גן שלנו מה נחמד הוא, לנו טוב בו עד מאד

לפני שאתחיל את הפוסט- אני מזמינה אתכם לקרוא את התגובות לפוסט על חגי ישראל והאחים גרים- התפתח שם דיון (די עתיק) בין אחד הקוראים שלי- דניאל, לביני על מהות החינוך הדתי לעומת החינוך החילוני והאם באמת יש דבר כזה חינוך חילוני. מוזמנים להצטרף- אשמח לשמוע עוד עמדות.

על הפרק היום:
הבוקר בגן הילדים מתחיל ברוב גני הילדים בקבלת הילדים ומשחק סביב שולחנות למשך שעה עד למפגש הבוקר שבו מרכזים את הילדים ומתחילים את היום.
מפגש הבוקר מתחיל תמיד בשיר בוקר, ברכת שלום לילדים, איזה יום היום, מהו מזג האויר, מי הגיע ומי לא הגיע ואז מפגש תוכן לפי הנלמד.
לאחרונה ישבתי כמה שעות טובות בספריית המוזיקה בסמינר וניסיתי לבחור לעצמי את שירי הבוקר המועדפים עלי כדי ליצור לעצמי אסופת שירי בוקר לשימושי.
שמתי לב כי כל שירי הבוקר כמעט מאלצים את הילדים להודות בכך שהיום נפלא, השמש זורחת, הציפורים מצייצות, הילד קופץ מהמיטה ורץ לגן, הוא נפרד לשלום בשמחה הוא מברך אנשים ברחוב בשמחה, הגן מחכה לו כולו מואר וחביב, הצעצועים מחייכים אליו מן המדפים הגננת חייכנית ורגועה...המוזיקה היא קופצנית, חזקה, המון תופים ומצילתיים, המילים מכוונות את הילדים לקפוץ, למחוא כפיים, לרקוע ברגליים.
אחרי כמה שעות הורדתי את האוזניות מעל ראשי ובהיתי בדיסק המפוצץ אושר הזה שנח בכף ידי.
התחלתי לשחזר בעיני רוחי את מפגשי הבוקר שלי עם הילדים ונוכחתי שגם אני שבויה בקונספציה הזאת שבוקר בגן הילדים חייב להיות הכי עליז שאפשר. אנחנו שואלים את הילדים בחיבה דורשנית:  "מה קרה? עוד לא התעוררתם היום? לא ישנתם מספיק בלילה? קדימה!"
אחר כך חשבתי לעצמי- תארו לעצמכם שמקומות העבודה שלנו היו דורשים מאיתנו להיות כ"כ עליזים, קופצניים ונמרצים מהרגע שנכנסנו למשרד? האם בכיתות הלימוד מאלצים את הילדים להכיר בעובדה שהשמש זורחת והציפורים מצייצות והיום פשוט נפלא?
ילדי הגן הם שבויים קטנים שלנו ואנחנו רוצים שהם יהיו מאושרים כי אנחנו יודעים שאלו השנים היחידות בהן נוכל לאלץ אותם ולשכנע אותם ולשקר להם שהיום נפלא והשמש זורחת גם ביום הכי גשום, אפרורי ומדכדך בשנה.
אמת נוספת היא שכמבוגרים אנחנו רוצים לראות ילדים שמחים. אנחנו חושבים על הילדות כעל השנים המאושרות. מסתכלים על הילדים ומפטירים- אחחח איזה חיים טובים יש להם. כל היום רק משחקים.
אנחנו גם רוצים לגרום להם להיות מאושרים. זהו התפקיד שלנו כמבוגרים לדאוג שהילדים יהיו מאושרים.
אם כך, הילד בא לגן, הוא ישחק קצת עם החברים ואח"כ הוא ישב במפגש הבוקר, ירקע ברגליים, ימחא כפיים -ויש גם שירים בהם אנחנו מצווים על הילד לצחוק! (למשל:  "מי שטוב לו ושמח שיצחק- חה חה חה, יותם!! אתה לא איתנו! "), אנחנו נראה קבוצת ילדים חייכנית ונמרצת שמתחילה את היום בחיוך רחב ואושר ימלא את לבנו.
אני כותבת את זה לגמרי ממקום שבו אני עושה את מה שאני כותבת עליו. לא כביקורת לאחרים אלא בעיקר כחשיבה עצמית שבה אני משתפת אתכם.
הרי לא ארצה להתחיל את היום בגן שלי בדרך אחרת...מפגש הבוקר הנמרץ, המעורר העליז- הוא התחלה נהדרת ליום בגן. הוא מעלה חיוך על פני הילדים וגורם לנו להזיז את הגוף ולהמריץ את הדם ומכין אותנו ליום מלא פעילות.
אלא שאני עכשיו עוצרת לשאול את עצמי, היכן היא ההכרה בזכותו של כל ילד להיות עם עצמו, עם מצב הרוח שאיתו הוא בא לגן, עם זכרונות הלילה שלו, עם חוויות הבוקר שלו, עם הפרידה מהוריו למשך היום, עם מחשבות שמעסיקות אותו- אולי עם עצב, דאגה, חששות. האם אני יכולה לקחת קבוצה בת 35 ילדים ולאלץ אותם לכך שהבוקר הזה הוא פשוט נפלא?
לעת עתה אשאיר את השאלה הזאת פתוחה למחשבה נוספת.