שקט שקט ילדים!

בתחילת עבודתי כגננת חיפשתי דקלום או שיר שיעזור לי להשיג שקט בקבוצת הילדים בתחילת המפגש הלימודי. מפגש לימודי מתרחש בכל גן ובכל גיל של ילדים. כמובן שהוא משתנה באורכו לפי גיל הילדים ויכולת הריכוז שלהם אבל למידה מתרחשת בכל גיל והרגלי ישיבה טובים במפגש לימודי חשובים בעיני מאד.
הדקלום הנפוץ והמשומש ביותר הוא: שה שה שה, שקט בבקשה, הגננת (וכאן יבוא שמה) מבקשת: שקט שקט שקט! או -שיהיה פה שקט!
והוריאציה הנוספת: שה שה שה, שקט בבקשה, שו שו שו, בבקשה תשבו.

חיפשתי דקלום שישנה אוירה בגן ממצב של מהומה ופטפוט ומריבות למצב של רגיעה והקשבה.
אז מה יכול להרגיע קבוצת ילדים תוססת חוץ מצעקות וגערות של שקט?
כמובן שהדבר שהכי מרגיע ילדים זה עניין. אפשר להתחיל באופן תיאטרלי. "אתם לא מאמינים מה קרה לי היום!" או: "היה היה פעם, בארץ רחוקה...."- המשפטים האלו שנאמרים באינטונציה הנכונה ישתיקו כל קבוצת ילדים- הבעיה היא שחייב להיות להם כיסוי. אי אפשר להשיג שקט ע"י הבטחה של דרמה כלשהי ואז להגיד- אוה יופי, עכשיו כשאתם שקטים בואו נתחיל- זה מתכון בדוק לאיבוד אמון הילדים.  ולא כל מפגש יכול להתחיל בסיפור הכי מעניין או מרתק בעולם.
יש גננות שאוהבות מדיטציה. מי שאוהבת את זה ויכולה להתחבר לזה, יכולה אולי להשתמש בזה.
נשימות עמוקות יכולות להרגיע את הגוף ואת הנפש אבל אני חושבת שקצת קשה לילדים לבצע את המשימה- לנשום עמוק. קשה להם לבצע את הפעולה הזאת וכשהיא הופכת להיות קשה, היא לא מרגיעה.
שיטה שקרובה למדיטציה היא מגע.כל ילד מלטף לעצמו את הפנים, תוך שהגננת אומרת: נלטף את המצ---ח, את הלחיי---ם, הסנט---ר מעבר בליטוף על הלחיים, העורף, הבטן, הרגליים, הברכיים. הדיבור צריך להיות מתמשך, שקט ורך כדי שהליטוף יהיה עדין, איטי ורך - ויצליח באמת להרגיע את הילדים.
ולהפך-פעמים רבות ניתן להתחיל מפגש בהוראה קצרה וקולנית: ידיים למעלה! על הראש! לצדדים!" ככל שהמשימות יותר מהירות וחדות הילדים נכנסים לעניין במהירות רבה יותר וממהרים להיות הראשונים ששמעו את ההוראה.
אני משתמשת בשיטה זו אבל משתדלת לא להשתמש בה באופן תדיר כי יש לה אופי מעט מטריד, צבאי ורובוטי.
יש גננות שיושבות במקומן, משלבות ידיהן ומחכות בדממה להשתתקות הגן. משהו כמו דוגמא אישית. שיטה זו יכולה לקחת זמן רב ויש בה משהו קצת פאסיב-אגרסיב בעיני. לא שאני פוסלת אותה- לשימוש נדיר ובעיקר לימים של אפיסת כוחות או צרידות.
שיטה שהיא די חד פעמית- הבאת הפתעה למרכז המפגש. הגננת מתיישבת ומניחה ארגז או קופסא מכוסה באמצע המפגש. לא יעבור זמן רב עד שכל הילדים יתיישבו במקומותיהם בעיניים בורקות וסקרניות. ממש לא משנה מה יהיה בקופסא אגב.
ואם אין בה כלום? מה שיפה בילדים זה שהם מעריכים כלום יותר ממשהו. למשל אם יש בקופסא "חושך" זה שווה להם יותר מאשר אם יש בקופסא שטר של מאה שקלים למשל.
שיטה נחמדה היא שיר- שיר שנקבע בתחילת הגן כאות להתיישבות במעגל ולתחילת מפגש. יש גננות שמשתמשות בשיר בוא אלי פרפר נחמד או במנגינה קלאסית נייטרלית כלשהי. השיטה טובה כאות משנה אוירה אבל היא לא מבטיחה התיישבות שקטה ולא שיתוף פעולה מלא של הילדים.
ויש את מה שקורה הרבה פעמים והוא כמובן שלילי- הגננת מבקשת "כל הילדים לבוא למפגש!" הילדים הממושמעים יגיעו למפגש וכל השאר ימשיכו במעשיהם ואז הגננת תתחיל לצעוק: "אני מחכה להתחיל מפגש!" ומהילדים שנותרו יבואו עוד כמה והגננת תמשיך לצעוק ולקרוא עד שהיא תגיע לקבוצה האחרונה וכבר תהיה כ"כ מעוצבנת שאיכות המפגש תיפגע בוודאות. הלוואי שיכולתי לומר שאני מעולם לא משתמשת בשיטה זו...

אבל אני משתדלת שלא והדקלום שאני המצאתי הולך ככה:
אני מביטה בגן ובילדים הרועשים ואומרת בקול רם:
איזה רעש בלאגן! גברת אצבע באה לגן-
 ואז אני מרימה את האצבע המורה כלפי מעלה. בתחילת השנה אני מקשטת את האצבע בסרט ורוד ומציירת פנים בעט על כרית האצבע. גברת אצבע עוברת ב"מבטה" על כל הילדים. בשלב זה הילדים כבר קשובים כי זה תיאטרלי וכאמור- תיאטרליות מצליחה ברוב המקרים אם לא בכולם.
הבגדים היא מסדרת, שערות היא מלטפת.
ובזמן שאני אומרת זאת אני מסדרת את בגדי, מיישרת את החולצה, מעבירה ליטוף על הרגליים, מיישרת את השרוולים, מלטפת את הראש שלי ומסדרת את השיער. הילדים כמובן מייד מחקים אותי. אני מקפידה שהילדים יעברו בכפות ידיהם על כל גופם- ובאמת יסדרו את בגדיהם ואת שערם כי אני מאמינה שארגון חיצוני מביא לארגון פנימי ולכן אגב, אני מקפידה לאסוף תמיד שיערם של ילדים עם שיער ארוך בגן (ובכיסי תמיד יהיו גומיות שיער לרוב)  ומקפידה שגופיות ארוכות מתחת לחולצות יהיו בתוך המכנסיים ומקפידה שילדים לא ישבו למפגש בפנים מלוכלכות. גם אם יקח לי יותר זמן אני אעבור עם מגבון או אשלח ילדים להתרחץ לפני תחילת מפגש.
מיישרת גב, רגליים
וכאן אני מדגימה את הישיבה הנכונה במפגש. בגב זקוף, רגליים ישרות- גם ילדים קטנים צריכים להבדיל בין ישיבת בטלה לישיבת לימוד. בזמן המפגש אנחנו מגדירים את הזמן כזמן לימודי שבו אני דורשת מהילדים את שיא הקשב.
משלבת הידיים-
כאן אני משלבת את הידיים והילדים משלבים אחרי. חשוב לי לציין שדווקא ידיים שלובות אני לא דורשת מהילדים ואני נגד לדרוש זאת. הידיים צריכות להיות חופשיות והלב צריך להיות פתוח. אך לצורך הדקלום ולצורך הישיבה המיידית של תחילת המפגש ושינוי האווירה מאווירת "הכל מותר" לאווירת "עכשיו לומדים" הילדים משלבים ידיהם לזמן קצרצר.
ומבקשת בלחישה
וכאן אני מניחה את גברת אצבע על השפתיים שלי ואת המשפט הבא אני אומרת בלחישה שאליה מצטרפים הילדים בלחישה:
תנו לי שקט בבקשה.
כיוון שהמשפט האחרון נאמר בלחישה- וכל הילדים לוחשים איתי, סיום הדקלום מלווה בשקט מופתי ובקבוצת ילדים מסודרים שיושבים בישיבה זקופה ורק מחכים ללמוד.
לטובת מי שישתמש בדקלום- ואם קוראות אותי גננות, אתן יותר ממוזמנות להשתמש בו, ארשום אותו ברצף:
איזה רעש בלאגן!
גברת אצבע באה לגן
הבגדים היא מסדרת,
שערות היא מלטפת
מיישרת גב, רגליים
משלבת הידיים
ומבקשת בלחישה:
תנו לי שקט בבקשה!

כמובן שאין צורך בכל פעם לקשט את האצבע בסרט או באצבעוני או לצייר פרצוף. אחרי הפעם הראשונה הילדים כבר יקשרו את האצבע עם אותה גברת אצבע שראו בפעם הראשונה.


אבל עם כל כמה שאני מחבבת את הדקלום ומבטיחה לכם שהוא עובד, אי אפשר להשתמש בו בכל יום ובכל מפגש. החכמה היא לדעת לשלב בין השיטות השונות להשגת שקט בתחילת מפגש. ברגע שמשתמשים בשיטה אחת לאורך זמן, היא מאבדת אפקטיביות.
אם גברת אצבע באה לגן כל יום, ביום השלישי או הרביעי הילדים יפסיקו להתייחס אליה ברצינות. לעומת זאת אם היא אורחת בגננו פעם בשבוע- הילדים יחכו לה בכליון עיניים וישתתפו בדקלום בהתלהבות.בסיום הדקלום תשתרר דממה שתאפשר תחילת מפגש חלקה.
לכן בתחילת השנה אני אשתמש בכל שיטה למשך שבוע אחד רצוף ואז, לאחר שהילדים למדו את כל השיטות שלנו לתחילת מפגש, אני אתחיל לגוון.