ברגע שדלת הגן נסגרת...

ברגע שדלת הגן נסגרת, וההורים יוצאים לדרכם, מתחיל לו יום חדש בגן. בבלוג זה אתן הצצה לעולם הזה. עולם של קונפליקטים, סודות, צחוקים, אינטימיות, צרחות, בכי, קסם והשתאות של גילוי ולימוד יחד עם מרכיבים נוספים שכמעט ולא מדוברים.
הבלוג מיועד להורים לילדים בגיל הגן, לגננות ונשות צוות וכל המתעניין.
חשוב לציין: הרשומות להלן לא כוללות אף פרט מהגן בו אני עובדת. אם נמצא דמיון- הרי שהוא מקרי בלבד.







יום שלישי, 22 במרץ 2011

הילד הצורם

טמיר הוא ילד מבריק. העיניים שלו בורקות בברק התעניינות, הוא יודע את התשובות לשאלות הכי מורכבות ותשובותיו תמיד מקוריות ומראות על מחשבה עצמאית ומעניינת. הוא חברותי, מחפש את חברת הילדים והמבוגרים, ילד יחיד להוריו שמעריצים את האדמה עליה הוא דורך ונענים לכל דרישותיו ובקשותיו. שניהם עובדים וטמיר מגיע לגן בין הראשונים עם שלל גורמיטיו, בקוגוניו (גורמיטים ובקוגנים הם צעצוע מועדף בתקופתנו על גברברי הגנים) ושאר יצורי פלסטיק נוראים למראה, ונשאר עד חמש, בין האחרונים.
כל הרקע הזה בא כדי לתאר את טמיר. ילד ככל הילדים לכאורה אך טמיר הוא הילד הצורם בגן.
בכל גן יש ילד כזה. ילד או ילדה (לרוב ילד) שנוכחותם בגן מערערת את כל האווירה בגן. בכל גן שבו הייתי לקח לי בדיוק כמה דקות להבין מי הילד הצורם.
אני עוצרת בכתיבתי ומעלה בעיני רוחי את כל הילדים הצורמים שהכרתי והדבר הראשון שעולה לי זה חיוך. כיוון שמדובר בילדים עם המון חיות. ילדים שגורמים לאקשן תמידי סביבם.
אני באמת מאמינה באמירה שאין ילדים רעים אלא ילדים שרע להם ולילדים הצורמים רע מאד ובעקבות כך רע מאד לכל מי שסביבם.
כל ילד צורם צורם על פי דרכו...
טמיר למשל הוא ילד עם המון עצמה. עצמה פנימית שבאה לידי ביטוי באגרסיביות חיצונית. הוא מכה. הוא חונק. הוא נופל על ילדים ומפיל אותם איתו. הוא מתנפל על ילדים ללא הזהרה מוקדמת. הוא "מתחפש" לאריה ונוהם ומאיים על ילדים בציפורניים שלופות. הוא רודף אחריהם ומאיים עליהם בשפת גוף כוחנית של התקרבות עם החזה עד כמעט מגע ונעיצת מבטים רושפים. כל זאת ללא שום התגרות מצד הילדים. ואם כבר מתגרים בו- אזי כל ההתנהגות שתארתי- מתעצמת כפליים.
אם נוגעים בו אגב, הוא פורץ בבכי נעלב. הוא גם ילד שפוחד מאד ממכשפות, מפלצות והזאב מפטר והזאב. בכל פעם שמספרים סיפור "מפחיד" הוא הראשון להתחפר מתחת לכיסא שלי ולהאזין משם לסיפור.

ילד צורם אחר שהכרת, ליאור,  לא היה חזק פיזית כמו טמיר והתנהגותו היתה צורמת בהפרעה מילולית בלתי פוסקת לשגרת היום בגן. דיבורו היה צווחני ומשתלט על כל שיחה שניסו לנהל בגן, הוא היה מתפרץ בכל מפגש במלל בלתי פוסק ובלתי קשור לנושא הנלמד, הוא היה מתפרץ במילים לא יפות או פורץ בצחוק פרוע ומנסה למשוך אחריו את החברים, בימים רגועים יותר היה משמיע זמזומים בלתי פוסקים. בחצר היה מוצא דרכים קטנות להציק לחברים – לשפוך חול לתוך החולצות שלהם או על ראשם, לפעמים היה נשכב באמצע המפגש לנמנם לו ולא מוכן לזוז משם. אך סיפורו של ליאור לא יכנס כאן. שכן אין דומה ילד צורם אחד לחברו. לכל אחד יש את התיק שלו מהבית...
הצורך של טמיר במגע מתמיד עם הילדים עורר אותי לחשוב שהוא סובל מרמה כלשהי של תת רגישות חושית- ילדים שצריכים לחוש בעצמה רבה יותר כדי לחוש את מה שילדים רגילים יחושו במגע רגיל. טמיר גם נרתע מרעשים חזקים, כשהילדים שרים יחד הוא אוטם את אוזניו וכשהילדים רוקדים ומשתוללים יחד הוא בוחר באחת מן השתים- או לשבת בצד מפוחד למראה או להצטרף ואז להפיל כמה שיותר ילדים בהתנגשויות מכוונות תוך כדי ריקוד. אלו התנהגויות שמראות על איזשהו חוסר איזון בתחושתיות.
ילדים כמו ליאור וטמיר ושאר הילדים הצורמים, מעסיקים את מוחי שעות רבות. בעיקר אחרי שעות הגן. אלו ילדי תעלומה שאני מנסה לפענח. רוב היום בגן הם סופגים גערות ומבטים מיואשים כיוון שיש להתמודד עם קבוצה שלמה ועם ילדים שנפגעים ישירות מהתנהגות אלימה של ילד צורם כלפם- הילד הצורם לא זוכה להרבה אמפטיה במהלך שעות הגן. לרוב הוא יבכה לפחות פעם אחת ביום בגלל שנשללו ממנו זכויות מסוימות בעקבות התנהגותו, הוא יחוש פחות אהוב בגלל שהגננת שלו תכעס עליו והילדים יכעסו עליו, הוא יתויג ע"י הילדים וע"י הצוות כילד בעייתי. הילדים בעצם, מפחדים ממנו. כל אלו כמובן רק יחזקו את התנהגותו הצורמת וזהו מעגל איום שקשה לצאת ממנו.
לכן דווקא כ"כ חשוב לצאת ממנו.
מעבר לבעיה החושית, היתה גם בעיה פסיכולוגית. וטבעי שכך יהיה. כאשר ילד מתמודד עם קושי שהוא אינו מסוגל לו, זה חייב להשפיע עליו ברמה הרגשית, זוהי חויה לא קלה לילד להיות לכוד בתוך בעיה שהוא לא שולט בה ולא יכול לתמלל אותה או להבין אותה. זה כשלעצמו יכול ליצור לו שלל קשיים רגשיים, בעיות דימוי עצמי נמוך, פחדים וחרדות ותחושת בדידות גדולה. מעבר לכך כמובן יש את יחס הסביבה שלא תורם כלום להפגת הבדידות והפחדים האלו ולהפך- רק מעצים אותם. אם אני מרגיש בתוכי שמשהו לא בסדר ואני מקבל חיזוק מתמיד לכך מהסביבה אז באמת משהו לא בסדר. אבוד לי.
זה בא לידי ביטוי בצורך מאד חזק בתשומת לב. אני מתחנן שתראו אותי. תקשיבו לי. תנסו לראות אותי כפי שאני באמת. תנסו לשבור את המעטה הנוראי הזה שאני לא מצליח לצאת ממנו.
טמיר רוצה מאד שיראו אותו. זה בא לידי ביטוי בצורך שלו לדבר. הוא רוצה לדבר במפגש, הוא מאד אוהב להיות מוזמן להציג בפני הילדים את החפצים שלו, הוא אוהב להיות התורן, הוא רוצה לעזור בהכל, להיות נבחר לכל תפקיד חשוב. הוא רוצה להביא כיסא ולשבת ליד הגננת בחצר ולשוחח על דברים. על ספרים.על תכניות טלויזיה. על הצגות. הוא רוצה להיות יחיד. קשה לו לקבל את מבוקשו כשרוב היום הגננת עסוקה בלהציל ילדים ממנו והיא כבר מלאה כעסים משלה עליו.
יום אחד כאשר טמיר  התנפל על ילדה קטנה, הפיל אותה, חנק אותה וכשהיא פרצה בבכי ואני קראתי לו לעמוד מולה, להתבונן בצערה ולהביע איזו חרטה, הוא המשיך לומר בהתגרות: "לא אכפת לי מצדי שתמות". חייבים להבין שכגננת, באותו רגע, טמיר היה מחוק בעיני. לא ראיתי אותו כלל אלא רק את אותה ילדה קטנה ממררת בבכי, שהתנפלו עליה ללא עוול בכפה ובמקום להביע צער, אומרים לה דבר כ"כ מכוער מול הפנים. לקחתי את טמיר והוצאתי אותו מהחדר. הוא הושב במטבח היכן שהסייעת היתה מבשלת. הושבתי אותו מול השולחן ואמרתי לו שישב שם עד שהתנהגותו תאפשר לו לחזור אלינו. חזרתי אל הילדה הבוכה שבינתיים מצאה מקלט בחיקה של סייעת אחרת. נשענתי אחורה אל הדלת ונאנחתי עמוקות. יכולתי כמעט להרגיש את העצמות של טמיר נושבות אלי דרך הדלת הסגורה.
פתחתי את הדלת והתיישבתי מולו בדממה. הבטנו זה בזו בדממה. מה לכל הרוחות אני עושה עם הילד הזה? איך אני מגיעה אליו? איך אני מפצחת את הקוד הזה?
שאלות שרצו לי בראש כמו למה אתה כזה, למה אתה מתנהג ככה, למה עשית לה את זה? הן שאלות חסרות תועלת. טמיר הביט בי בעיניו הנוצצות ויכולתי לראות שהוא מחכה ממני לישועה ואין לי אחת כזאת בשבילו. זה היה רגע מאד מדכא.
בסופו של דבר שאלתי ביאוש:  טמיר, מה אתה רוצה?
להפתעתי טמיר ענה מייד: "אני רוצה שידברו איתי"
יופי, עניתי לו במרמור, אתה מרביץ, אני מוציאה אותך ובאה לדבר איתך וזה בעצם מה שאתה רוצה?
טמיר חייך בהקלה- כן.
אבל אני לא יכולה לדבר איתך כל הזמן! זה גן עם הרבה ילדים. תאר לך שכל הילדים ירצו שידברו רק איתם כל הזמן? איך אפשר ככה? אתה חייב להסתדר עם העובדה שאי אפשר לדבר רק איתך כל הזמן!
הטחתי בו את יאושי באופן חסר פרופורציה לגילו הרך.
אין לסיפורי סוף טוב. גם אם הצלחתי להבין מה טמיר רוצה, מה טמיר צריך, עדיין איני יכולה לתת לו את זה ולכן המצב נשאר כפי שהוא.
היחידים שיכולים לעזור לו הם הוריו.

פתחתי את המסמך כדי לכתוב על הורים. על תגובתם לדיווחים מהגן על קושי עם ילדם, על הקושי העצום של הורים לקבל שמשהו לא בסדר אצל הילד שלהם, על התגובות השונות של הורים ומה מקדם ומה מעכב את הילד. אך נסחפתי כ"כ עם התיאורים שאת עניין תגובות ההורים להצעות אבחון או לרמיזה על קושי יתכן אצל ילדם- אשמור לפוסט אחר.

4 תגובות:

  1. איזו רגישות.
    איזה קושי.

    כלכך עצוב שטמיר לא יכול לקבל את מה שהוא זקוק לו.
    מה הפתרון שאת מציעה?
    את בעצם אומרת (אני מנסה לקרוא בין השורות) שההורים שלו צריכים לבלות איתו יותר זמן כי כמות תשומת הלב שהוא מבקש היא מעבר למה שכח האדם בגן יכול לספק.
    איך אומרים דבר כזה להורים?
    (בפוסט הבא?)

    האם בהינתן שזה המצב (יש לך את טמיר ל9-10 שעות ביממה ואלו הצרכים שלו), איך את מתמודדת?
    אולי אפשר להצמיד אותו לסייעת ש"יסייע" לה, יחתוך עבורה מלפפונים או יטאטא והיא בתורה תסייע לו בכך שתדבר איתו, ורק איתו?
    זה נראה לי כמו פתרון שיפחית מאוד את רמת הנפגעים בגן, כולל את הפגיעה של טמיר עצמו שחווה שוב ושוב גערות ותגובות שליליות אחרות מצד ילדים ואנשי צוות.

    השבמחק
  2. שלום נעמה, כפי שכתבתי בפוסט הבא- אני חושבת שהפתרון צריך לבוא בקטע טיפולי. זה מצריך אבחון. יתכן ולילד יש קשיים אמיתיים כמו רגיות חושית -מוגברת או מופחתת ובעקבות כך קשיים רשגיים נלווים. אין לאנשי הצוות בגן כלים לטפל בבעיה כזאת. יש אנשי מקצוע שזהו תפקידם.
    לגבי הוריו- הם משקיעים בו את כל הזמן שהם יכולים בהנתן העובדה שהם עובדים ואי אפשר להאשים אותם על כך.
    לגבי הגן- אין שום אפשרות להצמיד סייעת לילד וזה גם לא נכון שילד יהיה עוזר של סייעת כי בכך את למעשה מוותרת עליו ומחזקת את התיוג שלו.
    הפתרון היחיד הוא חיזוק מהתחום הטיפולי. ברגע שילד מטופל הגורם המטפל גם בד"כ יוצר קשר עם הגן ואפשר לעבוד בשיתוף פעולה- בית-גן-מטפל רגשי.
    הבעיה היא שרוב ההורים פוחדים מהמילה "טיפול".

    השבמחק
  3. באמת נשמע כמו תת רגישות חושית... גם אצלנו יש בעיה כזו ואחרי אבחון קיבלנו כמה כלים פשוטים לעזור לה להשיג את רמת האיזון התחושתית שהיא מחפשת (להבדיל אלף אלפי הבדלות כי אצלנו מעולם לא היתה אגרסיביות).
    יש דווקא דברים שאת יכולה לנסות, שלא מזיקים לאף אחד ורק תראי אם הם עוזרים...
    תרגילים פשוטים כמו מסג' עמוק עם הפעלת לחץ, גלגול בשמיכה, קפיצות.. יכולים לאזן ולהרפות אותו. אם תראי שזה עוזר יהיה לך עוד טיעון להורים בעד אבחון.
    אם את יכולה ליצור קשר עם מרפאה בעיסוק, לשם ייעוץ בלבד, תוכלי לקבל עוד כלים גם מחוץ למסגרות האבחון הרשמיות.

    השבמחק