רגע
מעבר להתפתחות הקוגנטיבית המהירה כ"כ, לעושר השפה שהולך ומתפתח לעושר
המחשבה ויצירתיות הדמיון, לפיתוח יכולות מוטוריות, יכולות חברתיות ובאופן כללי
צמיחה מדהימה בין גיל שלש לארבע ולחמש, יש רגע אחד מכונן.
כגננת שמלווה את הגיל הזה למדתי לזהות את הרגע הזה. התחושה שנלווית
אליו בשבילי כגננת היא תחושה של מתוק- מריר. של הופס- הנה זה ברח לי מהיד. הדבר
החמקמק היקר מפז הזה שיש לנו לזמן כ"כ קצרצר בחיים שלנו. התמימות.
זה הרגע הזה שבו את שואלת
ילד: "אתה שפכת את זה?" ואת
יודעת שהוא שפך את זה, ואת מכירה את הילד הזה, ויודעת שהוא תמיד אומר את האמת,
והוא מרים את העיניים אליך מישיר מבט ואומר בבטחון מלא: "לא!".
או הרגע הזה שבו את קולטת את שני הילדים החמודים שתמיד רצים ומספרים
לך אחד על השני הכל ולמרות שהם החברים הכי טובים הם לא מהססים לספר גם את הדברים
הלא טובים זה על זה, פתאום הם מסתכלים עלייך ואת קולטת שהם מחליפים מבטים או חיוך
לא הכי נעים...פתאום יש ביניהם איזה קשר שאת לא שותפה לו, הם חולקים סוד. מידע שאת
לא שותפה לו. משהו שלהם. שהם לא רוצים שתדעי ואת מרגישה שהרגע הם תייגו אותך כאחת
שלא שייכת לקליקה שלהם יותר.
הרגע הזה שבו אתם מדקלמים דקלום או שרים שיר בקבוצה והילד שתמיד שר או
דקלם כ"כ יפה, שתמיד החלפת מבטים עם הסייעת של : "יו איזה מתוק הדבר
הזה!" פתאום הילד הזה עושה קול מתיילד בכוונה, מחקה בלעג את הדקלום או השיר
ומכריז בכך: "זה תינוקי לי!" מוציא את עצמו מקבוצת הפעוטות.
הוא עדיין ילדון והוא עדיין צריך את החיבוק שלך, את המבט שיגיד שהוא
הכי חמוד בעולם, הוא עדיין צריך להאמין שמבחינתך הוא עדיין אותו ילד תמים מבט. הוא
כנראה לא ממש מודע בעצמו לכך אבל זה כבר אבוד. הוא עבר את הסף.
הוא הגיע לנקודה הזאת. הסמויה מן העין שנמצאת אי שם בין גיל ארבע
לחמש.
הוא בסך הכל עולה לגן חובה אבל כמעט כמעט תם עבורו עידן התמימות.
