כולם היו בני- הרהורים רגשניים לקראת סוף שנה

בכל שנה אחרי פסח מתחילה תחושת סוף השנה בגן. הימים המיוחדים והחגים התכופים עד שבועות גורמים לימים לעבור מהר יותר ואחרי שבועות יש עוד פחות מחודש אחד לסיום. לפרידה.

בתקופה זו אני נוטה  להתבונן בילדים בעין אחרת, אני רואה כמה הם גדלו מתחילת השנה. העבודה עם ילדים צעירים מזמנת את האפשרות לראות את הילדים משתנים וגדלים- פיזית מול העיניים. וכמובן שגם התפתחותית יש שינוי גדול. הילדים מהירים יותר, מסוגלים יותר מוטורית, יכולים לסדר ספסלים למפגש, ילדים שדיברו לא מובן או מיעטו לדבר בתחילת השנה העשירו אוצר מילים, למדו להסביר את עצמם, התחילו לפתח רעיונות משלהם, האישיות שלהם פורחת ועולה ויחסי החברות בין הילדים מעמיקים. גם תחושת הקרבה והאהבה שלי אליהם- בשיאה. ואז מתחיל לחלחל העצב על כי הפרידה ממשמשת ובאה. עצב שלא חף מהתרגשות של שמחה. כי זאת דרכו של עולם שהילדים גדלו ובגרו והנה- החיים קוראים להם והם עולים הלאה אל הגן הבא אל המשך גדילה וצמיחה והתפתחות.

אני נזכרת בילדים שלימדתי- חוזרת אחורה אל הגן הראשון שבו עבדתי כשהייתי בת 19. ואני מופתעת כי אני זוכרת כל ילד וילדה. ומידי פעם עובר ילד במגרש המשחקים מתחת לבית שלי ואני עוצרת בתדהמה- את מי הוא מזכיר לי? ופתאום נזכרת באח של שלי- ילדה מהגן שלי שהיתה מיוחדת במינה, בעייתית וסוערת ולה אח קטן שבא לפעמים למסיבות ואירועים- והילד הקטן הזה דומה לו כ"כ. ואני מייד מחשבת- בת כמה שלי היום? סטודנטית צעירה ואולי כבר התחתנה? אולי היא כבר אמא לתינוק? אני נזכרת בה עם הצמות והדיבור המשובש ונזכרת כמה צחקנו בישיבות צוות כשדיברנו על התעלולים שלה- תעלולים שבזמן אמת כעסנו ונזפנו וחינכנו- אך אחרי שעות הגן התענגנו על החוצפה, על שמחת החיים המתפרצת על התעוזה. לפני עשרים שנה ואני זוכרת כל ילד.

ולא רק מהגן ההוא. יצא לי לעבוד ביותר מעשרה גנים במהלך השנים (כשכלל לא הייתי גננת בהכשרתי) ואני זוכרת את כל הילדים בגנים האלו. מצד אחד זה מפתיע ומצד שני מאד מובן כי שנה אחת בגן ילדים כמוה כחמש שנים במסגרת עבודה אחרת. האינטנסיבות ועומק הרגשות והחוויות והאינטימיות שנוצרת היא רבה.
אני מסתכלת על הילדים וחושבת לעצמי- מי יודע מי יהיו הילדים האלו? מה יעלה בגורלם? לאיזה אנשים יגדלו? איזה חוויות החיים יזמנו להם? ואני מתפללת שלא יקרו להם דברים רעים ושידעו להתמודד עם הפתעות החיים, מקווה שנתנו להם קצת חוסן נפשי בשנה הקצרה הזאת, מספיק אהבה שתחזיק אותם לפחות לעוד כמה חודשים במסגרת החדשה, עד שיכירו אותם גם שם ויאהבו אותם בזכות מי שהם.
ואני משחררת כי זהו. הילדים עוברים הלאה ובעוד כמה חודשים ילדים חדשים לגמרי ימלאו את חיי ואני אתמלא בם ואלמד אותם ואתחיל לאהוב אותם ולהתעורר באמצע הלילה עם התלבטויות לגביהם וייסורי מצפון שעשיתי אולי לא טוב והחלטות לגבי הבוקר הבא ורעיונות לתיקון וגאווה או חיוך על דבר מה אחר.
ונעים לי להיות תחנת מעבר קטנה בילדות של כ"כ הרבה ילדים.

גן שלנו מה נחמד הוא, לנו טוב בו עד מאד

לפני שאתחיל את הפוסט- אני מזמינה אתכם לקרוא את התגובות לפוסט על חגי ישראל והאחים גרים- התפתח שם דיון (די עתיק) בין אחד הקוראים שלי- דניאל, לביני על מהות החינוך הדתי לעומת החינוך החילוני והאם באמת יש דבר כזה חינוך חילוני. מוזמנים להצטרף- אשמח לשמוע עוד עמדות.

על הפרק היום:
הבוקר בגן הילדים מתחיל ברוב גני הילדים בקבלת הילדים ומשחק סביב שולחנות למשך שעה עד למפגש הבוקר שבו מרכזים את הילדים ומתחילים את היום.
מפגש הבוקר מתחיל תמיד בשיר בוקר, ברכת שלום לילדים, איזה יום היום, מהו מזג האויר, מי הגיע ומי לא הגיע ואז מפגש תוכן לפי הנלמד.
לאחרונה ישבתי כמה שעות טובות בספריית המוזיקה בסמינר וניסיתי לבחור לעצמי את שירי הבוקר המועדפים עלי כדי ליצור לעצמי אסופת שירי בוקר לשימושי.
שמתי לב כי כל שירי הבוקר כמעט מאלצים את הילדים להודות בכך שהיום נפלא, השמש זורחת, הציפורים מצייצות, הילד קופץ מהמיטה ורץ לגן, הוא נפרד לשלום בשמחה הוא מברך אנשים ברחוב בשמחה, הגן מחכה לו כולו מואר וחביב, הצעצועים מחייכים אליו מן המדפים הגננת חייכנית ורגועה...המוזיקה היא קופצנית, חזקה, המון תופים ומצילתיים, המילים מכוונות את הילדים לקפוץ, למחוא כפיים, לרקוע ברגליים.
אחרי כמה שעות הורדתי את האוזניות מעל ראשי ובהיתי בדיסק המפוצץ אושר הזה שנח בכף ידי.
התחלתי לשחזר בעיני רוחי את מפגשי הבוקר שלי עם הילדים ונוכחתי שגם אני שבויה בקונספציה הזאת שבוקר בגן הילדים חייב להיות הכי עליז שאפשר. אנחנו שואלים את הילדים בחיבה דורשנית:  "מה קרה? עוד לא התעוררתם היום? לא ישנתם מספיק בלילה? קדימה!"
אחר כך חשבתי לעצמי- תארו לעצמכם שמקומות העבודה שלנו היו דורשים מאיתנו להיות כ"כ עליזים, קופצניים ונמרצים מהרגע שנכנסנו למשרד? האם בכיתות הלימוד מאלצים את הילדים להכיר בעובדה שהשמש זורחת והציפורים מצייצות והיום פשוט נפלא?
ילדי הגן הם שבויים קטנים שלנו ואנחנו רוצים שהם יהיו מאושרים כי אנחנו יודעים שאלו השנים היחידות בהן נוכל לאלץ אותם ולשכנע אותם ולשקר להם שהיום נפלא והשמש זורחת גם ביום הכי גשום, אפרורי ומדכדך בשנה.
אמת נוספת היא שכמבוגרים אנחנו רוצים לראות ילדים שמחים. אנחנו חושבים על הילדות כעל השנים המאושרות. מסתכלים על הילדים ומפטירים- אחחח איזה חיים טובים יש להם. כל היום רק משחקים.
אנחנו גם רוצים לגרום להם להיות מאושרים. זהו התפקיד שלנו כמבוגרים לדאוג שהילדים יהיו מאושרים.
אם כך, הילד בא לגן, הוא ישחק קצת עם החברים ואח"כ הוא ישב במפגש הבוקר, ירקע ברגליים, ימחא כפיים -ויש גם שירים בהם אנחנו מצווים על הילד לצחוק! (למשל:  "מי שטוב לו ושמח שיצחק- חה חה חה, יותם!! אתה לא איתנו! "), אנחנו נראה קבוצת ילדים חייכנית ונמרצת שמתחילה את היום בחיוך רחב ואושר ימלא את לבנו.
אני כותבת את זה לגמרי ממקום שבו אני עושה את מה שאני כותבת עליו. לא כביקורת לאחרים אלא בעיקר כחשיבה עצמית שבה אני משתפת אתכם.
הרי לא ארצה להתחיל את היום בגן שלי בדרך אחרת...מפגש הבוקר הנמרץ, המעורר העליז- הוא התחלה נהדרת ליום בגן. הוא מעלה חיוך על פני הילדים וגורם לנו להזיז את הגוף ולהמריץ את הדם ומכין אותנו ליום מלא פעילות.
אלא שאני עכשיו עוצרת לשאול את עצמי, היכן היא ההכרה בזכותו של כל ילד להיות עם עצמו, עם מצב הרוח שאיתו הוא בא לגן, עם זכרונות הלילה שלו, עם חוויות הבוקר שלו, עם הפרידה מהוריו למשך היום, עם מחשבות שמעסיקות אותו- אולי עם עצב, דאגה, חששות. האם אני יכולה לקחת קבוצה בת 35 ילדים ולאלץ אותם לכך שהבוקר הזה הוא פשוט נפלא?
לעת עתה אשאיר את השאלה הזאת פתוחה למחשבה נוספת.

הרהורים ולבטים פוסט-פוסטיים בעקבות עניין בר-כוכבא

בעקבות הפוסט הקודם בו תארתי את החלטתי לא ללמד השנה על בר-כוכבא היו לי כמה דיונים מעניינים עם גננת שאני מעריכה והיא טענה שלמרות שהיא מסכימה איתי- היא כן מלמדת על בר-כוכבא כיוון שהיא לא רוצה ליצור פער בין ילדי הגן שלה לשאר הילדים. כלומר- כל עוד זאת לא החלטה מערכתית כוללת- היא לא יכולה להרשות לעצמה לקחת את ההחלטה וכשהילדים יגיעו לכיתה א' וידברו על בר-כוכבא, הם לא יבינו על מה מדובר. בכלל, היא יכולה ללמד על בר-כוכבא בדרך אגב, בלי להקדיש לעניין תשומת לב רגשית גדולה מידי. תתרכזי בסיפור על האריה שהכיר אותו מאז שהיה גור - מודה שאני לא מכירה את הסיפור.
אני עוד לא סגורה על עצמי מה עמדתי בעניין. אני מניחה שלשנות מיתוס זה דבר די גדול- כנראה גדול מידי בשבילי לקחת על עצמי. אולי אפילו מגלומני מצדי להחליט על דעת עצמי להוציא את הנושא הזה מהרפרטואר של חגי ישראל.
קשה לי לדמיין את עצמי מלמדת את הילדים שבר-כוכבא היה גיבור אבל אני מניחה שאני יכולה להכניס את זה ללימוד הביקורתי. להשתמש בסיפור הזה כדי לדון בשאלה- מהי גבורה ומיהו גיבור אמיתי. זהו נושא שמאד קשור לעולם הילדים וקשור להרבה נושאים שמעסיקים את הילדים.
אם כך, אני חוזרת בי מהכרזתי החד משמעית.
אולי בל"ג בעומר הבא, אחזור לדווח איך ומה :-)

איש היה בישראל...ל"ג בעומר כדוגמא להנחלת ערכים ומיתוסים שפג תוקפם.

מייד כשחוזרים מחופשת פסח מוציאות הגננות מן המחסנים את תיקיות יום-הזכרון-העצמאות-ל"ג בעומר- שבועות.  על יום השואה נדבר בפוסט אחר. המהירות שבה הימים האלו מגיעים בזה אחר זה גורמים לבלבול גדול אצל הילדים כמו אצל הגננות. עוד לא הספיקה לקשט את לוח התוכן בדגלי ישראל וכבר היא צריכה להוריד ולקשט במדורה גדולה, חיצים וקשת ותמונתו של בר-כוכבא רכוב על האריה...
אז מה זה עצב, מה זה שכול, מה זה חיילים, מה זה צה"ל מה זה מדינה, עצמאות, ישראל, ישראליות, קיבוץ גלויות, דגל, המנון...את כל זה יש ללמד את הילדים תוך שבוע. כמובן שהלימוד הוא שטחי מאד, שבלוני ולא מכבד. לפני חג חנוכה למשל יש חודש שלם שבו  מקיפים את הנושא מכל זוית אפשרית. מה לעשות שדווקא לפני יום העצמאות יש רק שבוע.
אז הנה נגמר יום העצמאות ומגיע לו יום ל"ג בעומר.
לכבוד ל"ג בעומר הילדים לומדים מהי מדורה. הם שרים שירים על בר-כוכבא ורואים שהוא רוכב על  אריה. אולי מספרים להם על ספירת העומר . בד"כ את עניין החיטה שומרים לשבועות ואז לומדים על חיטה ועל לחם ועל מוצרי חלב.
אני טוענת שכל הלימוד הזה הוא שטחי ומטופש ולמעשה- בזבוז זמן מוחלט.
דווקא בגנים הדתיים מתעקשים על ספירת העומר. ספירת העומר היא דרך מצויינת לקשר בין כל החגים והמועדים האלו שבין פסח לשבועות. וספירת העומר- היא לחלוטין לא דתית.
בר-כוכבא (שנקרא גם בר-כוזיבא על שום שנחשב לנביא שקר) היה קנאי יהודי מטורף שגרם למותם של מאות אלפים מחייליו. הוא גרם למאתיים אלף מחייליו לכרות את אצבעם בעזרת שיניהם כדי להוכיח שהם גיבורים וגדולי הדור קראו להחרימו בשל כך, לכן שינה את הגזירה וכדי להוכיח גבורה היה על חייליו לכרות גזע עץ אלון תוך כדי רכיבה על סוס.
רבי עקיבא שהיה גדול הדור באותה תקופה, נתן את חסותו לבר כוכבא לזמן מועט שבו האמין כי בר כוכבא הוא המשיח כיוון שמאד התרשם מהמרד שבר כוכבא החל. כיוון שקיבל חסותו של רבי עקיבא הכריז בר-כוכבא על עצמו כעל משיח וגם מלך. רבי עקיבא הבין מהר שבר-כוכבא הוא פרחח, חולה כח, בעל שגעון גדלות ואחד כזה שיביא שואה על העם.
מספרים כי דודו של בר-כוכבא היה צדיק גדול והרומאים פחדו להרגו והאמינו שעד שלא ימות לא יוכלו לכבוש את העיר ביתר. לכן באו אליו ולחשו לו דבר מה בזמן שהתפלל. בר כוכבא דרש לדעת מה אמרו לו אך הם סרבו לומר לו. כאשר קרא לדודו ושאלו מה לחשו לו ענה- בזמן שאני מתפלל אל אלוהים- איני שומע מה לוחשים לי -בר כוכבא לא האמין לו והרגו. ברגע שמת, כבשו הרומאים את ביתר והרגו את כל חייליו. על כך מובאת גמרא המפרשת את הביטוי- איזהו גיבור הכובש את יצרו. כלומר בר-כוכבא לא ראוי להקרא בתואר גיבור.
אם כך, זהו האיש שאנו מלמדים את ילדינו כי היה גיבור ובעל "עיני זוהר". זוהי הדמות שנראה לנו שהכי חשוב להנחיל לדור הצעיר כמסמל גבורה. ומה הקשר לאריה? יש אומרים שבר כוכבא היה כה גיבור עד כי רכב על אריה. בשיר כתוב שהוא הושלך לכלוב עם אריה. אין לכך בסיס.  ומה הקשר ללג בעומר...בר כוכבא נהג לתקשר עם המורדים שלו בעזרת מדורות. בלג בעומר? כנראה שגם בלג בעומר. אחרי הכל המרד נמשך שלש שנים.
כנראה שחלוצי העליה השניה הם שאימצו את בר-כוכבא כדמות הירואית שיש לחנך על ברכיה את הדור הצעיר בא"י. יתכן והיה בכך מן ההגיון לחנך דור שיסתער בגבורה ויפעל למען עצמאות בלי לחשוב פעמיים לפני שהוא פועל- אני לא אכנס לדיון סמי-פוליטי שכזה. רק נקודה למחשבה.

בגנים הדתיים לעומת זאת לקחו את רבי עקיבא ואת ספירת העומר כערכים של לג בעומר.

המסורת מספרת כי 27 אלף מתלמידיו של רבי עקיבא- שהיו גדולים בתורה אך קטנים ביחסים שבין אדם לחברו, לקו במגפה קשה מייד אחרי פסח. המגפה הפילה חללים רבים ופסקה רק בל"ג בעומר כשרבי עקיבא מתאמץ לאורך כל הזמן לזרוע בלבם של תלמידיו את הערך "ואהבת לרעך כמוך" ו "שלי-שלך, שלך-שלך". על כן בל"ג בעומר אנו פוסקים ממנהגי האבל של ספירת העומר וחוגגים את אהבת האדם לחברו. ערך אנושי רב מעלה שאין בינו לבין הדת- שום בלעדיות.
ספירת העומר מסמלת את שבעת השבועות שאנו סופרים בין פסח לשבועות. אלו הם שבועות קריטיים לחקלאות הארץ-ישראלית שבימים קדומים היתה מבוססת רובה ככולה על חיטה ותבואת דגן. ימים שחונים או מגפה בחיטה היתה עלולה למוטט את כלכלת הארץ ולגרום למוות פשוטו כמשמעו של האוכלוסיה לכן הספירה הזאת היא משמעותית.

לגבי יום ל"ג בעומר והדלקת מדורות ביום זה- אין שום אזכור בתורה או בכתובים יהודיים אחרים ליום כזה.
יש שטוענים שלג בעומר הוא חג פגאני שחל שנים רבות קודם לספירת העומר המוזכרת בתורה. חג של הקרבת קורבנות אש לאלילים שישמרו על התבואה. 

לבד מכך שהספירה של שבעה שבועות מתוארת בתורה- אין בה כל דבר דתי.
אם כך, במקום לדבר עם הילדים על הטבע, על החקלאות, על מחזוריות השנה על הצהבת החיטה בשדות (ולתת את תשומת הלב הראויה ליפי הטבע בתקופה זו), במקום לדבר על ערכים נעלים של אהבת האדם, ערבות הדדית זה לזה כבני אדם. ללמוד על רבי עקיבא כמנהיג חברתי ראוי לחיקוי, אנחנו מעלים על נס את בר-כוכבא, הקנאי המטורף שהמית אסון על העם.
שוב אציין לטובה את הגנים הקיבוציים שלאורך כל השנה שמים דגש על ציר הזמן החקלאי בארצנו ובכל גן קיבוצי נראה בריסטול גדול עם תאים לפי ימים ובכל יום מכניסים אלומת חיטה לתא הנכון וכך הילדים רואים באופן מוחשי את ספירת העומר. (כפי שסביר שנראה גם בגנים הדתיים).
ובמאמר מוסגר אציין- ספירת העומר נהדרת ללימוד נוסף של יסודות המתמטיקה כמו גם תורת ימי השבוע, משמעות המושג "תאריך" ומחזוריות השבועות והחודשים.

לפעמים כ"כ תבוע בנו- כבוגרים שגדלו בארץ, שירים שקשורים לחג, אנחנו מתרפקים על שירי ילדותנו ורוצים לשמוע אותם מפי ילדינו, בד"כ, כגננת, אני מזדהה עם הצורך הזה של ההורים ומקפידה ללמד שירי חגים "של פעם" לצד השירים החדשים. במקרה של "איש היה בישראל, בר-כוכבא שמו, איש צעיר וגבה קומה, עיני זוהר לו"...אני חורגת ממנהגי. על בר-כוכבא לא אלמד את ילדי הגן שלי.