו. ברגע שמת, כבשו הרומאים את ביתר והרגו את כל חייליו. על כך מובאת גמרא המפרשת את הביטוי- איזהו גיבור הכובש את יצרו. כלומר בר-כוכבא לא ראוי להקרא בתואר גיבור.
אם כך, זהו האיש שאנו מלמדים את ילדינו כי היה גיבור ובעל "עיני זוהר". זוהי הדמות שנראה לנו שהכי חשוב להנחיל לדור הצעיר כמסמל גבורה. ומה הקשר לאריה? יש אומרים שבר כוכבא היה כה גיבור עד כי רכב על אריה. בשיר כתוב שהוא הושלך לכלוב עם אריה. אין לכך בסיס.  ומה הקשר ללג בעומר...בר כוכבא נהג לתקשר עם המורדים שלו בעזרת מדורות. בלג בעומר? כנראה שגם בלג בעומר. אחרי הכל המרד נמשך שלש שנים.
כנראה שחלוצי העליה השניה הם שאימצו את בר-כוכבא כדמות הירואית שיש לחנך על ברכיה את הדור הצעיר בא"י. יתכן והיה בכך מן ההגיון לחנך דור שיסתער בגבורה ויפעל למען עצמאות בלי לחשוב פעמיים לפני שהוא פועל- אני לא אכנס לדיון סמי-פוליטי שכזה. רק נקודה למחשבה.

בגנים הדתיים לעומת זאת לקחו את רבי עקיבא ואת ספירת העומר כערכים של לג בעומר.

המסורת מספרת כי 27 אלף מתלמידיו של רבי עקיבא- שהיו גדולים בתורה אך קטנים ביחסים שבין אדם לחברו, לקו במגפה קשה מייד אחרי פסח. המגפה הפילה חללים רבים ופסקה רק בל"ג בעומר כשרבי עקיבא מתאמץ לאורך כל הזמן לזרוע בלבם של תלמידיו את הערך "ואהבת לרעך כמוך" ו "שלי-שלך, שלך-שלך". על כן בל"ג בעומר אנו פוסקים ממנהגי האבל של ספירת העומר וחוגגים את אהבת האדם לחברו. ערך אנושי רב מעלה שאין בינו לבין הדת- שום בלעדיות.
ספירת העומר מסמלת את שבעת השבועות שאנו סופרים בין פסח לשבועות. אלו הם שבועות קריטיים לחקלאות הארץ-ישראלית שבימים קדומים היתה מבוססת רובה ככולה על חיטה ותבואת דגן. ימים שחונים או מגפה בחיטה היתה עלולה למוטט את כלכלת הארץ ולגרום למוות פשוטו כמשמעו של האוכלוסיה לכן הספירה הזאת היא משמעותית.

לגבי יום ל"ג בעומר והדלקת מדורות ביום זה- אין שום אזכור בתורה או בכתובים יהודיים אחרים ליום כזה.
יש שטוענים שלג בעומר הוא חג פגאני שחל שנים רבות קודם לספירת העומר המוזכרת בתורה. חג של הקרבת קורבנות אש לאלילים שישמרו על התבואה. 

לבד מכך שהספירה של שבעה שבועות מתוארת בתורה- אין בה כל דבר דתי.
אם כך, במקום לדבר עם הילדים על הטבע, על החקלאות, על מחזוריות השנה על הצהבת החיטה בשדות (ולתת את תשומת הלב הראויה ליפי הטבע בתקופה זו), במקום לדבר על ערכים נעלים של אהבת האדם, ערבות הדדית זה לזה כבני אדם. ללמוד על רבי עקיבא כמנהיג חברתי ראוי לחיקוי, אנחנו מעלים על נס את בר-כוכבא, הקנאי המטורף שהמית אסון על העם.
שוב אציין לטובה את הגנים הקיבוציים שלאורך כל השנה שמים דגש על ציר הזמן החקלאי בארצנו ובכל גן קיבוצי נראה בריסטול גדול עם תאים לפי ימים ובכל יום מכניסים אלומת חיטה לתא הנכון וכך הילדים רואים באופן מוחשי את ספירת העומר. (כפי שסביר שנראה גם בגנים הדתיים).
ובמאמר מוסגר אציין- ספירת העומר נהדרת ללימוד נוסף של יסודות המתמטיקה כמו גם תורת ימי השבוע, משמעות המושג "תאריך" ומחזוריות השבועות והחודשים.

לפעמים כ"כ תבוע בנו- כבוגרים שגדלו בארץ, שירים שקשורים לחג, אנחנו מתרפקים על שירי ילדותנו ורוצים לשמוע אותם מפי ילדינו, בד"כ, כגננת, אני מזדהה עם הצורך הזה של ההורים ומקפידה ללמד שירי חגים "של פעם" לצד השירים החדשים. במקרה של "איש היה בישראל, בר-כוכבא שמו, איש צעיר וגבה קומה, עיני זוהר לו"...אני חורגת ממנהגי. על בר-כוכבא לא אלמד את ילדי הגן שלי.






יום שלישי, 26 באפריל 2011

בין חגי ישראל לאחים גרים



כל החגים ובמיוחד חג הפורים וחג הפסח מעוררים הרבה תכונה בגן הילדים. וכמו בכל נושא- מייד מתעוררים הויכוחים. איך מעבירים לילדים את הסיפור התנכ"י, שככל מיתולוגיה, מתובלים בהרבה אלימות גראפית ונראטיבים אנטי-חינוכיים (מכת בכורות כדוגמא).
אני מספרת לילדים את הסיפור התנכ"י כלשונו. בכל גיל. את המן תלו ולא גירשו. וכן הלאה. אני משתדלת להכניס את העניין לפרספקטיבה מעשייתית- כלומר- הדבר קרה רחוק מפה- בזמן ובמקום אחר.
כפי שידעו האחים גרים- הסוד לכל מעשיה מוצלחת מתחיל בהרחקתה מעולם ההווה האפשרי. היו היה פעם, רחוק רחוק. ברגע שהילד שומע את המילים האלו הוא מייד מבין- אנחנו נכנסים לספירה אחרת. אפשר להתרווח אחורה ולהתחיל להתרגש. הכל יכול לקרות החוקים משתנים וזה בסדר כי זה לא פה ולא עכשיו.

מעשיות
הורים ומחנכים רבים מרחיקים את הילדים מהמעשיות הקלאסיות מתוך מחשבה שהן מפחידות מידי ולא מתאימות לחיים בתקופתנו. אני חושבת שזהו עוול. המעשיות מאפשרות לילדים לעבד פחדים, קונפליקטים ומחשבות אמיתיות שמעסיקות אותם- במודע או שלא במודע. עד כמה אמא שלי באמת אוהבת אותי, עד כמה באמת תמיד תגן עלי, האם אני עלול לעשות משהו שיגרום לה להפסיק לאהוב אותי? האם אמא שלי עלולה למות? מי ישמור עלי בעולם הזה. מחשבות על מוות באופן כללי. אלו מחשבות שקיימות בלבו של כל ילד- לרוב לא במודע. אלו מחשבות שגורמות לחלומות הרעים, להרטבות, לגמגום- תופעות רגשיות שאין להם הסבר-הרי הילד מקבל כ"כ הרבה תשומת לב ואהבה-  מדוע הוא כוסס ציפורניים בלי הפסקה?
דווקא סיפורי המעשיות-הזאב האורב ביער, המתדפק באלימות על דלת הבית ומאיים להפילו, המכשפה בבית הממתקים, אמהות חורגות ומרושעות, ריצתה של שלגיה ביער החשוך- כל אלו פותחים נתיב ישיר למקומות החסומים האלו של הפחד הלא מודע. הם מתקבלים ע"י הילדים בשמחה ובהתרגשות. אף ילד לא נשאר אדיש. חלקם מכסים את האוזניים או מסתירים את הפנים. חלקם מתחבקים זה עם זה, זה פחד מרגש. שאתה רוצה להתמודד איתו. במיוחד חשוב לספר את הסיפורים כלשונם, כפי שהובאו במקור- העריכה והעיבוד הורסים את הקסם המדוקדק של המעשיות.
כשההורים של הנזל וגרטל מתכננים את נטישתם ביער- אני מתארת להם את הילדים שוכבים במיטתם ומאזינים באימה לתכנית. זוהי סצינה שכל ילד מכיר. ההקשבה לשיחת מבוגרים לא לגמרי מובנת כשאתה כבר במיטה, בחדר החשוך. אתה שומע את השם שלך בשיחה הזאת. אתה קולט ניואנסים, טון. אבל אתה ילד קטן. חסר אונים מול תכניות המבוגרים.
או אתה שוכב במיטה ושומע במעומעם את החדשות. לא לגמרי מבין מה שמעת עכשיו אבל זה לא נשמע טוב.
הם מתחברים לזה ומוקירים תודה לכך שלא מתעלמים מהחלקים האלו של החיים. העובדה היא שהחיים מורכבים. גם בגיל הרך. מצוקות יום-יום שהילדים חשופים אליהם, לחצים ומתיחות בין ההורים, כלב מפחיד שאני חייב לעבור מולו כל יום, טילים שנופלים פה- שגרת יום-יום של רבים מהילדים במדינה שלנו- פחדים.
אז איך יכול להיות שכשאני בגן הכל ורוד ושמח? שירים וריקודים ויום הולדת לאילן?
יש מקום של כבוד למעשיות הילדים. וכמובן שאני חוזרת על הרעיון שזוהי מעשיה, שלא קרתה מעולם.
היה היה פעם בארץ רחוקה רחוקה לפני המון המון שנים...

החגים
הסיפור התנכ"י שלנו הוא עניין אחר. המורשת היהודית שלנו מאד אלימה. הרג וקטל, מלחמות, גזירות, מכות ואלוהים אחד זעפן וכעסן במיוחד שמרחף מעל כל זה- רואה הכל ונמצא בכל מקום.
יוצא שבגנים מנסים להתמקד תמיד בסמלים- סופגניה עגלגלה ושמנמנה רקדה ריקוד נחמד לכבוד החנוכה, ובתיבה משה הקטן ילד יפה ורך (מזכיר תמיד את ישו אבל זכויות יוצרים לברית הישנה), זקן ארוך לי עד ברכים...לפעמים נדמה כאילו שירי החגים עיקשים בדעתם להפוך את ילדינו לטמבלים גמורים.
נכון שמדובר בילדים רכים ואין מקום ללימודי היסטוריה ותיאולוגיה מורכבים. עם זאת, אני רואה ערך רב בלימוד הסיפור התנכ"י שמאחורי כל חג.
אסתר המלכה, ושתי, מורדכי היהודי, המן הרשע, זרש אשתו- אלו דמויות פנטסטיות. הילדים אוהבים אותן, מדברים עליהן, מציגים אותן, משחקים במשחקי תפקידים והם גם מתערבבים עם פרעה הרשע, משה רבנו, אהרון אחיו, מרים, יוכבד, ים סוף, הצפרדעים וכו'. המיתולוגיה היהודית המרתקת. ולא סתם היא אלמותית.
וזוהי גם התרבות שלנו, המורשת שלנו ויש מקום לדיון ביקורתי עם הילדים- השאלה שבכל שנה תעלה מהילדים- האם זה באמת היה? אלוהים הוא באמת?
אלו הם דיונים מרתקים ומרעננים. שאלה פתוחה שאני מחזירה אל הילדים כל שנה כשעולה הנושא- איך אלוהים נראה? הרבה ילדים תופסים את אלוהים כרוח. ילדה אחת אמרה שבכל פעם שהרוח נושבת היא יודעת שאלוהים עובר ממקום למקום. ילד אחר אמר שאלוהים נעלב כשאומרים עליו שהוא פיפי וקקי, יש ילדים שאומרים שאין דבר כזה בכלל אלוהים, יש כאלה שמחליטים שיש אלוהים אבל רק בארץ שלנו, ילדה אחת אמרה בוודאות מוחלטת שאלוהים הוא ענן צמר גפן סגול. ילד אחד אמר במבט מלומד- אין אלוהים יש טבע! לכל ילד יש דיעה וכל שנה יש תשובות חדשות.
אני משתדלת לא להתערב בתפיסה של הילדים את מושג האלוהים.
כשהם שואלים אותי אם אני מאמינה שיש אלוהים- העמדה שלי היא שאני לא יודעת אם הוא ישנו- כי לא ראיתי אותו אבל אני יודעת שיש כאלו שמאמינים בו ויש כאלו שלא. כל אחד יכול לבחור במה הוא מאמין. אמונה היא מושג חמקמק.
בסופו של דבר אני רוצה להעביר לילדים מסר עיקרי- אלוהים שמספרים עליו בספר הזה. התנך. ספר הספרים שלנו, הוא מישהו שרצה שאנשים יהיו טובים. טובים זה אל זה, אל החיות, אל העולם.
זה אלוהים שלא מחליט על האנשים אלא נותן להם לבחור.
חופש הבחירה הוא המושג החשוב בעיני. שתי מילים ענקיות. חופש ובחירה.
המילים שעומדות בבסיס החינוך החילוני. 

יום שני, 4 באפריל 2011

שעת חצר

החצר לגן הוא כמו המזנון של הכנסת לכנסת. כלומר, שם בעצם מתקיימת הפולטיקה האמיתית. החצר הוא העולם של הילדים כמו שהוא. שעת החצר בגן צריכה להתנהל בלי תכנים, בלי ארגון זמן, בלי מבוגר מתווך ורצוי עם כמה שפחות צעצועים ומשחקים "אמיתיים". כלומר- החצר צריכה להכיל כלים.מסוגים ומגדלים שונים מכפית קטנטנה ועד ארגז שיכול להכיל כמה ילדים בתוכו וכמובן חפצים שאפשר לטפס עליהם או לקפוץ אליהם ועליהם ומהם.
אני לא מקדישה את הפוסט הזה למה אמור להיות בחצר אידיאלית ולא נכנסת לדיון מהי חצר גרוטאות ומה תרומתה ומה דעתי על מתקנים מפוארים של סטפ טו וכו'. זהו דיון מכובד שיבוא מתישהוא.
בפוסט הזה אני רוצה לדבר על מה ילדים עושים בחצר ולמה זוהי אחת השעות החשובות ביותר בגן אם לא החשובה ביותר.

בגילאים הגדולים יותר- גני טרום חובה ובעיקר חובה, הילדים מנהלים את חיי החברה של הגן בעיקר בחצר. הם קובעים שם חברויות, מפגשים אחר הצהריים, חרמות, נידויים, התארגנויות סביב נושאים שונים, ריכולים ומחנאות. הילדים מייחסים לחצר אופי אחר ומשמעות אחרת מהזמן הכללי של הגן ומה שנקבע בחצר היום, יתקיים בד"כ גם מחר עד שבחוק כלשהו שהילדים מבינים מעצמם- הדברים ישתנו. פעמים רבות הילדים יקבעו קודים של דיבור והתנהגות של חצר שלא יהיו נהירים בהכרח לגננת ולצוות. בגילאים הצעירים יותר של שנתיים עד ארבע כל יום הוא יום מחדש והילדים לא תמיד זוכרים מי היה עם מי ומי נגד מי וכל שעת חצר היא עולם חדש שנפתח מהרגע ששער החצר נפתחת ועד שחוזרים אל הגן וחוזר חלילה.
בחצר הגן אופייני לראות כמה ראשים סמוכים זה לזה בדיבור צפוף סביב נושא כלשהו ובד"כ תוך כדי פעילות נמרצת של חפירה, איסוף, ארגון כלשהו- של חפצים, חול, אבנים, מקלות.
הילדים משחזרים בחצר אירועים מהחיים, משפחות קמות ונופלות, ימי הולדת נחגגים בהמוניהם, רכבות ואוטובוסים מתארגנים ליציאה לטיולים ברחבי הארץ והעולם, הצגות מוצגות ויש שחקנים ויש קהל, מסעדות גורמה בהן מוגשות עוגות ופשטידות שלא מהעולם הזה וגם דוכן לחלוקת מים או גלידות ובית ממכר לבוץ הכי טוב בגן ונקודה לחלוקת חרקים מתים ומה לא.
זמן החצר מאפשר לילדים לבנות את העולם הפנימי שלהם ולבסס את מעמדם בחברת הגיל שלהם. בחצר הגן מתגלים תכונות של מנהיגות, של יכולת הפישור, של העקשנות הוותרנות הכריזמה, היצירתיות, היכולת להיות לבד, ההתנסות בדחיה, בלא למצוא את עצמך. זה זמן לא פשוט עבור הילדים ובאמת בחצר נצפה טווח האמוציה הרחב ביותר אצל הילדים. אין שעת חצר בלי בכי, בלי העלבות, בלי צחוק. הילדים רצים ומזיעים ומתלכלכים והחיים קורים במלוא עוזם.
כמה תמונות מחיי החצר-
בארגז החול ארבע ילדות אספו סביבן כמה דליים וסירים- מבט מרחוק מראה שהדליים והסירים הונחו באופן כזה שהם יוצרים מעגל סביב הילדות שיושבות במרכז עוסקות במילוי הכלים ובפטפוט בלתי פוסק. ילד עצוב מגיע אלי וטוען שהן לא משתפות אותו. אני ניגשת לשאול למה לא משתפים את הילד. זאת מָאַפִיה! מסבירה לי אחת הילדות ומזיזה את שערה מעל עיניה תוך שהיא משאירה שובל בוץ על כל הפרצוף שלה. היא אומרת לי את זה בטון שמבהיר לי שמבחינתה היא הסבירה לי למה הילד לא יכול להשתתף...אני בכ"ז מתעקשת- והוא לא יכול להיות במָאַפִיה? ילדה שניה מסתכלת בי במבט מרחם על כמה שאני לא מבינה..."אין לו דלי!" היא אומרת בחוסר סבלנות. ואם הוא יביא דלי? אני ממשיכה . והשלישית אומרת בלי להרים מבט: "אז הוא יוכל להשתתף" השאר מהנהנות בהסכמה. הילד מביא דלי ומייד מתפנה לו מקום ביניהן בלי דיבורים נוספים.
סיפור קטנטן אמנם אבל ממחיש כמה באמת לא הבנתי את הקודים. אני חשבתי שהן לא תסכמנה לשתף אותו כי הוא בן...בפועל לא היה קשר לזה. הקוד במקרה הזה היה- אם יש לך דלי או סיר- אתה בפנים.

מתחת למגלשה יש כוך קטן שנועד להוות מסתור משחק לשלשה ילדים. אני שומעת שם תכונה ערה מתחילת שעת החצר. לפתע נשמע משם בכי היסטרי: "אמא! אמא! אני רוצה רק את אמא!" אני רצה לשם ומוצאת ילדה שוכבת על גבה ומנפנפת ברגליה באוויר. מעליה עומד ילד ומנסה לחבק אותה...אני מזדעקת: "הי! מה קורה פה?"
הילדה מייד מפסיקה לבכות, היא והילד בוהים בי בחוסר סבלנות.
הכל בסדר? אני חוקרת, מבינה כבר שנקלעתי לזירת משחק...
כן כן הם פותרים אותי בחוסר סבלנות. פשוט אמא שלה זאת ליהי והיא הלכה לעבודה ואני אבא שלה ואני מנסה להרגיע אותה. אני נסוגה משם במבוכה. מרגישה כאילו פלשתי לדירה פרטית של איזו משפחה בשעה אינטימית פרטית...
המשפחות שקמות בחצר הגן הן משפחות לכל דבר. הילדים נכנסים למשחק ברצינות תהומית ומעלים סצנות מרגשות, ריגשיות, דרמטיות. רק מבוגר חסר זהירות יכול להרוס את הקסם הזה. מבוגר זהיר ישתדל להתרחק מהאיזור ולתת לילדים לשחק את משחק החיים הזה. החשיבות שלו אדירה לבניית האישיות, לבניית הדימוי האישי, לפענוח סודות ונפילת אסימונים.

סיפור אחרון - קבוצת ילדים הכינה על שולחן המון עוגות בוץ יפות למראה. הם היו עסוקים במסחר ער בעוגות הללו ורצו הלוך ושוב כשהם מנהלים מעין סוכנות שליחויות עם עם העוגות האלו. אחת השליחות הגיעה אלי בריצה, מובילה בעגלת בובות עוגת בוץ אחת ושאלה אותי: "את רוצה עוגת נומנומים?"
"מה זה עוגת נומנומים?" שאלתי בעניין
"זאת עוגה בלי-בלי" ענתה לי הילדה.
מה לעשות שלפעמים אני לא יכולה להתאפק ותפסתי אותה אלי לחיבוק והפכתי אותה על הראש ודגדגתי אותה עד שהיא פרצה בצחוק מתגלגל. כ"כ הוקסמתי.
עוגת בלי-בלי- האין זאת תמצית הילדות כולה?


יום שני, 28 במרץ 2011

מי שמך

באחת התגובות שקיבלתי על נושא הילד ה"צורם" נשאלתי האם אני חושבת שהבעיה נובעת מכך שהוריו של הילד לא מקדישים לו מספיק תשומת לב.
אני מניחה שהשאלה נבעה מכך שכתבתי ששני הוריו עובדים והוא נמצא בגן משבע וחצי בבוקר ועד חמש בערב.
ציינתי זאת באובייקטיביות אבל אני יכולה להבין איך זה נקרא כמו ביקורת.
בפוסט הזה אני רוצה להפנות זרקור אל אחת המלכודות שכ"כ קל ליפול אל תוך ועל כן כדאי מאד לכל גננת להיות מודעת אליה.
מלכודת ה: "של מי הילד הזה".
כגננת אני נקשרת אל הילדים באופן טבעי. מעצם העובדה שאני מבלה שעות רבות ביום עם אותם ילדים, חווה איתם רגעים. רגעי עצב ושמחה, הצלחה וכשלון, כאב, עלבון וגם הצלחה וגדילה. אנחנו מבלים יחד כמו משפחה במובן שאנחנו אוכלים ביחד- את הקפה של הבוקר אני שותה איתם, משחקים ביחד, לומדים ביחד, נחים ביחד. רבים ומשלימים, אנחנו עוברים חוויות שלא תמיד יוצאים מתחומי הגן- רגעים של התפוצצות מצחוק בגלל בדיחה פרטית של מישהו, רגעים מרגשים של חיבוק קבוצתי בעקבות שיתוף של ילד, וגם- אמנם לא תפקידי הישיר לטפל בהם פיזית אבל כמובן שאני גם עוזרת לגרוב גרביים, להחליף חולצה שהתרטבה, לנגב טוסיק בשירותים אם צריך.
 באופן טבעי מתפתחים אצלי רגשות אימהיים כלפי הילדים "שלי".

חן הגיעה בבוקר אל הגן ובפיה סוכריות גומי כחולות עטופות דוק של סוכר חמוץ ועוד כמה לחוצות בכף ידה הדביקה, השעה היתה שבע וחצי בבוקר ואני מייד אמרתי: "על הבוקר סוכריות גומי? ועוד כחולות?" והפניתי מבט מאשים אל אמה שהשפילה מבטה אל האדמה.
עילי הגיע לגן בבוקר חורפי קריר עם חולצה ארוכה דקה, מייד הרמתי את חולצתו מעט וראיתי שאין מתחתיה שום גופיה: "בלי גופיה? יש לו ג'קט?" שאלתי את אימו שמייד הסמיקה.

אלו דוגמאות של משפטים שלא היו צריכים להאמר. ויש עוד המון משפטים שנאמרים ביננו לבין עצמנו בצוות, ומחשבות שנחשבות ביננו לבין עצמנו בראש.

חייבים לעשות הבחנה בין שתי התנהגויות. ההתנהגות שחייבת להיות. וההתנהגות שחייבת לא להיות.
הראשונה- תשומת לב מירבית להתנהגויות ומעשים שעלולים לפגוע בילד ברמה הפיזית או הרגשית המיידית- סימני התעללות כמובן. אקדיש להם פוסט נפרד.
כל התנהגות הורית אחרת - ותהיה הכי מנוגדת לצורת המחשבה או לתפיסת העולם שלך כגננת- לא עניינך. חד וחלק.

אז לפעמים אני אראה את הילדים "שלי" אוכלים סוכריות מפוצצות צבע מאכל על הבוקר, ואני אראה ילד "שלי" לבוש לא איך שאני הייתי רוצה שיתלבש לפי מזג האויר- אבל אז אני אומרת לעצמי: "זה לא הילד שלך! עם או בלי מרכאות".
וזה הרבה יותר מסובך ממה שזה נקרא. הכי לא פשוט.
הילד שאני משקיעה בו את מיטב כוחי החינוכי, חוזר הביתה ואולי מקבל חינוך הפול לגמרי לזה שאני מנחילה בגן- אין לי כלום לעשות נגד זה ולהפך- אני צריכה לעבוד על עצמי כדי לקבל את זה בהבנה, לעבוד סביב זה, לחזק את מקום ההורים שלו, לדבוק בערך כיבוד ההורים שאני מנסה להנחיל לילדיי בגן.
לפעמים אני אומרת לעצמי- אולי אני צריכה להפגש עם הורים, להגיד להם איך לדעתי כדאי להתנהג בבית כדי שתהיה הלימה בין הגן לבית, לצמצם בלבול אצל הילדים, להסביר קצת על מהות הגיל הרך, לא כדאי ללכת לישון אחרי עשר בלילה, אל תתנו להם לראות תכניות ריאליטי בגיל חמש, צבעי מאכל על הבוקר זה לא הכי מומלץ...
אבל אני עוצרת את עצמי. האם אני כגננת גם מדריכת הורים? האם כגננת אני יודעת איך הורה צריך להתנהג עם ילדיו בבית? האם אני כגננת מומחית בדינמיקה משפחתית? מומחית בהרגלי תזונה? ושאלות נוקבות יותר- האם ההתנהלות שלי בבית מול ילדיי- היא מופת חינוכי? (כ"כ לא).

עניין אחרון.
ילד שנמצא בגן משבע וחצי עד חמש כי שני הוריו עובדים. האם יעזור אם נשקף להורים שאנחנו חושבים שהילד שלהם מסכן? האם בכלל מותר לנו לחשוב שהילד מסכן? אם הגן עובד עד חמש אז כנראה שיש הורים שצריכים את המסגרת הזאת עד חמש. ואם הגן עובד עד חמש, תדאגו לספק לילד את מלוא תשומת הלב והעניין עד חמש. מי שמנו לשפוט את הוריו? מי אמר שאנחנו טובים מהם? ואם לילד יש קשיים כלשהם, אסור לנו בשום אופן להסיק שזה בגלל שהוא בגן עד חמש. יש פה תפיסה מעוותת של המציאות. תפיסה שיפוטית מאין-כמותה. הייתי אפילו אומרת תפיסה רומנטית של משפחה וילדוּת. כאילו ברור מאליו שילדים והורים יבלו יחד אחר הצהריים בפסטורליה נצחית. כאילו שזה מה שקורה בשעות אחר הצהריים בבתי ישראל שבהם הילדים חוזרים מהגן מוקדם...





יום רביעי, 23 במרץ 2011

על חשיבות האבחונים בגיל הרך (המשך ל"ילד הצורם")

גננת טובה מגיעה לגן ערוכה. היא יודעת את המערך התוכני שעליה להעביר לילדים בכל זמן נתון, היא יודעת אלו פעילויות מוטוריות, אומנותיות, מוזיקליות, דידקטיות ילוו כל נושא תוכני והיא יודעת איך לחלק את הפעילויות הללו סביב נושא אחד באופן הגיוני על פני תקופה. היא יודעת מי הילדים בקבוצתה ומהם צרכיהם כקבוצה וכיחידים. היא יודעת את הרקע המשפחתי שממנו מגיע כל ילד, היא מודעת למקומם החברתי, לשלבים התפתחותיים בהם הם נמצאים. גננת טובה יודעת איך לנצל את החוזק של כל ילד לטובת הקבוצה ואיך להעצים ילדים חלשים ועוד ועוד.
תפקיד הגננת הוא תפקיד רב מערכתי. בפסקה הראשונה תארתי את הפן החינוכי אך הגננת היא גם שחקנית, זמרת, תקציבאית, מעצבת פנים, פסיכולוגית, אחות רחמניה, מטפלת ועוד.
לכן יש להבין שהילד הצורם מהווה קושי מאד גדול בתפקוד השוטף של הגננת. היא נאלצת לעצור את כל הזרימה בין שלל תפקידיה המרובים והתרכז בצרימה החדה הזאת שמצמררת את כל הגן.
שמעתי במו אוזניי שתי גננות (עיריה) שהכריזו באוזני המפקחת: "או הוא או אני!"  בדרישה חד משמעית להוציא ילד צורם מהגן. ברמה האישית והמקצועית אני מאד מתנגדת לאמירה כזאת ובעיני היא נוראית אך במקום מסוים אני מבינה את אותן גננות שחשו שכל עבודתן יורדת לטמיון בשל הצורך להתרכז באותו ילד צורם שמפר את כל האיזון בגן. יש לזכור שגננות עיריה מתמודדות עם 35 ילדים ועם סייעת אחת בלבד. הילד הצורם בד"כ מנטרל אותה או את הסייעת לעצמו והמצב הופך בלתי נסבל. גני עיריה שונים מן הגנים הפרטיים בכך שלכל גן עיריה יש פסיכולוגית שמגיעה לתצפת על ילדים ולתמוך בגננת לפי הצורך. גן עיריה רשאי לדרוש מהורה לקחת את הילד לאבחון ואם ההורה מתנגד- יש אפשרות של הוצאת הילד מהגן והעברתו למסגרת קטנה יותר של גן טיפולי כלשהו לפי המקרה.
בגן הפרטי לעומת זאת- הכל תלוי בהורים בלבד.
הורים רבים רואים בגננת דמות לא משמעותית. הם לא רואים בה דמות מקצועית או בעלת סמכות לומר או לרמוז שמשהו לא בסדר אצל ילדם. גם ההורים הכי נחמדים ומבינים, הופכים לאטומים ברגע שהגננת או מנהלת הגן מעיזות לרמוז שמשהו לא בסדר אצל הילד שלהם. מייד הם רואים בגננת: "רק" גננת. ומייד נזכרים שבעצם הגננת לא ממש מצליחה להתמודד עם הקבוצה, לא רק עם הילד שלהם, הם ממהרים לערער את הקביעות של הגננת ומחפשים מה רע בה.
המילה פסיכולוג מעלה בהורים רבים צמרמורת ועווית. כשמנהלת הגן מעיזה להציע שהיא תביא פסיכולוג לתצפת על הילד- ההורים מרגישים כאילו מזגו להם רעל לתוך המשקה.
הורים רבים מדווחים שבבית הילד שלהם מלאך, שאף אח אחר לא אמר מילה אחת רעה עליו כל החיים, שאין להם מושג על מה אנחנו מדברים, שהילד שלהם בסך הכל שובב, שככה זה בנים, שאם היו נותנים לנו היינו נותנים לכל הילדים רטלין, שאין לנו כלים להתמודד עם ילדים שובבים, אנחנו לא מקצועייים, אנחנו גורמים לילד שלהם להתנהג ככה, הגן קטן, הגן חשוך, אין מספיק משחקים מאתגרים, אין חול בחצר, אין מספיק ילדים בגיל שלו, הוא לא מאותגר שכלית...ועוד ועוד ועוד.
מנהלת גן פרטי עומדת חסרת אונים מול הורים כאלו. אם תמשיך ללחוץ- הם יוציאו את הילד מהגן ואולי אף חמור מכך, יפיצו שמועות על הגן ככזה שאינו מסוגל להתמודד. מספיקה אמא אחת כזאת בגינה הציבורית כדי שפרנסתה של מנהלת הגן תוטל בספק.
לכן הגנים הפרטיים בולעים את הצפרדע של הילד הצורם.
ומי הניזוק העיקרי מכך? כמובן...שוב הילד האומלל.

בשיחות פרטיות שלי עם הורים אני כמעט מתחננת לפניהם שיקחו את הילד לאבחון בהתפתחות הילד. אני לא רואה שום נזק שיכול לקרות מאבחון כזה. להפך. אני חושבת שכל ילד עד גיל חמש או שש צריך לעבור תהליך קצר של אבחון כזה. בדיקת רופא ילדים שיבדוק ויעריך באופן כללי האם כדאי שהילד יראה מרפאה בעיסוק, פיזיוטרפיסט, קלינאי תקשורת, פסיכולוג ילדים- כל אלו לצורך אבחון בלבד! פגישה אחת עם אנשי מקצוע שיכולים בחצי שעת בדיקה להגיד האם כדאי להעשיר את הילד או שהוא בנורמה. הרפואה הציבורית בארץ כיום מאפשרת לכל הילדים להגיע לכיתה א' באותו קו- כלומר אם לילד יש קשיי שפה, קשיים מוטורים או קשיים רגשיים- הקופה תטפל בהם בחינם (או בעלות סמלית ממש- משתנה בין הקופות) הקופות מסבסדות פעילויות כמו שחיה טיפולית, רכיבה טיפולית וטיפולים שונים באומנות. כל הטיפולים הללו הם חווייתיים ומהנים לילדים כמו כל חוג שהוא. ברגע שכל הילדים יעברו תהליך כזה, הסטיגמה והדעות הקדומות יוסרו וההורים שחושבים שפסיכולוג היא מילת גנאי, ילמדו להרגע...
המרוויחים הגדולים יהיו הילדים וגם המסגרות החינוכיות יחושו הקלה רבה כאשר הילדים הצורמים יהיו מטופלים בפעילויות אחרי שעות הלימודים, פעילויות שיעזרו להם לווסת את הקשיים שלהם ויתנו להם את ההקלה הרבה בכך שמישהו רואה אותם. מישהו יודע שהם זקוקים לקצת זמן משלהם, ומישהו נותן להם את מה שהם צריכים.
כשאני מדברת על הרעיון הזה שלי עם אנשים הם נבהלים ואומרים- האם כל הילדים בארץ זקוקים לטיפולים? מה, כל הילדים צריכים ללכת לפסיכולוגים? לפיזיוטרפיה? זאת לא הגזמה?
אני מדברת אל אבחון. לא על טיפול. כל כך הרבה ילדים ינצלו בעזרת אבחון מוקדם. ידוע שהגיל הכי נח לטפל בבעיות רגשיות ואחרות הוא הגיל הרך. למשל ילדים עם בעיות של שליפה ושיום- כאלה ילדים שלא מוצאים את המילה הנכונה או המשפט הנכון או הביטוי המדויק למרות שזה נמצא אצלהם בראש- הם יכולים לחיות עם זה ככל הילדים כמובן. אבל בכיתה א' הם יצליחו הרבה פחות בלימודים, הם יחוו תסכולים, הם יתחילו לשנוא את הלימודים ועם העליה שלהם בכיתות הלימוד המצב הלימודי שלהם יחמיר- קלינאית תקשורת שתעבוד עם ילד בן ארבע או חמש עם בעיות שליפה ושיום, תיתן לו אסטרטגיות לשליפה שיקלטו אצלו בקלות רבה והוא יגיע לכיתה א' מצוייד בכלי יקר ערך שיכול לשנות את כל התמונה הלימודית שלו למשך שנים!
האמירות המפוחדות האלו של ההורים, נובעות בדיוק מהמקום של דיעה מוקדמת כאילו ש"רק ילדים פסיכים הולכים לפסיכולוג, רק ילדים נכים הולכים לפיזיוטרפיה ורק ילדים חרשים הולכים לקלינאית תקשורת"...
זה כ"כ לא ככה! כל עוד הטיפולים האלו היו יקרים ופרטיים, היה הגיון בכך שרק הילדים על הקצה יקבלו אותם אבל כיום, כשהמדינה מסבסדת את הטיפולים- למה לא לתת את ההזדמנות לכל הילדים ליישר קו?

יום שלישי, 22 במרץ 2011

הילד הצורם

טמיר הוא ילד מבריק. העיניים שלו בורקות בברק התעניינות, הוא יודע את התשובות לשאלות הכי מורכבות ותשובותיו תמיד מקוריות ומראות על מחשבה עצמאית ומעניינת. הוא חברותי, מחפש את חברת הילדים והמבוגרים, ילד יחיד להוריו שמעריצים את האדמה עליה הוא דורך ונענים לכל דרישותיו ובקשותיו. שניהם עובדים וטמיר מגיע לגן בין הראשונים עם שלל גורמיטיו, בקוגוניו (גורמיטים ובקוגנים הם צעצוע מועדף בתקופתנו על גברברי הגנים) ושאר יצורי פלסטיק נוראים למראה, ונשאר עד חמש, בין האחרונים.
כל הרקע הזה בא כדי לתאר את טמיר. ילד ככל הילדים לכאורה אך טמיר הוא הילד הצורם בגן.
בכל גן יש ילד כזה. ילד או ילדה (לרוב ילד) שנוכחותם בגן מערערת את כל האווירה בגן. בכל גן שבו הייתי לקח לי בדיוק כמה דקות להבין מי הילד הצורם.
אני עוצרת בכתיבתי ומעלה בעיני רוחי את כל הילדים הצורמים שהכרתי והדבר הראשון שעולה לי זה חיוך. כיוון שמדובר בילדים עם המון חיות. ילדים שגורמים לאקשן תמידי סביבם.
אני באמת מאמינה באמירה שאין ילדים רעים אלא ילדים שרע להם ולילדים הצורמים רע מאד ובעקבות כך רע מאד לכל מי שסביבם.
כל ילד צורם צורם על פי דרכו...
טמיר למשל הוא ילד עם המון עצמה. עצמה פנימית שבאה לידי ביטוי באגרסיביות חיצונית. הוא מכה. הוא חונק. הוא נופל על ילדים ומפיל אותם איתו. הוא מתנפל על ילדים ללא הזהרה מוקדמת. הוא "מתחפש" לאריה ונוהם ומאיים על ילדים בציפורניים שלופות. הוא רודף אחריהם ומאיים עליהם בשפת גוף כוחנית של התקרבות עם החזה עד כמעט מגע ונעיצת מבטים רושפים. כל זאת ללא שום התגרות מצד הילדים. ואם כבר מתגרים בו- אזי כל ההתנהגות שתארתי- מתעצמת כפליים.
אם נוגעים בו אגב, הוא פורץ בבכי נעלב. הוא גם ילד שפוחד מאד ממכשפות, מפלצות והזאב מפטר והזאב. בכל פעם שמספרים סיפור "מפחיד" הוא הראשון להתחפר מתחת לכיסא שלי ולהאזין משם לסיפור.

ילד צורם אחר שהכרת, ליאור,  לא היה חזק פיזית כמו טמיר והתנהגותו היתה צורמת בהפרעה מילולית בלתי פוסקת לשגרת היום בגן. דיבורו היה צווחני ומשתלט על כל שיחה שניסו לנהל בגן, הוא היה מתפרץ בכל מפגש במלל בלתי פוסק ובלתי קשור לנושא הנלמד, הוא היה מתפרץ במילים לא יפות או פורץ בצחוק פרוע ומנסה למשוך אחריו את החברים, בימים רגועים יותר היה משמיע זמזומים בלתי פוסקים. בחצר היה מוצא דרכים קטנות להציק לחברים – לשפוך חול לתוך החולצות שלהם או על ראשם, לפעמים היה נשכב באמצע המפגש לנמנם לו ולא מוכן לזוז משם. אך סיפורו של ליאור לא יכנס כאן. שכן אין דומה ילד צורם אחד לחברו. לכל אחד יש את התיק שלו מהבית...
הצורך של טמיר במגע מתמיד עם הילדים עורר אותי לחשוב שהוא סובל מרמה כלשהי של תת רגישות חושית- ילדים שצריכים לחוש בעצמה רבה יותר כדי לחוש את מה שילדים רגילים יחושו במגע רגיל. טמיר גם נרתע מרעשים חזקים, כשהילדים שרים יחד הוא אוטם את אוזניו וכשהילדים רוקדים ומשתוללים יחד הוא בוחר באחת מן השתים- או לשבת בצד מפוחד למראה או להצטרף ואז להפיל כמה שיותר ילדים בהתנגשויות מכוונות תוך כדי ריקוד. אלו התנהגויות שמראות על איזשהו חוסר איזון בתחושתיות.
ילדים כמו ליאור וטמיר ושאר הילדים הצורמים, מעסיקים את מוחי שעות רבות. בעיקר אחרי שעות הגן. אלו ילדי תעלומה שאני מנסה לפענח. רוב היום בגן הם סופגים גערות ומבטים מיואשים כיוון שיש להתמודד עם קבוצה שלמה ועם ילדים שנפגעים ישירות מהתנהגות אלימה של ילד צורם כלפם- הילד הצורם לא זוכה להרבה אמפטיה במהלך שעות הגן. לרוב הוא יבכה לפחות פעם אחת ביום בגלל שנשללו ממנו זכויות מסוימות בעקבות התנהגותו, הוא יחוש פחות אהוב בגלל שהגננת שלו תכעס עליו והילדים יכעסו עליו, הוא יתויג ע"י הילדים וע"י הצוות כילד בעייתי. הילדים בעצם, מפחדים ממנו. כל אלו כמובן רק יחזקו את התנהגותו הצורמת וזהו מעגל איום שקשה לצאת ממנו.
לכן דווקא כ"כ חשוב לצאת ממנו.
מעבר לבעיה החושית, היתה גם בעיה פסיכולוגית. וטבעי שכך יהיה. כאשר ילד מתמודד עם קושי שהוא אינו מסוגל לו, זה חייב להשפיע עליו ברמה הרגשית, זוהי חויה לא קלה לילד להיות לכוד בתוך בעיה שהוא לא שולט בה ולא יכול לתמלל אותה או להבין אותה. זה כשלעצמו יכול ליצור לו שלל קשיים רגשיים, בעיות דימוי עצמי נמוך, פחדים וחרדות ותחושת בדידות גדולה. מעבר לכך כמובן יש את יחס הסביבה שלא תורם כלום להפגת הבדידות והפחדים האלו ולהפך- רק מעצים אותם. אם אני מרגיש בתוכי שמשהו לא בסדר ואני מקבל חיזוק מתמיד לכך מהסביבה אז באמת משהו לא בסדר. אבוד לי.
זה בא לידי ביטוי בצורך מאד חזק בתשומת לב. אני מתחנן שתראו אותי. תקשיבו לי. תנסו לראות אותי כפי שאני באמת. תנסו לשבור את המעטה הנוראי הזה שאני לא מצליח לצאת ממנו.
טמיר רוצה מאד שיראו אותו. זה בא לידי ביטוי בצורך שלו לדבר. הוא רוצה לדבר במפגש, הוא מאד אוהב להיות מוזמן להציג בפני הילדים את החפצים שלו, הוא אוהב להיות התורן, הוא רוצה לעזור בהכל, להיות נבחר לכל תפקיד חשוב. הוא רוצה להביא כיסא ולשבת ליד הגננת בחצר ולשוחח על דברים. על ספרים.על תכניות טלויזיה. על הצגות. הוא רוצה להיות יחיד. קשה לו לקבל את מבוקשו כשרוב היום הגננת עסוקה בלהציל ילדים ממנו והיא כבר מלאה כעסים משלה עליו.
יום אחד כאשר טמיר  התנפל על ילדה קטנה, הפיל אותה, חנק אותה וכשהיא פרצה בבכי ואני קראתי לו לעמוד מולה, להתבונן בצערה ולהביע איזו חרטה, הוא המשיך לומר בהתגרות: "לא אכפת לי מצדי שתמות". חייבים להבין שכגננת, באותו רגע, טמיר היה מחוק בעיני. לא ראיתי אותו כלל אלא רק את אותה ילדה קטנה ממררת בבכי, שהתנפלו עליה ללא עוול בכפה ובמקום להביע צער, אומרים לה דבר כ"כ מכוער מול הפנים. לקחתי את טמיר והוצאתי אותו מהחדר. הוא הושב במטבח היכן שהסייעת היתה מבשלת. הושבתי אותו מול השולחן ואמרתי לו שישב שם עד שהתנהגותו תאפשר לו לחזור אלינו. חזרתי אל הילדה הבוכה שבינתיים מצאה מקלט בחיקה של סייעת אחרת. נשענתי אחורה אל הדלת ונאנחתי עמוקות. יכולתי כמעט להרגיש את העצמות של טמיר נושבות אלי דרך הדלת הסגורה.
פתחתי את הדלת והתיישבתי מולו בדממה. הבטנו זה בזו בדממה. מה לכל הרוחות אני עושה עם הילד הזה? איך אני מגיעה אליו? איך אני מפצחת את הקוד הזה?
שאלות שרצו לי בראש כמו למה אתה כזה, למה אתה מתנהג ככה, למה עשית לה את זה? הן שאלות חסרות תועלת. טמיר הביט בי בעיניו הנוצצות ויכולתי לראות שהוא מחכה ממני לישועה ואין לי אחת כזאת בשבילו. זה היה רגע מאד מדכא.
בסופו של דבר שאלתי ביאוש:  טמיר, מה אתה רוצה?
להפתעתי טמיר ענה מייד: "אני רוצה שידברו איתי"
יופי, עניתי לו במרמור, אתה מרביץ, אני מוציאה אותך ובאה לדבר איתך וזה בעצם מה שאתה רוצה?
טמיר חייך בהקלה- כן.
אבל אני לא יכולה לדבר איתך כל הזמן! זה גן עם הרבה ילדים. תאר לך שכל הילדים ירצו שידברו רק איתם כל הזמן? איך אפשר ככה? אתה חייב להסתדר עם העובדה שאי אפשר לדבר רק איתך כל הזמן!
הטחתי בו את יאושי באופן חסר פרופורציה לגילו הרך.
אין לסיפורי סוף טוב. גם אם הצלחתי להבין מה טמיר רוצה, מה טמיר צריך, עדיין איני יכולה לתת לו את זה ולכן המצב נשאר כפי שהוא.
היחידים שיכולים לעזור לו הם הוריו.

פתחתי את המסמך כדי לכתוב על הורים. על תגובתם לדיווחים מהגן על קושי עם ילדם, על הקושי העצום של הורים לקבל שמשהו לא בסדר אצל הילד שלהם, על התגובות השונות של הורים ומה מקדם ומה מעכב את הילד. אך נסחפתי כ"כ עם התיאורים שאת עניין תגובות ההורים להצעות אבחון או לרמיזה על קושי יתכן אצל ילדם- אשמור לפוסט אחר.

יום שלישי, 8 במרץ 2011

תראו אותי

רציתי לכתוב פוסט על מפגש הבוקר. חשבתי להתרכז בעובדה שזהו המפגש הפותח את היום. עד למפגש הבוקר הילדים מגיעים ומשחקים משחק חופשי ומשתחררים לאיטם ובד"כ בדיוק כשהם מגיעים לשיא המרץ ההשתוללות והפטפוט- אנחנו אוספים אותם למפגש בוקר שמכניס קצת סדר בבלאגן. זהו מפגש שכעקרון אמור להיות מעין ברכת בוקר טוב, סקירה קצרה על התאריך- איזה יום, מהו מזג האויר, אם חג מתקרב או יום הולדת שזל אחד הילדים נשוחח על כך ואז עוברים לתוכן כלומר- הנושא הנלמד. זהו מפגש לימודי ומבין כל המפגשים הוא היעיל ביותר כי הילדים רעננים והגננת רעננה וכולם מכוונים לקליטה מלאה. מפגש הבוקר יהיה גם ארוך יותר משאר המפגשים כי טווח הקשב יאפשר זאת. עם הקטנטנים אני יכולה לשבת עד חצי שעה עם ילדי גן טרום-חובה וחובה גם עד ארבעים דקות. כמובן שהזמן הזה מחולק בין פעילות תנועתית ומוזיקלית ולא רק הקשבה פאסיבית שאז כמובן שטווחי הזמן מצטצמצמים משמעותית.
על כל מקרה... ישבתי עם עצמי והתחלתי להעלות בעיני רוחי מפגשים שונים שעליהם ארצה לכתוב והחלטתי להתרכז דווקא במפגשים שלא יצאו אל הפועל. מפגשים שתוכננו ולא הגיעו לידי מימוש. לפחות לא באותו יום שאליו תוכננו.
למה שמפגש מתוכנן לא יצא אל הפועל? יש כמה סיבות שדבר כזה קורה.
לפעמים קורה דבר מה חריג בהתנהגות הילדים שדורש עצירה מוחלטת של סדר היום והתעכבות על המעשה. למשל בזמן שהילדים מתארגנים לשבת אני רואה ילד שמוריד את מכנסיו במטרה ברורה לשעשע את חבריו ע"י הצגת איבריו הפרטיים - אני יכולה לגעור בו או להעיר לו שלא כך עושים ולעבור הלאה לסדר היום אבל בד"כ אני מנצלת התנהגויות כאלו שקורות מול העיניים שלי לעשות פסק זמן בסדר היום.
יש נושאים שהם לא על ציר הלימוד השנתי- לא תחילת השנה ולא חגי תשרי ולא חנוכה ולא הסתיו או החצב. נושאים חשובים שכל גננת מכניסה אותם לסדר היום בדרכה, בזמנה ולפי השקפת עולמה. אני בעד להכות בברזל בעודו חם. תמיד אנצל התנהגויות חריגות לעצירה מוחלטת ולהעלאת הנושא החשוב לסדר היום. במיוחד ילדים צעירים חושבים קונקרטית לומדים טוב יותר כשהדוגמא המוחשית קרתה בדיוק כרגע. גם אם כבר נלמד הנושא של פרטיות אברי הגוף- ודווקא אם כבר נלמדה ובכ"ז הילד הראה את אבריו הפרטיים ועוד במפגש בוקר- מול עיני הגננת, זו כמעט חובה שלי להתייחס לכך ברצינות הראויה לנושא.
סיבה נוספת שיכולה להסית אותי מהמפגש שתכננתי - דיווחי הורים. לפעמים מגיעים ילד והורה בבוקר ומייד רואים שמשהו קרה. משהו ששפת הגוף שלהם כבר אומר לי שאני צריכה ללכת הצידה ולברר מה העניין. ואם ההורה מספר לי משהו חריג על הילד- ברמה האישית. אפילו ברמה של חלום רע במיוחד,אולי חיית מחמד שנדרסה, קושי ספציפי נקודתי רגשי- לפעמים אני אחליט להקדיש את המפגש לעניין זה. כמובן שזה תלוי בילד ובמקרה אבל לרוב מפגש הבוקר יעיל להעלאת הנושא ותמיד הילדים יתחברו לנושא מנקודת המבט שלהם וישתפו ויראו לילד שהוא לא לבד בתחושות שלו או בחוויה שלו ויהוו מעין קבוצת תמיכה לחברם הקטן.

וסיבה נוספת לשיבוש מפגש הבוקר- וזוהי הסיבה השכיחה ביותר שאני משתמשת בה כדי לדחות תכנים- זה המקום האישי שכל ילד רוצה לעצמו.
אחד הדברים שהבנתי כבר בתחילת דרכי, זה שלילדי הגן יש צורך עצום לדבר בקבוצה ושיקשיבו להם.
במפגש בוקר שבו לשאלה פשוטה כמו- מהו מזג האויר היום? או איזה יום היה אתמול? הילדים ידברו וידברו וידברו ואני אמצא את עצמי מתקשה להשליט שקט בגן, אני ארגיש באוויר את הצורך בונטילציה ואני אניח את הנושא הלימודי בצד.
הדרך שלי לתת לכל ילד את הבמה מבלי לשעמם את השאר זה ע"י הזמנה שלהם אלי. ילד ילד מגיעים אלי ומתיישבים לידי על כיסא מיוחד- או עלי, ואנחנו מתחילים לדבר עליו. איך הוא נראה לנו היום, איזה חולצה יש לו היום, מה הוא אכל לארוחת הבוקר, מה יש לו לספר לנו? מה אנחנו רוצים לומר לו?
תשמעו...אם אני לא אעצור אותם הם ידברו גם חצי שעה בלי הפסקה. והם לא יחזרו על עצמם או יהיו מטופשים- באמת יש להם המון חוויות והמון דברים לדבר על. הילדים מחכים בקוצר רוח לתור שלהם ומכיוון שאני לא מזמינה אלי ילד שלא מכבד אחרים -הם משתדלים מאד לשמור על שקט ולכבד את התור של מי שנמצא בעמדת הכוכב.
הם יספרו על חלומות שלהם, על האחים שלהם והחברים של האחים שלהם, על החיות שלהם, על מה שהם ראו בדרך לגן, על מה שהחברים שלהם עשו או לא עשו, על בגדים שיש להם בארון ועל בגדים שהם היו רוצים שיהיו להם, על צעצועים שבורים על המכונית של ההורים שלהם, על הסבתות והסבים שלהם ועל הדודים ועל מה הם יעשו כשהם יהיו גדולים ומה יהיה כשהם יהיו בבית הספר, ומה היה כשהיו תינוקות והיו בבטן של אמא שלהם -הבנתם את התמונה.
אין פעם שילד יגיד לי- טוב גמרתי לדבר. אני תמיד אצטרך לעצור אותם. זה מדהים כשעוצרים לחשוב על זה.
מפגשי בוקר מסוג זה לא תורמים ברמה הלימודית הקונקרטית לנושא הנלמד, הם מקשים על המשך היום בגן כי הילדים קמים מהמפגש ובעצם אין להם רמז לגבי המשך התנהלות היום בד"כ היום מאורגן סביב הנושא של מפגש בוקר- גם היצירה המתוכננת תהיה סביב הנושא הזה.
ובכ"ז אני לא מוותרת על מפגשים כאלו מידי פעם. התרומה של המפגשים האלו כבודה במקומה מונח.
לאקלים החברתי בגן, להעמקת הקשר בין הילדים לבינם וביני לבינם.
 ובעיקר התחושה של כל ילד שבאמת הקשיבו לו ושמעו אותו, שהוא מיוחד וייחודי, שהחוויות שלו הן חד פעמיות ורק שלו. שהוא בעצם כוכב. איזה מפגש לימודי יכול לתת לילד תחושה כזאת?

יום שבת, 5 במרץ 2011

רכלנות רכלנות

התופעה שאני רוצה לדבר עליה הפעם היא תופעה מאד לא אסטתית בלשון המעטה אך היא טבעית והיא קורית בכל גן ובכל משפחה. אני חושבת שזה מסוג התופעות שאפשר לכנות אותם באופן שאול- נבל ברשות התורה...כלומר- זה מגעיל אבל אין ממש מה לעשות בקשר לזה.
והתופעה היא-רכלנות.

נתחיל מהצד של ההורים. הורים מרכלים על הגן. הם מרכלים על הגננת ועל הסייעות. הם מרכלים בתוך הבית ובמעלית ובגינה הציבורית. הפעם אני לא ארחיק לכת. בשכונה שבה אני גרה יש כחמישה גנים ונושא שיחה חביב ביותר בגינה הציבורית הוא צוות הגן. ההורים תמיד יכולים לתרץ את זה כמידע אינפורמטיבי חשוב. כלומר, ברור שחשוב לדעת שהגננת בגן עפרוני ד' אומרת "שיט" לפעמים לייד הילדים והגננת בגן חלמונית ב' מגיעה לעבודה כאילו שהיא הולכת לאירוע רשמי.
הרכלנות של ההורים כלפי צוות הגן גרועה מכמה סיבות.
סיבה ראשונה היא כמובן- הילדים. הילדים שומעים הכל וקולטיםה כל. זאת לא קלישאה. מדהים כמה הילדים קולטים גם כשאנחנו בטוחים שהם בכלל לא איתנו.
דוגמא מבית- בעלי דיבר איתי על העובדה שבמקום עבודתו יש שמועות על פיטורים קרבים. כחמישים עובדים יפוטרו בקרוב. שוחחנו על כך בקולות מהוסים בלילה, בזמן שהילדים ישנו.
למחרת בעודי עוברת על מחברותיו של תלמיד כיתה א' שלנו הופתעתי לראות את המשפט: "אתה מפוטר"-
המשימה במחברת היתה להשלים משפטים שמתחילים באני, אתה, את...
כיוון שקשה לי להאמין שתופעת הפיטורין מעסיקה את הילד במיוחד, אני בטוחה שהילד שמע את שיחתנו גם אם מתוך דימדומי שינה.
לכן כל הריכולים על צוות הגן עובר את הפילטר של אוזני הילדים והפילטר הזה רגיש לדקויות. אם הריכול נעשה בטון ציני, מתנשא או מרושע- הילד יקלוט שמשהו לא בסדר עם הגננת שלו או עם הסייעת שלו. שיש איזה ניגוד אינטרסים בין ההורים לגננת או לסייעת האהובה שלו. הילד נקלע למצב של קונפליקט רגשי. כל זה ברמות לאו דווקא מודעות.
כמובן שאם ההורים מדברים חופשי ליד הילד על כמה הם מאוכזבים מהגננת או מהסייעת- ההשפעה הרסנית. וכ"כ הרבה הורים עושים זאת. וכנ"ל כמובן לגבי בית הספר רק ששם אני מאמינה שזה עוד יותר חמור כיוון שהילדים גדולים יותר והמערכות הרגשיות שלהם מפותחות יותר ועניין המשמעת והכבוד כלפי המורה- קריטי יותר. הורים! קחו לתשומת הלב. (גם אני כהורה צריכה לעבוד על זה קצת)

הסיבה השניה חמורה לא פחות ואולי אפילו יותר- רכלנות של הורים, ואפילו שנעשית בתום לב, עלולה להטיל קלון מקצועי על גננת או סייעת עד לדרגה של פיטורין או קושי במציאת עבודה חדשה. כמה לא הוגן לחרוץ דין של אדם אחר בהיסח הפטפוט על כוס קפה בבית הקפה השכונתי.
"אני לא יודעת...לא הייתי שם...אבל שמעתי שסימונה מושכת את הילדים חזק מידי. אמנם לא ראיתי במו עיני אבל אמא של ליה מספרת שיש לה סימנים כחולים על הרגל ויש מצב שזה סימונה עשתה לה".
לא צריך להיות מומחה בפסיכולוגיה חברתית כדי לדמיין את גלגולה של השיחה הזאת אחרי שתעבור כמה הורים. בסופו שלדבר מאד לא אתפלא למצוא את אותה סימונה מחוסרת עבודה ומוקעת לנצח.
לכן הרכלנות של ההורים מסוכנת ואכזרית ויש להתייחס אליה בכובד ראש ולא באגביות מבודחת.

והרכלנות מהסוג השני...הרכלנות של אנשי הצוות על ההורים.
הרכלנות הזאת עסיסית פי כמה ומרושעת פי כמה כי היא מבוססת על מידע אמיתי שהצוות רואה במו עיניו או חמור מכך, על דיווחי הילדים שבתמימותם מגלים קצת יותר מידי מחיי המשפחה האינטימיים.
הרכלנות של הצוות היא על מראם החיצוני של ההורים, על לבושם, על הרגליהם, על האוכל שהם שולחים לילדיהם, על הלבוש של הילדים-
לא פעם שתקתי במבוכה כאשר שמעתי את תלונות הסייעות על ילדים שבאים בחולצות מוכתמות או בבגדים שלשבו כבר אתמול או במכנסיים קטנות מידי או נעליים גדולות מידי- השיפוטיות גבוהה מאד ואני מוצאת את עצמי מגנה לא אחת על ההורים ובעצם על עצמי...את ילדיי אני שולחת עם בגדים מוכתמים לגן- חולצה שהתלכלכה בגואש- אני לא אזרוק לפח הרי...הסייעות נדות לי ברחמים.
לפעמים נדמה לי שאם אראה את ילדיהן של הסייעות אראה ילדים שיצאו מז'ורנל ממש...
בעידן הפייסבוק הרבה רכלנות נסובה סביב דפי הפייסבוק של ההורים. אני למדתי מזה בשום אופן לא לשתף בפייסבוק שלי לא גננת ולא מורה...
הסייעות מדסקסות על עיצוב הפנים של הבתים, רמת הסדר, איכות טיולי השבת ומראם של בני משפחה אחרים- ראית את האח של אמא של מור? כזה כיעור! איך הוא כזה מכוער ואמא של מור יפה? תעלומה ממש.
 יש גם דיון מתמיד על רמת ההגיינה- כמה זמן לא גזרו לו ציפורניים? מה אין להם קוצץ בבית? או- ראית איזה אדום הטוסיק של אילי? מה ההורים שלו לא שמעו על משחה? מסכן כזה.
וכמו כל חבורת נשים...נושא שיחה מאד מקובל זה המראה החיצוני של האבות...האבא הזה חתיך על, ראית איך הוא מפלרטט איתי? כשנתתי נשיקה לבן שלו ראיתי איך יצאו לו העיניים!

טוב. הבנתם את התמונה. הבעייתיות ברכלנות מסוג זה היא בעיקר כמובן- הילדים.
גם כאן אוזני הילדים הן אנטנות מכונות היטב. צוות "מקצועי" יותר, ידאג לרכל לא לייד הילדים אך בהרבה גנים היחס של הסייעות אל הילדים הוא כאל מן קומונה קטנה שבה כולנו באותה רמה, יושבות ביניהם ומשחקות איתם ומנשקות אותם ותוך כדי גם מרכלות. זה לא נובע מרוע לב. זה נובע מיצר הרע חברתי שכזה.
לגבי ההורים- אין נזק ממשי להורים ברכילות הזאת. היא מכוערת ולא יפה אבל אף הורה לא יפוטר מעבודתו כהורה בגללה...

מה אפשר לעשות?
דיברתי לא אחת עם מנהלות גן על הנושא אך הן די אובדות עיצות. לא כאילו שהן בעצמן לא מרכלות הרי. אני משתדלת לעמוד לצד הורים ברכילויות כאלו מתוך הזדהות. כאמור- אני רואה את עצמי בצד של ההורים ומדמיינת את כל הרכילות שמרכלים עלי וריכלו עלי בגנים של הילדים שלי. אני גם מדמיינ תאת כל הריכולים שמרכלים עלי כגננת.
כמו שאמרתי- נבלות ברשות התורה. תורת הפסיכולוגיה החברתית.

נושא קטן אחרון- הילדים.
הילדים מרכלים כל הזמן. אצלם זאת לא רכילות אלא פטפוט. כפי שהם מפטפטים על כל נושא הם גם מפטפטים על חבריהם, על הגננות שלהם, על ההורים שלהם. ההבדל הוא שבו אין קורטוב של רוע. הפטפוט שלהם אובייקטיבי ולא מודע להשלכותיו. במקרה לש הילדים אני חושבת בטוח לומר שהם לא אחראים לשום נזק שעלול לנבוע מדבריהם.
אני אפילו לא חושבת שאפשר לומר שהילדים לומדים מהוריהם או מהגננות שלהם לרכל. הרכילות הזאת היא בעצם טבע מולד. זה מתחיל כפטפוט בגיל הצעיר. פטפוט שאתה מצפה שככל שהילד יגדל הוא ילמד למיין- מה יפה ולמר ומה לא יפה לומר.
ומי ילמד אותו מה יפה לומר ומה לא יפה לומר?















יום חמישי, 3 במרץ 2011

החיים קורים בחוץ


בואו נא לראות מהר
טרקטור בא אל החצר
הוא נוסע וחורש
ותמיד רועש רועש

ארבע שורות מדויקות אלו של פאניה ברגשטיין ממחישות היטב את החסך העצום של ילדי הגנים בעיר.
אני מאמינה כי הלמידה הטובה ביותר מתקיימת בחוץ. החיים האמתיים קורים כל הזמן והם קורים בחוץ.
ילדים שיוצאים מן הגן יכולים לחוות את הרחוב, לראות את התנועה, למיין כלי תחבורה, לפגוש חתולים וכלבים, נמלים וציפורים, פרחים בשולי הדרך, לבדוק את פעילות ומחזוריות הרמזורים, לראיין אנשים, לבקר בסופר מרקט -עולם קסום ומלא הזדמנויות ללמידה, לעקוב אחרי חיפושית, לצייר על המדרכה בגיר, לבהות במשאית זבל ענקית- כל אותם דברים שילדים יכולים לעשות גם עם הוריהם אבל החוויה עם בני גילם ועם גננת המוסיפה הסברים ומעשירה- לא יסולא בפז.
משרד החינוך אוסר באיסור חמור הוצאת ילדים מהגן זה כולל בשום אופן אסור לסייעת לקחת ילד איתה למכולת.
בגנים הפרטיים לעומת זאת, אין כל חוק או כלל על. כל מנהלת גן יכולה לעשות ככל שתרצה אבל רוב רובם של הגנים הפרטיים לא מנצל את ההזדמנות הזאת. בד"כ ההורים הם אלו שמטילים וטו על העניין והרעיון שילדיהם יצאו משער הגן נראה להם חמור בקנה מידה של אסון עולמי והם כבר מדמיינים את הכתבה בעיתון. ולא שמנהלות הגנים כה ששות בעצמן להוציא ילדים מן הגן.

בגני הקיבוצים טיול בוקר הוא חלק מקודש משגרת היום. הילדים מתחילים את היום בטיול מחוץ לגן ברחבי הקיבוץ. החל מהתינוקות בעגלולים ועד ילדי גן החובה.
בחורף יקדמו את פניך בכניסה לגן הקיבוצי שורות של ווי מתכת ועליהם מגפי גומי מבוצבצים הפוכים, בקיץ ווים ועליהם כובעי מצחיה. מזג האויר אינו מבטל טיול.
הילדים מטיילים ברחבי הקיבוץ, אוספים מקלות ושבלולים, מטפסים על עצים, מבקרים בענפי משק, רצים, נופלים, בוכים, רבים, שרים, לומדים על פרחים ועל שיחים, ושוכבים על הדשא ומתבוננים בעננים. הילדים לומדים על התחלפות העונות, על פריחה, מה צומח מתי ואיך זה קשור לחגי ישראל שרובם כידוע- חקלאיים או לפחות בעלי קישור חקלאי הדוק, הטיול אינו מכוון או מוגדר כבעל מטרה כלשהי- אך הילדים חוזרים ממנו עמוסים רשמים, חוויות ותגליות.


אז מה על ילדי העיר? האם נידונו לבלות את יומם בגן משבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים כשרק שעת חצר מאפשרת להם להתאוורר מעט על דשא סינתטי מוקפים חומת בטון או יריעות ברזנט כעורות?
התשובה היא כן.

אני בטוחה שאם בגנים הפרטיים יחליטו על נורמה של טיולים יומיים, הילדים ילמדו את כללי הטיול ברחוב, הצוות ילמד את החוקים והטיולים יהיו מתוקתקים ובטיחותיים. כרגע המצב הוא כזה שהטיולים אם בכלל הם כה נדירים שאין לאף אחד מושג איך בדיוק להתנהג והמתח כ"כ גדול- שזה בהחלט עלול להתקרב לחזון הטרגי שההורים רואים בעיני רוחם...

וכגננת עירונית, הנה כמה דברים שעשיתי כדי להביא את העולם האמתי אל הילדים-
לייד הגן חנתה מכונית ישנה, ללא אויר בגלגלים, מכוסה עלים יבשים. מכונית שלא זזה כמה חודשים והנה בוקר אחד, נשמעה תכונה ברחוב ובירור מהיר העלה כי גרר הגיע לפנות את המכונית.
מייד הפסקתי את מפגש הבוקר והוצאתי את הילדים בשורה מהגן, פתחתי את שער הגן והושבתי את הילדים בשורה  לאורך גדר הגן מבחוץ. סייעת אחת יצאה בעקבותיי ממהרת לאסוף בשקית גלילי נייר טואלט ובקבוקי מים- כאילו אנו יוצאים לטיול שנתי ממש. נוכחותה כמעט ולא היתה נחוצה שכן הילדים התיישבו מייד על האדמה ותלו עיניים מעריצות בגגרניק שהחל מתכונן לפעולת קשירת המכונית אל חבל המנוף. הילדים עקבו בדממת אלחוט אחר עבודתו של המוסכניק שהיה מרוצה מאד מתשומת הלב וציין שהוא מרגיש כמו שחקן בהצגה. הילדים ראו איך המוסכניק מחבר ווים אל תחתית המכונית, הם ראו כיצד הוא מנמיך את החלק האחורי של רכב הגרר ובקריאות "וואו" נעתקות נשימה- ראו איך המנוף מושך לאט לאט את המכונית התקועה אל הגרר. לאחר שהמכונית היתה על הגרר, לחץ המוסכניק על כפתור והופ- החלק האחורי של הגרר עלה למעלה. לא היה קץ להתפעלות של הילדים. הם צעקו בהתרגשות מה שהם רואים- "הוא מרים את המכונית!" ,"ראיתם? ראיתם?"  "מה הוא עושה??" ופנו זה לזה בהתרגשות עצומה. כשהמוסכניק ניתק את הווים ועמד להיכנס לתא הנהג- מחאו לו כל הילדים כפיים ממושכות ובהתרגשות וגם קראו לו קריאות "כל הכבוד!".

כשנכנסנו לגן הילדים ציירו חוויות מההרפתקה וסיפרו את סיפור הגרר כ"כ הרבה פעמים עד שכתבתי את דבריהם על נייר גדול והקראנו את הסיפור במפגש הבא.

הזדמנות נוספת הם בעלי המלאכה שבאים לגן עם כלי העבודה המלהיבים שלהם.
ברגע שמגיע שיפוצניק לתקן נורת פלוריסנט סוררת את ציר שער תקוע- מייד אני מושיבה את הילדים ל"מופע". הילדים לומדים על בעל המלאכה, מבינים מהי המשימה אותה עליו לבצע ורואים כיצד הוא ניגש לפתרון הבעיה. באיזה כלים הוא משתמש, מהם שמות הפועל בהם נשתמש לתיאור מעשיו- מבריג במברגה, קודח במקדחה, דופק בפטיש וכו'. יש שיפוצניקים חביבים שמסבירים לילדים מעט על מלאכתם או נותנים להם תפקידים כמו להחזיק את המסמרים או לספור אותם.
אני בטוחה שהשיפוצניקים נהנים מתשומת הלב של הילדים באותה מידה שהילדים נהנים לראות אותם.

זוהי לא תחלופה לחיים האמתיים אך זה עדיף מניתוק מוחלט.

ללמוד בגן על פרחים ופרפרים, על גוף האדם, על יחסי אנוש, על חגים- כל אלו טובים ויפים. אך אין דבר אשר ישווה ללמידה מהחיים עצמם.


התנצלות- בעיות עם האתר היום

יש איזו בעיה עם האתר היום- הוא לא מפרסם את הרשומה ומפרסם אותה שוב ושוב- אם אתם מוצפים במייל בגלל זה- סליחה ומחילה

יום שלישי, 1 במרץ 2011

מסיבת גן- חשיבה של ילדים.

העבודה עם הילדים הצעירים תמיד מפתיעה. השיחות שלהם, התובנות שלהם,- הפעולות שלהם- כל אלו שונות מאד מעולם המבוגרים.
כל יום אני מוצאת את עצמי נפעמת או משועשעת מאד לפחות כמה פעמים ביום.
בשנים שבהם אני מפוקסת על עצמי יותר ונמצאת כולי בתוך הגן ולא כמו השנה- חצי בלימודים וחצי בגן- אני מנהלת רישום של פנינים ותובנות הילדים.
מעבר לשעשוע שבעניין, זה מספק הצצה מעניינת לצורת החשיבה של הילדים. החשיבה של הילדים היא קונקרטית. והקישורים שלהם בראש הם מאד מילוליים- המילה מושכת אחריה את המחשבה. למשל רוב הילדים מתבלבלים בין פורים ויום הכיפורים.
וכששאלתי פעם את הילדים מה המשותף לסביבון, רעשן, שופר ומצה- ענה לי ילד אחד- כולם שייכים לחוגים.
הסיפור אליעזר והגזר מסתיים בדקלום שיש בו את המשפט:
הוסיף סבא וסחט מיץ לימון לרוב והנכדה טעמה ואמרה כי-טוב.
לאחר שקראנו את הסיפור כמה וכמה פעמים, סיפרתי שוב את הסיפור והפעם נתתי לילדים להמשיך את סופי המילים המתחרזות.
אני: ...והנכדה טעמה וראתה כי....
ילדה: נוּחַ.

בני בן השבע שהולך לכיתה א' סיפר לי בהפתעה מוחלטת שהוא היה בטוח שבמונח: "שבירת עשרת" מדובר בכלל בסרט.

ויש עוד המון דוגמאות שמראות שהחשיבה של הילדים היא מיידית ומבוססת על קשרים טריים וחדשים במח.

בגלל הטריות והחדשות הזאת- הילדים הרבה פחות מקובעים בחשיבתם ואם יוצאים מנקודת ההנחה הזאת, אפשר להגיע לרמות יצירתיות גדולות עם הילדים כששרביט היצירתיות מופנה אל הילדים. בד"כ הגננת היא זאת שבאה עם רעיונות ומוסכמות ולכן לא תמיד יצירתיות הילדים יכולה לבוא לידי ביטוי.
הפרוייקטים הכי יפים והלמידה הכי מרעננת מתרחשת כאשר הגננת מקשיבה לילדים וזורמת עם הרעיונות שלהם.
בגן אחד הילדים התלוננו שביום שישי ההורים שלהם הולכים לבית קפה בבוקר בזמן שהם בגן. הגננת הקשיבה לדבריהם ושאלה- אז מה הייתם רוצים לעשות? והילדים ענו- גם אנחנו רוצים ללכת לבית קפה. הגננת חשבה קצת ואמרה- אז בואו נכין בית קפה בגן! הילדים נתנו שם לבית הקפה, הכינו תפריט- שוקו ועוגיות- הכינו שלט גדול עם שם בית הקפה "שוקו" ו"כתבו" תפריטים ותמחרו- ביום שישי לאחר מכן הוזמנו ההורים לבית הקפה "שוקו".
בגן אחר בעקבות משחק בפינת הקוביות שבו בנו הילדים מתקני ספורט- זרמה איתם הגננת לפרוייקט אולימפיאדה שבו התחרו הילדים בענפים שונים, הילדים יצרו מדליות בפינת היצירה, למדו על טבלאות, בנו מסלולי ריצה ומסלולי מכשולים ועוד.
מספיק לצפות בילדים בפינת גרוטאות כדי להבין כמה יצירתיים הם הילדים ולאיזה מבנים מורכבים הם יכולים להגיע- וחשוב מכך- זה לא המורכבות של המבנה כמו ההסבר שהילד יתן למה שהוא יצר. פעם אחת אמר לי ילד- יצרתי עטלף יום. זה עטלף שער ביום וישן בלילה. אבל הוא עדיין עטלף.

מצחיק למשל לשמוע ילדים המשוויצים על גיל הוריהם.
אורי: אבא שלי בן 27!
גיא: אז מה אבא שלי בן 34!
אורי: בעצם אבא שלי כבר בן 43!
גיא: אבא שלי בן 47!
מתן מתערב וחותם את העניין: אבא שלי בן 99!
אין להם בעיה עם זה שלפני רגע הם אמרו משהו אחר -מותר להם לשנות את דעתם מרגע לרגע- חוקי הלוגיקה פה לא משחקים תפקיד.

סוג נוסף של חשיבה שונה של ילדים- דברים שאי אפשר לראות בעיניים ואנחנו טוענים שהם קיימים- בשביל ילדים זה דבר מאד קשה לתפוס.
ילד אחד שטף ידיים עם סבון ודיבר אל עצמו- אני יודע שיש לי חיידקים על הידיים למרות שאני לא רואה אותם, אבל אני לא מבין איך החיידקים רואים אחד את השני.
ילדה אחת צבעה בצבע לבן על נייר לבן והסבירה לחברתה- את יודעת למה לא רואים את הצבע הלבן? כי הוא לא רואה לאן הוא הולך.
ילדה חילונית שראתה שתי גננות חרדיות מחליפות פאה ביניהן אמרה בתמיהה- הן יכולות להחליף ראש.

ולפעמים קשה לעקוב אחר צורת החשיבה של ילדים- כשהעברתי אתרוג בין הילדים לקראת חג הסוכות ושאלתי אותם מה הוא מזכיר להם- אמר ילד אחד: הוא מזכיר לי את חיפה. ולמה את חיפה? שאלתי - כי הוא צהוב! ענה לי הילד כמובן מאליו.

הדבר האחרון שאציין בפוסט הזה בקשר לחשיבה של ילדים זה עניין הפוליטיקלי קורקט. ילדים לומדים לאט לאט את הרעיון של התחשבות באחר וברגשותיו. הם אומרים מה שהם מרגישים, הם אומרים מה שהם רואים- הם לא מבינים איך הדברים שלהם יתפסו ע"י אחר- זה מופשט מידי להבין דבר כזה. רק אחרי שיפַּגעו בעצמם כמה פעמים יהיה אפשר לדבר איתם על חוויות שלהם ולשקף להם שכמו שהם מרגישים רע- כך בדיוק חבריהם מרגישים כשהם פוגעים בהם. וגם למידת כללים באופן אוטומטי כמו- אני לא אומר שמנה או מכוערת כשאני חושב כך על מישהי. (ובטח שלא על הגננת!! :-) )

אך מעבר לכך- ילדים מספרים ה-כל בגן. דעו לכם והשמרו לכם...במפגש בוקר אחד אמר ילד בהתפעלות אמיתית: וואו איזה פליצה אמא שלי עשתה הבוקר!
וילדים גם מספרים מה הוריהם חושבים על הגן, על הגננת, על הסייעות. הם שומעים הכל ומעבירים הכל ואין להם את השיפוט של מה אומרים ומה לא אומרים.

ונסיים בשיבוש שיר נחמד-

בשיר על המשפחה יש משפט שאומר- וזאת היא האחות עלמת החן-
הילדים בגן התרגלו לצעוק בהתרגשות: וזאת היא האחות אלפקה כן!

ניסיתי לתקנם כמה פעמים...אבל זה היה פשוט פחות כיף ממה שהם המציאו.


יום שני, 28 בפברואר 2011

קשה להיות ילד

יעל היא הילדה הגדולה ביותר בקבוצתה בגן. היא בת ארבע וחצי. מכל הילדים בקבוצה היא היחידה שיודעת לכתוב את שמה, היא מבינה, משתתפת ופעילה יותר מכל שאר הילדים. היא יד ימינה של הגננת ועוזרת בכל דבר בגן. יש לה מעמד מיוחד בגן בשל היותה בוגרת ומילולית יותר. לא מעמד מוצהר אבל מעמד שנוצר לאט לאט.
והנה בוקר אחד, התיישבו הילדים לשולחנות האוכל וחיכו לכריכים. לפתע החלו שלשה ילדים בקבוצתה של יעל לבכות. בירור מהיר העלה שיעל הכתה אותם. הילדים בכו בעלבון רב כי לקבל מכות מילד אחר זה לא כזה נורא אבל מה פתאום יעל מרביצה להם? זה לגמרי לא צפוי. יעל ישבה בכסאה בפנים קפואות. לא הישירה אלי מבט ולא התייחסה לשאלותי.
סיימתי את העניין בטון כעוס והבטחתי לילדים שאני בטוחה שיעל קצת התבלבלה ושזה לא יקרה שוב.
כשהילדים אכלו סרבה יעל לאכול. עוד התנהגות לא אופיינית לילדה בעלת תאבון בריא בד"כ.
וכשהסתובבתי להביא לילדים בקבוקי מים שוב פרצו הילדים בשולחנה של יעל בבכי נורא. הייתי מופתעת מאד. הפעם התברר שיעל העליבה את כל הילדים בשולחן ואמרה להם שהם מסריחים כמו קקי. ושוב יעל מסרבת להסתכל אלי ויושבת בפנים קפואות- ללא מבע וללא רגש.

אילוסטרציה
הוריתי לה לעזוב את השולחן מייד. במילא לא אכלה ורק יצרה הפרעה בשולחן.
ביקשתי ממנה לשבת בפינת הספר ולחזור אלינו כשתחליט שהיא מתנהגת יפה. בד"כ אני משאירה אצל הילדים את ההחלטה מתי לחזור אלינו- הם לוקחים אחריות על עצמם ולא חוזרים מייד לקבוצה אלא יושבים ונרגעים בצד. לפעמים אמנם שוכחים לחזור, אך העניין של האצלת הסמכות אליהם אפקטיבי למדי.
בזמן שהילדים אכלו, הצצתי אל יעל שישבה בפינת הספר. היא ישבה על ספה קטנה ולא זזה. פניה קפואות, מבטה ממוקד בנקודה אחת בחדר וכולה נראית כמו מן הר געש חצי כבוי.
התיישבתי לידה וניסיתי לפענח את התעלומה.
שאלה טיפשית ששאלתי היא: "למה את מתנהגת ככה?"
יעל לא התייחסה לדברי.
שאלתי אותה אם משהו מציק לה, אם כואב לה משהו. היא המשיכה להתעלם ממני. שיתפתי אותה בכמה אני מבולבלת ממנה.
"אני לא רגילה לראות אותך מתנהגת ככה, מכה חברים, פוגעת בהם. זה לא מתאים לך. משהו קרה לך. את רוצה לשתף אותי?"
יעל המשיכה לשתוק. מצד אחד היא שתקה ומצד שני ברור היה לי שהיא מקשיבה לי ומחכה שאני אעזור לה ואפתור בשבילה את הבלבול. שאצליח להוציא אותה מהפלונטר שהיא נכנסה אליו.
נזכרתי שמוקדם יותר נתתי לשני ילדים להיות התורנים היום והיא לא נבחרה וזה הרגיז אותה. שאלתי אותה אם היא מתנהגת כך בגלל שלא בחרתי בה להיות תורנית. יעל הנהנה לאות הן. תשובתה הרגיזה אותי.
התחלתי להתעמת איתה ולומר לה שלא יתכן שאם היא לא מקבלת את מבוקשה היא תתנהג כך ותוך כדי שאני מדברת ומתרתחת לעצמי אני מתחילה להבין שזאת לא הסיבה. הרי יעל לא תורנית בכל יום. אז למה דוקא היום היא קיבלה את העניין כ"כ קשה?
התיישבתי על הרצפה ליד הספה הקטנה שעליה ישבה יעל ושתקתי. לפעמים בגן אני מרגישה כמו בתעלומה בלשית.
יעל הביטה בי וחיכתה שאומר משהו.
אמרתי חצי לעצמי וחצי ליעל: "אם את מתנהגת ככה אז חייב להיות שאת עצובה. בגלל שאת עצובה את עושה עצוב לכל השאר. את עצובה?"
יעל הנהנה.
יכולתי לחשוב שהיא אולי כועסת אבל התנהגותה לא היתה כועסת אלא שקטה ועצורה. היא הכתה את הילדים והעליבה אותם לא מתוך זעם אלא מתוך מן עצב. ראו עליה שהיא עצובה. לא יכול להיות שזה שהיא לא נבחרה להיות תורנית מעציב אותה עד כדי כך.
ואז הבטתי אל הילדים שישבו בחדר הסמוך ואכלו. ראיתי את יהל וליהי- שתי חברותיה של יעל מפטפטות וצוחקות. יעל עקבה אחרי מבטי. שאלתי אותה: "את עצובה בגלל יהל וליהי?"
יעל ענתה כן.
"הן לא  משחקות איתך היום?" הכרתי את השלישיה הנוראית שיצרו לעצמן יעל, יהל וליהי. שלישיה שבה תמיד אחת נשארת בצד.
התברר שיהל הולכת לליהי אחר הצהריים ומאז שהן הגיעו לגן הבוקר הן מדברות רק על כל הדברים שיעשו יחד אחר הצהרים בביתה של ליהי ומתרגשות ושמחות לקראת הביקור. ביקור שלא כולל בשום דרך את יעל.

התנהגותה היתה מפונקת ונוראית ומרגיזה ולא הוגנת כלפי שאר הילדים- אבל אני הבנתי אותה לגמרי. הבנתי איך מרגיש להיות יעל ברגע הנתון הזה בגן. הרגשה קשה מהכיל.

הפתרון וההבנה הקלו עלי מיידית כי יכולתי לדבר את זה אל יעל. הזכרתי לה פעמים בהם היא הלכה אל או הזמינה את יהל או את ליהי, אמרתי לה שאני מסכימה איתה שהתחושה לא נעימה אבל מצד שני, חבל שכל היום הנפלא שעומד לפנינו יהרס לה בגלל זה וגם בטון מאד רציני הבהרתי לה שלא אקבל שום התנהגות אלימה או פוגעת בגן. סיימנו את השיחה בחיבוק ויעל ניגשה לאכול כריך.

במשך היום המשיכו יהל וליהי לשמוח זו בזו, כשהתחלקנו לזוגות בחרו זו בזו ויעל נשארה בחוץ. כשהתיישבנו במעגל ישבו זו ליד זו ויעל ניסתה בכל כוחה להדחק ביניהן ולא הצליחה. ליעל היה יום לא פשוט בגן. ניסיתי להקל עליה ע"י מתן תשומת לב מיוחדת מידי פעם אך נזהרתי לא להגזים. המצב החברתי הנתון זימן ליעל הזדמנות לחוש תחושות של עלבון, של הישארות בצד- יעל עוד תחוש הרבה פעמים בחייה את התחושות האלו. כרגע היא נמצאת בגן הילדים המכיל והחם, עם גננת שרואה אותה ועוקבת בדאגה אחר התמודדותה הלא פשוטה. בפעמים הבאות היא תהיה לבד ואין זמן טוב ללמוד איך זה מרגיש ומה אני עושה כדי להתמודד עם בדידות, עם קנאה, מגיל ארבע וחצי בגן הילדים.

אנו נוטים לחשוב על הילדות המוקדמת כעל מן גן עדן קסום.
 הילדות היא החיים. אותם חיים ממש שאנו חיים בכל גיל. על כל גווני הרגשות והסערות, ההתמודדויות, המלחמות, הנצחונות, התקוות, הצחוק והבכי.

יום ראשון, 27 בפברואר 2011

למה?

אור בן השנתיים הוא ילד מתוק עם חיוך גדול ונוכונות לחבק את כל העולם. הוא קצת כמו אודי חמודי מהשיר וכל הזמן שואל: "למה?"

אילוסטרציה
לא משנה מה נאמר בגן ולמי נאמר, אור ישאל מייד: "למה?" הוא שואל את זה בקול מתנגן ועם חיוך שנועד לסחוט כמה שיותר קריאות: "אויש איזה מתוק!" מהסביבה.
 זה לגמרי "למה תקשורתי". אני קוראת לזה כך כי הוא לא באמת שואל כדי לדעת אלא כצורת תקשורת. הוא בן שנתיים ואוצר המילים שלו די מצומצם אבל הוא גילה שהשאלה: "למה?" תגרור אחריה יחס. או שינסו לענות לו או שיתמוססו ממתיקותו. כך או כך- זה די משתלם.
למה חקרני הוא למה שבא כשילד או מבוגר באמת מסתקרן לדעת את הסיבה לדבר מה.
ויש את הלמה שלנו. הגננות ונשות הצוות.
אני קוראת לו- "למה היאוש". הוא לא תקשורתי ולא סקרני. הוא פשוט מיואש.

זה קורה כשהילדים מוציאים אותי מדעתי. ילד מכה ילד אחר. אני מבקשת ממנו לחדול, אני מנסה לברר מה המניע למהומה, אני אוסרת, אני מטילה סנקציות (מעבירה מקום, מוציאה מהמפגש) אבל הילד ממשיך להכות. ואני מנסה להעביר מפגש ובכל רגע הילד המכה ממשיך להכות את חברו עד שאני "משתגעת" ואז אני בד"כ משתמשת בלמה היאוש ושואל את הילד המכה בקול מיואש וגם כעוס: "אבל למה אתה מכה אותו?" וגם: "אבל למה אתה לא מקשיב לי?" 
ולילד שבהתקף בכי בלתי פוסק- "אבל למה אתה בוכה?"
ואם הילד שופך את תכולת צלחת האוכל שלו אל הרצפה בפעם השניה: "למה שפכת את האוכל לרצפה?"
בכל המצבים האלו...זה כ"כ לא משנה למה. השאלה "למה" לא תוביל הרי לשום תשובה לוגית או רציונלית. היא לא תשנה את הסיטואציה לכאן או לשם.
כמובן שאני לא אומרת שלא צריך לשאול את הילדים למה ולצפות לתשובה רציונלית אבל תלוי מתי ובאיזו סיטואציה. כשהילד עירני ומודע למעשיו, כשהוא לא בסערת רגשות, כשאת כגננת לא בסערת רגשות...אז אפשר לדבר באופן לוגי. לשאול למה, לקבל תשובה, להתייחס אליה, להתדיין בנושא.

המעניין בקשר ללמה היאוש זה שהוא ממש לא מיותר. הוא חשוב מאד. אבל מה שחשוב מאד לעשות איתו זה לשאול אותו את עצמנו. לא להפנות אותו החוצה לחלל החדר אלא להפנות אותו פנימה ולתייק אותו לחשיבה עתידית. ז"א לא באמצע הסיטואציה אלא בזמן רגיעה. לא לשכוח את הלמה הזה כי הוא חשוב מאד והוא מוביל לצמיחה.
באותו הרגע יש לטפל בסיטואציה באופן פרקטי ומיידי. באופן חינוכי ומודע אבל לא להרבות במלל שלא נועד לקדם. ילד שמכה ילד שוב ושוב- ממש לא משנה למה הוא עושה את זה. יש להפסיקו מייד ולהפיק מהסיטואציה את הלקחים להבא. אפשר וכדאי איתו ועם כל הקבוצה אחרי שהסיטואציה נרגעת.
ואת השאלה למה הוא עשה את זה- צריך להפנות אל עצמנו ולחפש את התשובה בכיוונים שונים. לתצפת את הילד בהתנהגויות שונות שלו בגן, לברר עם ההורים בנוגע להתנהגויות דומות בבית, לשתף אותם בחשיבה שנעשית בנוגע להתנהגות ילדם בגן, במקרה הצורך לברר בספרות המקצועית, להתייעץ עם קולגות.

בפוסט אחר אכתוב על רעיון הפנקסים. אציין בקצרה שפנקס חשוב הוא פנקס הלמה. אם שאלת את עצמך את למה היאוש - בין אם הפנית אותה לעצמך (קבלי ח"ח) ובין אם זרקת אותה ביאוש לחלל החדר - רשימי אותה בפנקס הקטן לעיון עתידי. מובטחת צמיחה.

יום שבת, 26 בפברואר 2011

שינה בגן

בפוסט זה אנסה לסקור את נושא ההשכבה בגני הילדים הפרטיים. אני מדברת על גנים לילדים ותינוקות מגיל שנה ומעלה. בגילאים האלו משתדלים ליצור סדר יום בגן שבו בשעות הבוקר הילדים פעילים עד לארוחת הצהריים ולאחריה הילדים נחים. תינוקות הצעירים מגיל שנה ישנים בד"כ גם מעט בבוקר או לפי אופי הגן או המשפחתון- לפי הצורך והדרישה של הילד.
תינוק בן שנה עד שנה וחצי שרגיל לישון גם בבוקר מעט- ישתדלו "להוציא" אותו מזה בגן כדי שיתיישר עם שאר הקטנטנים וכולם יהיו עייפים באותה מידה לקראת 12:30.
באופן מכליל וגס- פעוטות מתחת לגיל שנתיים וחצי יזדקקו לשנת צהריים וירדמו מהר יחסית לקראת השעה אחת בצהריים במיוחד אם קדם לכך יום מלא פעילות.
ילדים מעל גיל שנתיים וחצי וככל שיעלו בגיל זה ילך ויהיה מובהק יותר- פחות זקוקים לשנת הצהריים ויותר מתקשים להרדם בה. ילדים מעל גיל שלש וחצי ובוודאי שמעל גיל ארבע- יהיו הילדים שיחוו את הקושי הגדול ביותר בהרדמות בגן.
זה עניין פיזיולוגי. אני כותבת לא כמומחית לענייני שנת ילדים או מומחית בהתפתחות הילד או בריאות.

עד כאן לגבי הילדים. לגבי הצוות- צוות הגן מגיע לשעת ההשכבה של הילדים עם המון תקוה להרדמות מהירה של הילדים. השקט שמשתרר בגן כשהילדים נרדמים, הנשימות העמוקות, החמימות שמתפשטת באוויר- כל אלו משמחים את נפש הצוות כמו מראה של קשת מדהימה באמצע יום חורפי. השקט הזה חותם כמה שעות רצופות של רעש ופעילות בלתי פוסקת. זו השעה שבה רוב הגננות מסיימות את יום העבודה שלהן והולכות הביתה. הן משכיבות את הילדים ומשתדלות ללכת רק לאחר שאחרון הילדים רדום. שאר הצוות יכול לקום, להתמתח, להכין לעצמו כוס קפה, כריך. אפילו לנקות את הגן או לארגן דברים - נעים יותר כשהילדים ישנים. אם לפני סרט או הרצאה אנשים שוכחים לכבות את הפלאפון- הרי שבשעת שינת הילדים אין אשת צוות אחת שתשכח להעביר את הפלאפון שלה לרוטט- השינה שלהם קדושה.
זה יכול אולי להסביר למה ילד שלא נרדם מוציא את הרע ביותר מכל סייעת או גננת שמנסה להרדים ילדים.
בשעה אחת, האורות בגן כבים. הילדים בבגדים נקיים, פנים רחוצות, הילדים המחותלים -מחותלים, לכל ילד יש המוצץ שלו או הבקבוק שלו או חפץ שאינו נרדם בלעדיו- חיתול בד או בובה ממורטטת, כל ילד שוכב במזרון שלו עם המצעים שלו.
אני חייבת להודות שאני מאד אוהבת את השעה הזאת. אני אוהבת להרדים את הילדים. זאת השעה שבה אפשר ללטף אותם, לתת את היחס האישי, ללחוש להם דברים חשובים שלא הזדמן לי לומר להם במהומת היום.
יש ילדים שנשכבים על המזרון ונרדמים מהר בעצמם. או לאט בעצמם. לא זקוקים לליטופים או לחישות ולא זקוקים להפרעות.
אך בכל קבוצה יש את המועדים לפורענות. אלו הילדים שבד"כ המזרונים שלהם יהיו קרובים כך שמישהו יכול לשבת ביניהם ולהרדים אותם.
אני בטוחה שאם אשאל הורה- איך מרדימים את הילד שלך בגן? לא יהיה לו מושג.
הייתי פעם בגן שבו כל הילדים הורדמו על הידיים של המטפלות. הילדים בגן הזה התרגלו להרדם על הידיים, תוך כדי נידנודים ושירי ערש גם ילדים גדולים יחסית. הכל התחיל בטעות תמימה של סייעות ומשם היה קשה להפסיק.
יש ילדים שזוכים למסאז' בכפות הרגליים שלא היה מבייש מכון מקצועי.

יש גנים שבהם אסורה הכניסה לסייעות בזמן ההשכבה. הגננת בלבד היא שמשכיבה ואם היא זקוקה לעזרה- אז סייעת אחת בלבד נכנסת איתה.

אני חושבת ששנת הצהריים מוציאה עלולה להוציא סייעת את ההתנהגות הכי גרועה שלה. יש שמשתגעות כשילד קם שוב ושוב מהמזרון, שלא יכולות לסבול ילד שמתחיל לדבר בקול רם אחרי שרוב הילדים כבר נרדמו. שילד שקם ומתחיל לרקוד על מזרונים של ילדים שכבר נרדמו יכול להטריף אותן לגמרי.(התנהגויות שבהחלט מקוממות ומרגיזות אבל השאלה היא מה הן גורמות לך לעשות).
שנת הצהריים טומנת בחובה את התקווה ואת ההבטחה למנוחה בשגרת יום קשה מאד של סייעת.
התכנית היא שהילדים ירדמו. אם זה לא קורה זה לא טוב.

כשמרדימים ילד אפשר להתחיל בטפיחות נעימות ובלחישות נעימות אבל אם הזמן עובר וכל הילדים נרדמו והילד ממשיך לא להרדם ופתאום הוא גם רוצה להתחיל לדבר בקול רם או לקום מהמזרון ולהתחיל להפריע לילדים אחרים- אתה לא יכול לדבר איתו ולהסביר לו ולהתמקח איתו כי אז אתה תעיר את שאר הילדים. אתה לא יכול להוציא אותו מהחדר לצורך ניהול המו"מ כי אז המומנטום של ההרדמה הולך- אתה חייב להחזיר אותו למזרון בעצמך שוב ושוב. אחרי כמה פעמים אני יכולה להבטיח לכם שההחזרה תזוז קצת בסקאלה של המגע מנעים מאד לפחות נעים ועד לקצת כואב.

צריך המון סבלנות לפעולת ההשכבה בעיקר עם הילדים המתקשים להרדם והמפריעים לשאר. כאמור- בני הפחות משנתיים וחצי נרדמים ראשונים והבעיה היא בעיקר עם הגדולים יותר.
בכל גן יש כמה נשות צוות שלא ישתתפו בפעולת ההשכבה כי הן פשוט לא מצליחות לשמור על המגע שלהן בתוך הסקאלה הנורמלית. אני בעצמי הוצאתי לא אחת סייעת ממערך ההשכבות וביקשתי שתעשה משהו אחר בזמן הזה.  וגם סייעות שהן בד"כ בסדר יכולות להפוך לחסרות סבלנות אם משהו אישי מעיק עליהן ודווקא בשעת ההשכבה זה יבוא לידי ביטוי. דווקא כשהגן שקט ונעים וההבטחה למנוחה ממש מעבר לפתח- דווקא אז הילד המתעקש להפריע לשאר, המתעקש לא להרדם- הוא יצליח לעורר בהן את המועקה האישית והיא תצא על אותו ילד מפריע.

אז מה בעצם כ"כ חשוב להשכיב את הילדים? אם לילד כ"כ קשה להרדם- למה להתעקש איתו עד למצב של הוצאת כל המערכת מהשפיות?
טובת הילד, טובת ההורה או טובת הגן?
לדעתי מדובר בטובת הגן. חד וחלק.
מנהלות גנים וגם גננות רבות, טוענות שילד צריך לנוח בצהרים ושהדבר חיוני להתפתחותו ולבריאותו- כמובן שזה נכון אבל הנכון יותר הוא שהגן לא ערוך לטפל בילדים ערים בשעת השינה. זאת השעה שבה כל הסייעות מקבלות את חצי שעת המנוחה שלהן- במקרה הטוב, ועסוקות בשלל מטלות ניקיון ושימוש בחומרים מסוכנים- אקונומיקה למשל ושטיפת רצפות שעלולה לגרום להחלקת ילד. הגן לא ערוך לקבוצת ילדים ערה כי ברור שאם ילד אחד לא ישן- אחריו יבואו עוד.
בכל קבוצה של ילדים מעל גיל שלש מתחילות להגיע בקשות של הורים שהילד לא ישן. השינה בצהרים גורמת להם להשאר ערים עד מאוחר ומקשה על ההשכבה בבית. בכל גן עולה הבעיה הזאת מחדש. מנהלות הגן מתעקשות עד גבול מסוים לדבוק באמונה ה"חינוכית" שילדים עד גיל חמש זקוקים לשנת צהריים ובד"כ בשלב כלשהו נאלצות להכנע.
ומה עושים עם הילדים שלא ישנים? הם צריכים להמצא בגן שהוא די חשוך בשעה הזאת, שקט, לשחק במשחקים שקטים, לדפדף בספרים, לצייר- זה די קשה לבקש מילדים להתנהג כך במשך שעה שלמה. אם היום יפה אפשר להוציא אותם לחצר אבל אם היום קריר או חם מידי- הגן ניצב מול בעיה אמיתית. וכמובן שצריך להקצות לעניין אשת צוות- סייעת או גננת שלא תוכל להמשיך את הנקיונות והסידורים בזמן הזה.

שעת ההשכבה בגן...לכאורה עוד שעה ביום. בפועל- שעה בעייתית מאד, אמוציונלית ומלאת קונפליקטים.