גננת טובה מגיעה לגן ערוכה. היא יודעת את המערך התוכני שעליה להעביר לילדים בכל זמן נתון, היא יודעת אלו פעילויות מוטוריות, אומנותיות, מוזיקליות, דידקטיות ילוו כל נושא תוכני והיא יודעת איך לחלק את הפעילויות הללו סביב נושא אחד באופן הגיוני על פני תקופה. היא יודעת מי הילדים בקבוצתה ומהם צרכיהם כקבוצה וכיחידים. היא יודעת את הרקע המשפחתי שממנו מגיע כל ילד, היא מודעת למקומם החברתי, לשלבים התפתחותיים בהם הם נמצאים. גננת טובה יודעת איך לנצל את החוזק של כל ילד לטובת הקבוצה ואיך להעצים ילדים חלשים ועוד ועוד.
תפקיד הגננת הוא תפקיד רב מערכתי. בפסקה הראשונה תארתי את הפן החינוכי אך הגננת היא גם שחקנית, זמרת, תקציבאית, מעצבת פנים, פסיכולוגית, אחות רחמניה, מטפלת ועוד.
לכן יש להבין שהילד הצורם מהווה קושי מאד גדול בתפקוד השוטף של הגננת. היא נאלצת לעצור את כל הזרימה בין שלל תפקידיה המרובים והתרכז בצרימה החדה הזאת שמצמררת את כל הגן.
שמעתי במו אוזניי שתי גננות (עיריה) שהכריזו באוזני המפקחת: "או הוא או אני!" בדרישה חד משמעית להוציא ילד צורם מהגן. ברמה האישית והמקצועית אני מאד מתנגדת לאמירה כזאת ובעיני היא נוראית אך במקום מסוים אני מבינה את אותן גננות שחשו שכל עבודתן יורדת לטמיון בשל הצורך להתרכז באותו ילד צורם שמפר את כל האיזון בגן. יש לזכור שגננות עיריה מתמודדות עם 35 ילדים ועם סייעת אחת בלבד. הילד הצורם בד"כ מנטרל אותה או את הסייעת לעצמו והמצב הופך בלתי נסבל. גני עיריה שונים מן הגנים הפרטיים בכך שלכל גן עיריה יש פסיכולוגית שמגיעה לתצפת על ילדים ולתמוך בגננת לפי הצורך. גן עיריה רשאי לדרוש מהורה לקחת את הילד לאבחון ואם ההורה מתנגד- יש אפשרות של הוצאת הילד מהגן והעברתו למסגרת קטנה יותר של גן טיפולי כלשהו לפי המקרה.
בגן הפרטי לעומת זאת- הכל תלוי בהורים בלבד.
הורים רבים רואים בגננת דמות לא משמעותית. הם לא רואים בה דמות מקצועית או בעלת סמכות לומר או לרמוז שמשהו לא בסדר אצל ילדם. גם ההורים הכי נחמדים ומבינים, הופכים לאטומים ברגע שהגננת או מנהלת הגן מעיזות לרמוז שמשהו לא בסדר אצל הילד שלהם. מייד הם רואים בגננת: "רק" גננת. ומייד נזכרים שבעצם הגננת לא ממש מצליחה להתמודד עם הקבוצה, לא רק עם הילד שלהם, הם ממהרים לערער את הקביעות של הגננת ומחפשים מה רע בה.
המילה פסיכולוג מעלה בהורים רבים צמרמורת ועווית. כשמנהלת הגן מעיזה להציע שהיא תביא פסיכולוג לתצפת על הילד- ההורים מרגישים כאילו מזגו להם רעל לתוך המשקה.
הורים רבים מדווחים שבבית הילד שלהם מלאך, שאף אח אחר לא אמר מילה אחת רעה עליו כל החיים, שאין להם מושג על מה אנחנו מדברים, שהילד שלהם בסך הכל שובב, שככה זה בנים, שאם היו נותנים לנו היינו נותנים לכל הילדים רטלין, שאין לנו כלים להתמודד עם ילדים שובבים, אנחנו לא מקצועייים, אנחנו גורמים לילד שלהם להתנהג ככה, הגן קטן, הגן חשוך, אין מספיק משחקים מאתגרים, אין חול בחצר, אין מספיק ילדים בגיל שלו, הוא לא מאותגר שכלית...ועוד ועוד ועוד.
מנהלת גן פרטי עומדת חסרת אונים מול הורים כאלו. אם תמשיך ללחוץ- הם יוציאו את הילד מהגן ואולי אף חמור מכך, יפיצו שמועות על הגן ככזה שאינו מסוגל להתמודד. מספיקה אמא אחת כזאת בגינה הציבורית כדי שפרנסתה של מנהלת הגן תוטל בספק.
לכן הגנים הפרטיים בולעים את הצפרדע של הילד הצורם.
ומי הניזוק העיקרי מכך? כמובן...שוב הילד האומלל.
בשיחות פרטיות שלי עם הורים אני כמעט מתחננת לפניהם שיקחו את הילד לאבחון בהתפתחות הילד. אני לא רואה שום נזק שיכול לקרות מאבחון כזה. להפך. אני חושבת שכל ילד עד גיל חמש או שש צריך לעבור תהליך קצר של אבחון כזה. בדיקת רופא ילדים שיבדוק ויעריך באופן כללי האם כדאי שהילד יראה מרפאה בעיסוק, פיזיוטרפיסט, קלינאי תקשורת, פסיכולוג ילדים- כל אלו לצורך אבחון בלבד! פגישה אחת עם אנשי מקצוע שיכולים בחצי שעת בדיקה להגיד האם כדאי להעשיר את הילד או שהוא בנורמה. הרפואה הציבורית בארץ כיום מאפשרת לכל הילדים להגיע לכיתה א' באותו קו- כלומר אם לילד יש קשיי שפה, קשיים מוטורים או קשיים רגשיים- הקופה תטפל בהם בחינם (או בעלות סמלית ממש- משתנה בין הקופות) הקופות מסבסדות פעילויות כמו שחיה טיפולית, רכיבה טיפולית וטיפולים שונים באומנות. כל הטיפולים הללו הם חווייתיים ומהנים לילדים כמו כל חוג שהוא. ברגע שכל הילדים יעברו תהליך כזה, הסטיגמה והדעות הקדומות יוסרו וההורים שחושבים שפסיכולוג היא מילת גנאי, ילמדו להרגע...
המרוויחים הגדולים יהיו הילדים וגם המסגרות החינוכיות יחושו הקלה רבה כאשר הילדים הצורמים יהיו מטופלים בפעילויות אחרי שעות הלימודים, פעילויות שיעזרו להם לווסת את הקשיים שלהם ויתנו להם את ההקלה הרבה בכך שמישהו רואה אותם. מישהו יודע שהם זקוקים לקצת זמן משלהם, ומישהו נותן להם את מה שהם צריכים.
כשאני מדברת על הרעיון הזה שלי עם אנשים הם נבהלים ואומרים- האם כל הילדים בארץ זקוקים לטיפולים? מה, כל הילדים צריכים ללכת לפסיכולוגים? לפיזיוטרפיה? זאת לא הגזמה?
אני מדברת אל אבחון. לא על טיפול. כל כך הרבה ילדים ינצלו בעזרת אבחון מוקדם. ידוע שהגיל הכי נח לטפל בבעיות רגשיות ואחרות הוא הגיל הרך. למשל ילדים עם בעיות של שליפה ושיום- כאלה ילדים שלא מוצאים את המילה הנכונה או המשפט הנכון או הביטוי המדויק למרות שזה נמצא אצלהם בראש- הם יכולים לחיות עם זה ככל הילדים כמובן. אבל בכיתה א' הם יצליחו הרבה פחות בלימודים, הם יחוו תסכולים, הם יתחילו לשנוא את הלימודים ועם העליה שלהם בכיתות הלימוד המצב הלימודי שלהם יחמיר- קלינאית תקשורת שתעבוד עם ילד בן ארבע או חמש עם בעיות שליפה ושיום, תיתן לו אסטרטגיות לשליפה שיקלטו אצלו בקלות רבה והוא יגיע לכיתה א' מצוייד בכלי יקר ערך שיכול לשנות את כל התמונה הלימודית שלו למשך שנים!
האמירות המפוחדות האלו של ההורים, נובעות בדיוק מהמקום של דיעה מוקדמת כאילו ש"רק ילדים פסיכים הולכים לפסיכולוג, רק ילדים נכים הולכים לפיזיוטרפיה ורק ילדים חרשים הולכים לקלינאית תקשורת"...
זה כ"כ לא ככה! כל עוד הטיפולים האלו היו יקרים ופרטיים, היה הגיון בכך שרק הילדים על הקצה יקבלו אותם אבל כיום, כשהמדינה מסבסדת את הטיפולים- למה לא לתת את ההזדמנות לכל הילדים ליישר קו?
תפקיד הגננת הוא תפקיד רב מערכתי. בפסקה הראשונה תארתי את הפן החינוכי אך הגננת היא גם שחקנית, זמרת, תקציבאית, מעצבת פנים, פסיכולוגית, אחות רחמניה, מטפלת ועוד.
לכן יש להבין שהילד הצורם מהווה קושי מאד גדול בתפקוד השוטף של הגננת. היא נאלצת לעצור את כל הזרימה בין שלל תפקידיה המרובים והתרכז בצרימה החדה הזאת שמצמררת את כל הגן.
שמעתי במו אוזניי שתי גננות (עיריה) שהכריזו באוזני המפקחת: "או הוא או אני!" בדרישה חד משמעית להוציא ילד צורם מהגן. ברמה האישית והמקצועית אני מאד מתנגדת לאמירה כזאת ובעיני היא נוראית אך במקום מסוים אני מבינה את אותן גננות שחשו שכל עבודתן יורדת לטמיון בשל הצורך להתרכז באותו ילד צורם שמפר את כל האיזון בגן. יש לזכור שגננות עיריה מתמודדות עם 35 ילדים ועם סייעת אחת בלבד. הילד הצורם בד"כ מנטרל אותה או את הסייעת לעצמו והמצב הופך בלתי נסבל. גני עיריה שונים מן הגנים הפרטיים בכך שלכל גן עיריה יש פסיכולוגית שמגיעה לתצפת על ילדים ולתמוך בגננת לפי הצורך. גן עיריה רשאי לדרוש מהורה לקחת את הילד לאבחון ואם ההורה מתנגד- יש אפשרות של הוצאת הילד מהגן והעברתו למסגרת קטנה יותר של גן טיפולי כלשהו לפי המקרה.
בגן הפרטי לעומת זאת- הכל תלוי בהורים בלבד.
הורים רבים רואים בגננת דמות לא משמעותית. הם לא רואים בה דמות מקצועית או בעלת סמכות לומר או לרמוז שמשהו לא בסדר אצל ילדם. גם ההורים הכי נחמדים ומבינים, הופכים לאטומים ברגע שהגננת או מנהלת הגן מעיזות לרמוז שמשהו לא בסדר אצל הילד שלהם. מייד הם רואים בגננת: "רק" גננת. ומייד נזכרים שבעצם הגננת לא ממש מצליחה להתמודד עם הקבוצה, לא רק עם הילד שלהם, הם ממהרים לערער את הקביעות של הגננת ומחפשים מה רע בה.
המילה פסיכולוג מעלה בהורים רבים צמרמורת ועווית. כשמנהלת הגן מעיזה להציע שהיא תביא פסיכולוג לתצפת על הילד- ההורים מרגישים כאילו מזגו להם רעל לתוך המשקה.
הורים רבים מדווחים שבבית הילד שלהם מלאך, שאף אח אחר לא אמר מילה אחת רעה עליו כל החיים, שאין להם מושג על מה אנחנו מדברים, שהילד שלהם בסך הכל שובב, שככה זה בנים, שאם היו נותנים לנו היינו נותנים לכל הילדים רטלין, שאין לנו כלים להתמודד עם ילדים שובבים, אנחנו לא מקצועייים, אנחנו גורמים לילד שלהם להתנהג ככה, הגן קטן, הגן חשוך, אין מספיק משחקים מאתגרים, אין חול בחצר, אין מספיק ילדים בגיל שלו, הוא לא מאותגר שכלית...ועוד ועוד ועוד.
מנהלת גן פרטי עומדת חסרת אונים מול הורים כאלו. אם תמשיך ללחוץ- הם יוציאו את הילד מהגן ואולי אף חמור מכך, יפיצו שמועות על הגן ככזה שאינו מסוגל להתמודד. מספיקה אמא אחת כזאת בגינה הציבורית כדי שפרנסתה של מנהלת הגן תוטל בספק.
לכן הגנים הפרטיים בולעים את הצפרדע של הילד הצורם.
ומי הניזוק העיקרי מכך? כמובן...שוב הילד האומלל.
המרוויחים הגדולים יהיו הילדים וגם המסגרות החינוכיות יחושו הקלה רבה כאשר הילדים הצורמים יהיו מטופלים בפעילויות אחרי שעות הלימודים, פעילויות שיעזרו להם לווסת את הקשיים שלהם ויתנו להם את ההקלה הרבה בכך שמישהו רואה אותם. מישהו יודע שהם זקוקים לקצת זמן משלהם, ומישהו נותן להם את מה שהם צריכים.
כשאני מדברת על הרעיון הזה שלי עם אנשים הם נבהלים ואומרים- האם כל הילדים בארץ זקוקים לטיפולים? מה, כל הילדים צריכים ללכת לפסיכולוגים? לפיזיוטרפיה? זאת לא הגזמה?
אני מדברת אל אבחון. לא על טיפול. כל כך הרבה ילדים ינצלו בעזרת אבחון מוקדם. ידוע שהגיל הכי נח לטפל בבעיות רגשיות ואחרות הוא הגיל הרך. למשל ילדים עם בעיות של שליפה ושיום- כאלה ילדים שלא מוצאים את המילה הנכונה או המשפט הנכון או הביטוי המדויק למרות שזה נמצא אצלהם בראש- הם יכולים לחיות עם זה ככל הילדים כמובן. אבל בכיתה א' הם יצליחו הרבה פחות בלימודים, הם יחוו תסכולים, הם יתחילו לשנוא את הלימודים ועם העליה שלהם בכיתות הלימוד המצב הלימודי שלהם יחמיר- קלינאית תקשורת שתעבוד עם ילד בן ארבע או חמש עם בעיות שליפה ושיום, תיתן לו אסטרטגיות לשליפה שיקלטו אצלו בקלות רבה והוא יגיע לכיתה א' מצוייד בכלי יקר ערך שיכול לשנות את כל התמונה הלימודית שלו למשך שנים!
האמירות המפוחדות האלו של ההורים, נובעות בדיוק מהמקום של דיעה מוקדמת כאילו ש"רק ילדים פסיכים הולכים לפסיכולוג, רק ילדים נכים הולכים לפיזיוטרפיה ורק ילדים חרשים הולכים לקלינאית תקשורת"...
זה כ"כ לא ככה! כל עוד הטיפולים האלו היו יקרים ופרטיים, היה הגיון בכך שרק הילדים על הקצה יקבלו אותם אבל כיום, כשהמדינה מסבסדת את הטיפולים- למה לא לתת את ההזדמנות לכל הילדים ליישר קו?
אני מוצאת את עצמי מחכה כל פעם לפוסט חדש
השבמחקהקריאה בפוסטים שלך - מלמדת המון, מגלה את העולם שנסתר מעיני ההורים, את חשיבתה וחשיבותה של גננת טובה
כאמא לשני בנים בגן (שמכירה את עצותייך הנהדרות "מהפורום" ) נהנית מאוד לקרוא את הפוסטים בבלוג, מוצאת המון נקודות להזדהות עם הסיפורים ולעיתים מתרגשת עד דמעות.
הכרתי לגננת של בני הבכור את הבלוג, והשבוע היא סיפרה לי שנעשתה "מכורה" גם.
יישר כוח
כייף גדול להורים ועוד יותר לילדים שזוכים בגננת כמוך.
תודה, תודה ושוב תודה,
עלמה
תודה רבה עלמה. מחמם את הלב לקרוא פידבק כזה.
השבמחקהמליצו לי על הבלוג וטוב שכך :) גם אם זה קצת מוקדם - הילדה בת שבעה חודשים, עדיין בבית.
השבמחקתודה על התכנים ועל האופן שבו את מבטאת אותם.