קשה להיות ילד

יעל היא הילדה הגדולה ביותר בקבוצתה בגן. היא בת ארבע וחצי. מכל הילדים בקבוצה היא היחידה שיודעת לכתוב את שמה, היא מבינה, משתתפת ופעילה יותר מכל שאר הילדים. היא יד ימינה של הגננת ועוזרת בכל דבר בגן. יש לה מעמד מיוחד בגן בשל היותה בוגרת ומילולית יותר. לא מעמד מוצהר אבל מעמד שנוצר לאט לאט.
והנה בוקר אחד, התיישבו הילדים לשולחנות האוכל וחיכו לכריכים. לפתע החלו שלשה ילדים בקבוצתה של יעל לבכות. בירור מהיר העלה שיעל הכתה אותם. הילדים בכו בעלבון רב כי לקבל מכות מילד אחר זה לא כזה נורא אבל מה פתאום יעל מרביצה להם? זה לגמרי לא צפוי. יעל ישבה בכסאה בפנים קפואות. לא הישירה אלי מבט ולא התייחסה לשאלותי.
סיימתי את העניין בטון כעוס והבטחתי לילדים שאני בטוחה שיעל קצת התבלבלה ושזה לא יקרה שוב.
כשהילדים אכלו סרבה יעל לאכול. עוד התנהגות לא אופיינית לילדה בעלת תאבון בריא בד"כ.
וכשהסתובבתי להביא לילדים בקבוקי מים שוב פרצו הילדים בשולחנה של יעל בבכי נורא. הייתי מופתעת מאד. הפעם התברר שיעל העליבה את כל הילדים בשולחן ואמרה להם שהם מסריחים כמו קקי. ושוב יעל מסרבת להסתכל אלי ויושבת בפנים קפואות- ללא מבע וללא רגש.

אילוסטרציה

הוריתי לה לעזוב את השולחן מייד. במילא לא אכלה ורק יצרה הפרעה בשולחן.
ביקשתי ממנה לשבת בפינת הספר ולחזור אלינו כשתחליט שהיא מתנהגת יפה. בד"כ אני משאירה אצל הילדים את ההחלטה מתי לחזור אלינו- הם לוקחים אחריות על עצמם ולא חוזרים מייד לקבוצה אלא יושבים ונרגעים בצד. לפעמים אמנם שוכחים לחזור, אך העניין של האצלת הסמכות אליהם אפקטיבי למדי.
בזמן שהילדים אכלו, הצצתי אל יעל שישבה בפינת הספר. היא ישבה על ספה קטנה ולא זזה. פניה קפואות, מבטה ממוקד בנקודה אחת בחדר וכולה נראית כמו מן הר געש חצי כבוי.
התיישבתי לידה וניסיתי לפענח את התעלומה.
שאלה טיפשית ששאלתי היא: "למה את מתנהגת ככה?"
יעל לא התייחסה לדברי.
שאלתי אותה אם משהו מציק לה, אם כואב לה משהו. היא המשיכה להתעלם ממני. שיתפתי אותה בכמה אני מבולבלת ממנה.
"אני לא רגילה לראות אותך מתנהגת ככה, מכה חברים, פוגעת בהם. זה לא מתאים לך. משהו קרה לך. את רוצה לשתף אותי?"
יעל המשיכה לשתוק. מצד אחד היא שתקה ומצד שני ברור היה לי שהיא מקשיבה לי ומחכה שאני אעזור לה ואפתור בשבילה את הבלבול. שאצליח להוציא אותה מהפלונטר שהיא נכנסה אליו.
נזכרתי שמוקדם יותר נתתי לשני ילדים להיות התורנים היום והיא לא נבחרה וזה הרגיז אותה. שאלתי אותה אם היא מתנהגת כך בגלל שלא בחרתי בה להיות תורנית. יעל הנהנה לאות הן. תשובתה הרגיזה אותי.
התחלתי להתעמת איתה ולומר לה שלא יתכן שאם היא לא מקבלת את מבוקשה היא תתנהג כך ותוך כדי שאני מדברת ומתרתחת לעצמי אני מתחילה להבין שזאת לא הסיבה. הרי יעל לא תורנית בכל יום. אז למה דוקא היום היא קיבלה את העניין כ"כ קשה?
התיישבתי על הרצפה ליד הספה הקטנה שעליה ישבה יעל ושתקתי. לפעמים בגן אני מרגישה כמו בתעלומה בלשית.
יעל הביטה בי וחיכתה שאומר משהו.
אמרתי חצי לעצמי וחצי ליעל: "אם את מתנהגת ככה אז חייב להיות שאת עצובה. בגלל שאת עצובה את עושה עצוב לכל השאר. את עצובה?"
יעל הנהנה.
יכולתי לחשוב שהיא אולי כועסת אבל התנהגותה לא היתה כועסת אלא שקטה ועצורה. היא הכתה את הילדים והעליבה אותם לא מתוך זעם אלא מתוך מן עצב. ראו עליה שהיא עצובה. לא יכול להיות שזה שהיא לא נבחרה להיות תורנית מעציב אותה עד כדי כך.
ואז הבטתי אל הילדים שישבו בחדר הסמוך ואכלו. ראיתי את יהל וליהי- שתי חברותיה של יעל מפטפטות וצוחקות. יעל עקבה אחרי מבטי. שאלתי אותה: "את עצובה בגלל יהל וליהי?"
יעל ענתה כן.
"הן לא  משחקות איתך היום?" הכרתי את השלישיה הנוראית שיצרו לעצמן יעל, יהל וליהי. שלישיה שבה תמיד אחת נשארת בצד.
התברר שיהל הולכת לליהי אחר הצהריים ומאז שהן הגיעו לגן הבוקר הן מדברות רק על כל הדברים שיעשו יחד אחר הצהרים בביתה של ליהי ומתרגשות ושמחות לקראת הביקור. ביקור שלא כולל בשום דרך את יעל.

התנהגותה היתה מפונקת ונוראית ומרגיזה ולא הוגנת כלפי שאר הילדים- אבל אני הבנתי אותה לגמרי. הבנתי איך מרגיש להיות יעל ברגע הנתון הזה בגן. הרגשה קשה מהכיל.

הפתרון וההבנה הקלו עלי מיידית כי יכולתי לדבר את זה אל יעל. הזכרתי לה פעמים בהם היא הלכה אל או הזמינה את יהל או את ליהי, אמרתי לה שאני מסכימה איתה שהתחושה לא נעימה אבל מצד שני, חבל שכל היום הנפלא שעומד לפנינו יהרס לה בגלל זה וגם בטון מאד רציני הבהרתי לה שלא אקבל שום התנהגות אלימה או פוגעת בגן. סיימנו את השיחה בחיבוק ויעל ניגשה לאכול כריך.

במשך היום המשיכו יהל וליהי לשמוח זו בזו, כשהתחלקנו לזוגות בחרו זו בזו ויעל נשארה בחוץ. כשהתיישבנו במעגל ישבו זו ליד זו ויעל ניסתה בכל כוחה להדחק ביניהן ולא הצליחה. ליעל היה יום לא פשוט בגן. ניסיתי להקל עליה ע"י מתן תשומת לב מיוחדת מידי פעם אך נזהרתי לא להגזים. המצב החברתי הנתון זימן ליעל הזדמנות לחוש תחושות של עלבון, של הישארות בצד- יעל עוד תחוש הרבה פעמים בחייה את התחושות האלו. כרגע היא נמצאת בגן הילדים המכיל והחם, עם גננת שרואה אותה ועוקבת בדאגה אחר התמודדותה הלא פשוטה. בפעמים הבאות היא תהיה לבד ואין זמן טוב ללמוד איך זה מרגיש ומה אני עושה כדי להתמודד עם בדידות, עם קנאה, מגיל ארבע וחצי בגן הילדים.

אנו נוטים לחשוב על הילדות המוקדמת כעל מן גן עדן קסום.
 הילדות היא החיים. אותם חיים ממש שאנו חיים בכל גיל. על כל גווני הרגשות והסערות, ההתמודדויות, המלחמות, הנצחונות, התקוות, הצחוק והבכי.

למה?

אור בן השנתיים הוא ילד מתוק עם חיוך גדול ונוכונות לחבק את כל העולם. הוא קצת כמו אודי חמודי מהשיר וכל הזמן שואל: "למה?"

אילוסטרציה

לא משנה מה נאמר בגן ולמי נאמר, אור ישאל מייד: "למה?" הוא שואל את זה בקול מתנגן ועם חיוך שנועד לסחוט כמה שיותר קריאות: "אויש איזה מתוק!" מהסביבה.
 זה לגמרי "למה תקשורתי". אני קוראת לזה כך כי הוא לא באמת שואל כדי לדעת אלא כצורת תקשורת. הוא בן שנתיים ואוצר המילים שלו די מצומצם אבל הוא גילה שהשאלה: "למה?" תגרור אחריה יחס. או שינסו לענות לו או שיתמוססו ממתיקותו. כך או כך- זה די משתלם.
למה חקרני הוא למה שבא כשילד או מבוגר באמת מסתקרן לדעת את הסיבה לדבר מה.
ויש את הלמה שלנו. הגננות ונשות הצוות.
אני קוראת לו- "למה היאוש". הוא לא תקשורתי ולא סקרני. הוא פשוט מיואש.

זה קורה כשהילדים מוציאים אותי מדעתי. ילד מכה ילד אחר. אני מבקשת ממנו לחדול, אני מנסה לברר מה המניע למהומה, אני אוסרת, אני מטילה סנקציות (מעבירה מקום, מוציאה מהמפגש) אבל הילד ממשיך להכות. ואני מנסה להעביר מפגש ובכל רגע הילד המכה ממשיך להכות את חברו עד שאני "משתגעת" ואז אני בד"כ משתמשת בלמה היאוש ושואל את הילד המכה בקול מיואש וגם כעוס: "אבל למה אתה מכה אותו?" וגם: "אבל למה אתה לא מקשיב לי?" 
ולילד שבהתקף בכי בלתי פוסק- "אבל למה אתה בוכה?"
ואם הילד שופך את תכולת צלחת האוכל שלו אל הרצפה בפעם השניה: "למה שפכת את האוכל לרצפה?"
בכל המצבים האלו...זה כ"כ לא משנה למה. השאלה "למה" לא תוביל הרי לשום תשובה לוגית או רציונלית. היא לא תשנה את הסיטואציה לכאן או לשם.
כמובן שאני לא אומרת שלא צריך לשאול את הילדים למה ולצפות לתשובה רציונלית אבל תלוי מתי ובאיזו סיטואציה. כשהילד עירני ומודע למעשיו, כשהוא לא בסערת רגשות, כשאת כגננת לא בסערת רגשות...אז אפשר לדבר באופן לוגי. לשאול למה, לקבל תשובה, להתייחס אליה, להתדיין בנושא.

המעניין בקשר ללמה היאוש זה שהוא ממש לא מיותר. הוא חשוב מאד. אבל מה שחשוב מאד לעשות איתו זה לשאול אותו את עצמנו. לא להפנות אותו החוצה לחלל החדר אלא להפנות אותו פנימה ולתייק אותו לחשיבה עתידית. ז"א לא באמצע הסיטואציה אלא בזמן רגיעה. לא לשכוח את הלמה הזה כי הוא חשוב מאד והוא מוביל לצמיחה.
באותו הרגע יש לטפל בסיטואציה באופן פרקטי ומיידי. באופן חינוכי ומודע אבל לא להרבות במלל שלא נועד לקדם. ילד שמכה ילד שוב ושוב- ממש לא משנה למה הוא עושה את זה. יש להפסיקו מייד ולהפיק מהסיטואציה את הלקחים להבא. אפשר וכדאי איתו ועם כל הקבוצה אחרי שהסיטואציה נרגעת.
ואת השאלה למה הוא עשה את זה- צריך להפנות אל עצמנו ולחפש את התשובה בכיוונים שונים. לתצפת את הילד בהתנהגויות שונות שלו בגן, לברר עם ההורים בנוגע להתנהגויות דומות בבית, לשתף אותם בחשיבה שנעשית בנוגע להתנהגות ילדם בגן, במקרה הצורך לברר בספרות המקצועית, להתייעץ עם קולגות.

בפוסט אחר אכתוב על רעיון הפנקסים. אציין בקצרה שפנקס חשוב הוא פנקס הלמה. אם שאלת את עצמך את למה היאוש - בין אם הפנית אותה לעצמך (קבלי ח"ח) ובין אם זרקת אותה ביאוש לחלל החדר - רשימי אותה בפנקס הקטן לעיון עתידי. מובטחת צמיחה.

שינה בגן

בפוסט זה אנסה לסקור את נושא ההשכבה בגני הילדים הפרטיים. אני מדברת על גנים לילדים ותינוקות מגיל שנה ומעלה. בגילאים האלו משתדלים ליצור סדר יום בגן שבו בשעות הבוקר הילדים פעילים עד לארוחת הצהריים ולאחריה הילדים נחים. תינוקות הצעירים מגיל שנה ישנים בד"כ גם מעט בבוקר או לפי אופי הגן או המשפחתון- לפי הצורך והדרישה של הילד.
תינוק בן שנה עד שנה וחצי שרגיל לישון גם בבוקר מעט- ישתדלו "להוציא" אותו מזה בגן כדי שיתיישר עם שאר הקטנטנים וכולם יהיו עייפים באותה מידה לקראת 12:30.
באופן מכליל וגס- פעוטות מתחת לגיל שנתיים וחצי יזדקקו לשנת צהריים וירדמו מהר יחסית לקראת השעה אחת בצהריים במיוחד אם קדם לכך יום מלא פעילות.
ילדים מעל גיל שנתיים וחצי וככל שיעלו בגיל זה ילך ויהיה מובהק יותר- פחות זקוקים לשנת הצהריים ויותר מתקשים להרדם בה. ילדים מעל גיל שלש וחצי ובוודאי שמעל גיל ארבע- יהיו הילדים שיחוו את הקושי הגדול ביותר בהרדמות בגן.
זה עניין פיזיולוגי. אני כותבת לא כמומחית לענייני שנת ילדים או מומחית בהתפתחות הילד או בריאות.

עד כאן לגבי הילדים. לגבי הצוות- צוות הגן מגיע לשעת ההשכבה של הילדים עם המון תקוה להרדמות מהירה של הילדים. השקט שמשתרר בגן כשהילדים נרדמים, הנשימות העמוקות, החמימות שמתפשטת באוויר- כל אלו משמחים את נפש הצוות כמו מראה של קשת מדהימה באמצע יום חורפי. השקט הזה חותם כמה שעות רצופות של רעש ופעילות בלתי פוסקת. זו השעה שבה רוב הגננות מסיימות את יום העבודה שלהן והולכות הביתה. הן משכיבות את הילדים ומשתדלות ללכת רק לאחר שאחרון הילדים רדום. שאר הצוות יכול לקום, להתמתח, להכין לעצמו כוס קפה, כריך. אפילו לנקות את הגן או לארגן דברים - נעים יותר כשהילדים ישנים. אם לפני סרט או הרצאה אנשים שוכחים לכבות את הפלאפון- הרי שבשעת שינת הילדים אין אשת צוות אחת שתשכח להעביר את הפלאפון שלה לרוטט- השינה שלהם קדושה.
זה יכול אולי להסביר למה ילד שלא נרדם מוציא את הרע ביותר מכל סייעת או גננת שמנסה להרדים ילדים.
בשעה אחת, האורות בגן כבים. הילדים בבגדים נקיים, פנים רחוצות, הילדים המחותלים -מחותלים, לכל ילד יש המוצץ שלו או הבקבוק שלו או חפץ שאינו נרדם בלעדיו- חיתול בד או בובה ממורטטת, כל ילד שוכב במזרון שלו עם המצעים שלו.
אני חייבת להודות שאני מאד אוהבת את השעה הזאת. אני אוהבת להרדים את הילדים. זאת השעה שבה אפשר ללטף אותם, לתת את היחס האישי, ללחוש להם דברים חשובים שלא הזדמן לי לומר להם במהומת היום.
יש ילדים שנשכבים על המזרון ונרדמים מהר בעצמם. או לאט בעצמם. לא זקוקים לליטופים או לחישות ולא זקוקים להפרעות.
אך בכל קבוצה יש את המועדים לפורענות. אלו הילדים שבד"כ המזרונים שלהם יהיו קרובים כך שמישהו יכול לשבת ביניהם ולהרדים אותם.
אני בטוחה שאם אשאל הורה- איך מרדימים את הילד שלך בגן? לא יהיה לו מושג.
הייתי פעם בגן שבו כל הילדים הורדמו על הידיים של המטפלות. הילדים בגן הזה התרגלו להרדם על הידיים, תוך כדי נידנודים ושירי ערש גם ילדים גדולים יחסית. הכל התחיל בטעות תמימה של סייעות ומשם היה קשה להפסיק.
יש ילדים שזוכים למסאז' בכפות הרגליים שלא היה מבייש מכון מקצועי.

יש גנים שבהם אסורה הכניסה לסייעות בזמן ההשכבה. הגננת בלבד היא שמשכיבה ואם היא זקוקה לעזרה- אז סייעת אחת בלבד נכנסת איתה.

אני חושבת ששנת הצהריים מוציאה עלולה להוציא סייעת את ההתנהגות הכי גרועה שלה. יש שמשתגעות כשילד קם שוב ושוב מהמזרון, שלא יכולות לסבול ילד שמתחיל לדבר בקול רם אחרי שרוב הילדים כבר נרדמו. שילד שקם ומתחיל לרקוד על מזרונים של ילדים שכבר נרדמו יכול להטריף אותן לגמרי.(התנהגויות שבהחלט מקוממות ומרגיזות אבל השאלה היא מה הן גורמות לך לעשות).
שנת הצהריים טומנת בחובה את התקווה ואת ההבטחה למנוחה בשגרת יום קשה מאד של סייעת.
התכנית היא שהילדים ירדמו. אם זה לא קורה זה לא טוב.

כשמרדימים ילד אפשר להתחיל בטפיחות נעימות ובלחישות נעימות אבל אם הזמן עובר וכל הילדים נרדמו והילד ממשיך לא להרדם ופתאום הוא גם רוצה להתחיל לדבר בקול רם או לקום מהמזרון ולהתחיל להפריע לילדים אחרים- אתה לא יכול לדבר איתו ולהסביר לו ולהתמקח איתו כי אז אתה תעיר את שאר הילדים. אתה לא יכול להוציא אותו מהחדר לצורך ניהול המו"מ כי אז המומנטום של ההרדמה הולך- אתה חייב להחזיר אותו למזרון בעצמך שוב ושוב. אחרי כמה פעמים אני יכולה להבטיח לכם שההחזרה תזוז קצת בסקאלה של המגע מנעים מאד לפחות נעים ועד לקצת כואב.

צריך המון סבלנות לפעולת ההשכבה בעיקר עם הילדים המתקשים להרדם והמפריעים לשאר. כאמור- בני הפחות משנתיים וחצי נרדמים ראשונים והבעיה היא בעיקר עם הגדולים יותר.
בכל גן יש כמה נשות צוות שלא ישתתפו בפעולת ההשכבה כי הן פשוט לא מצליחות לשמור על המגע שלהן בתוך הסקאלה הנורמלית. אני בעצמי הוצאתי לא אחת סייעת ממערך ההשכבות וביקשתי שתעשה משהו אחר בזמן הזה.  וגם סייעות שהן בד"כ בסדר יכולות להפוך לחסרות סבלנות אם משהו אישי מעיק עליהן ודווקא בשעת ההשכבה זה יבוא לידי ביטוי. דווקא כשהגן שקט ונעים וההבטחה למנוחה ממש מעבר לפתח- דווקא אז הילד המתעקש להפריע לשאר, המתעקש לא להרדם- הוא יצליח לעורר בהן את המועקה האישית והיא תצא על אותו ילד מפריע.

אז מה בעצם כ"כ חשוב להשכיב את הילדים? אם לילד כ"כ קשה להרדם- למה להתעקש איתו עד למצב של הוצאת כל המערכת מהשפיות?
טובת הילד, טובת ההורה או טובת הגן?
לדעתי מדובר בטובת הגן. חד וחלק.
מנהלות גנים וגם גננות רבות, טוענות שילד צריך לנוח בצהרים ושהדבר חיוני להתפתחותו ולבריאותו- כמובן שזה נכון אבל הנכון יותר הוא שהגן לא ערוך לטפל בילדים ערים בשעת השינה. זאת השעה שבה כל הסייעות מקבלות את חצי שעת המנוחה שלהן- במקרה הטוב, ועסוקות בשלל מטלות ניקיון ושימוש בחומרים מסוכנים- אקונומיקה למשל ושטיפת רצפות שעלולה לגרום להחלקת ילד. הגן לא ערוך לקבוצת ילדים ערה כי ברור שאם ילד אחד לא ישן- אחריו יבואו עוד.
בכל קבוצה של ילדים מעל גיל שלש מתחילות להגיע בקשות של הורים שהילד לא ישן. השינה בצהרים גורמת להם להשאר ערים עד מאוחר ומקשה על ההשכבה בבית. בכל גן עולה הבעיה הזאת מחדש. מנהלות הגן מתעקשות עד גבול מסוים לדבוק באמונה ה"חינוכית" שילדים עד גיל חמש זקוקים לשנת צהריים ובד"כ בשלב כלשהו נאלצות להכנע.
ומה עושים עם הילדים שלא ישנים? הם צריכים להמצא בגן שהוא די חשוך בשעה הזאת, שקט, לשחק במשחקים שקטים, לדפדף בספרים, לצייר- זה די קשה לבקש מילדים להתנהג כך במשך שעה שלמה. אם היום יפה אפשר להוציא אותם לחצר אבל אם היום קריר או חם מידי- הגן ניצב מול בעיה אמיתית. וכמובן שצריך להקצות לעניין אשת צוות- סייעת או גננת שלא תוכל להמשיך את הנקיונות והסידורים בזמן הזה.

שעת ההשכבה בגן...לכאורה עוד שעה ביום. בפועל- שעה בעייתית מאד, אמוציונלית ומלאת קונפליקטים.

על הבעייתיות הרבה של מגע בילדים בגן הילדים

החלטתי לערוך מחדש את הפוסט הקודם שפרסמתי שערבב בין שני נושאים. מפאת חשיבות הנושאים אני רוצה להקדיש פוסט נפרד לכל אחד מהם.

יש נושאים שאני מתלבטת הרבה אם ואיך לכתוב עליהם. נושאים רגישים מאד וכאלה שיש לי הרבה מה לומר עליהם אבל שאני חוששת שהם יובילו לפיצוצים. למרות שהבלוג הזה קטן ואנונימי ואני משתדלת שישאר ככה לעת עתה, הפוטנציאל שלי לדרוך על יבלות - גדול.
אחרי הכל, יש סיבה לכך שאין הרבה פרסומים בסגנון הזה על מה שמתנהלת בחיי היום יום בגני הילדים ובעיקר בגנים הפרטיים שהם תחום די פרוץ ואין הרבה פיקוח ומעקב אחריו.
לפעמים יש לי הרגשה שיש מעין הסכם שבשתיקה בין הורים לבין גנים. אל תספרו לנו ואנחנו לא נשאל. אני יודעת כי גם אני הורה וגם הילדים שלי היו בגנים פרטיים. ארבעה גנים פרטיים. שניים לכל ילד. וגם אני לא ביקשתי לדעת איך באמת הדברים מתנהלים בכל רגע של היום. הסתפקתי במה שסיפרו לי ובביקורים פתאומיים פה ושם והרביתי להעלים עין מדברים שלא אהבתי כי ידעתי שאין לי הרבה ברירות.
האמת היא כזאת- אין לנו ברירה. אנחנו יכולים לבחור את הגן הטוב ביותר ממה שמוצע לנו. לא יותר מזה.
טוב אני יכולה כמובן לכתוב פוסט שלם רק על הנושא הזה אבל כתבתי את ההקדמה הזאת כי אני רוצה להתמקד בנושא בעייתי מאד בגנים הפרטיים- נושא המגע בילדים בגן.
העניין עם ילדים צעירים שהטיפול היומיומי איתם כולל מגע. זה לא אפשרי אחרת. אתה מרים ילד, מוביל אותו, מחליף לו טיטולים ועוזר לו בשירותים, שוטף לו ידיים מלביש אותו, מאכיל אותו, טופח לו על הגב כדי שירדם- אתה חייב לגעת בילד.
כל ההתנהגויות האלו יכולות להעשות בדרגות שונות של רוך.
אם יש סקאלה של מגע, מה יכלל בטווח הנורמה?
זאת שאלה מאד טריקית. יפה יהיה לענות עליה שטווח הנורמה זה לא להכאיב לילד בשום אופן. לנהוג בו תמיד ברכות מירבית. ממה שאני רואה ומנסיוני, הנורמלי יהיה מרך מאד ועד קצת כואב.
הלא נורמלי יהיה מצד אחד- ללא מגע בכלל ומצד שני- כואב/ כואב מאד/משאיר סימנים. לא  נורמלי= חובת דיווח.

למה אני אומרת שהקצה של קצת כואב נכלל בנורמלי? כי במצבים מסויימים- בעיקר כאשר מעורבת אלימות בין ילדים מוכרחים להתערב ולמשוך ילדים זה מזה או לעצור ילד בהתקף זעם- אין שום דרך רכה לעשות את זה. ההפרדה תהיה כואבת- מעצם העניין שאתה צריך לאחוז ילד ולמשוך אותו. וככל שהילד גדול יותר- כך קשה יותר למשוך אותו והאחיזה בו תהיה כואבת ואין כ"כ איך להמנע מכך. כאשר ילד בהתקף זעם משתולל באמצע מפגש, משליך כסאות או חפצים ולא מאפשר המשך מפגש- מישהי תצטרך לבוא ולגרור אותו משם. לטפל בו במקום אחר- פעולת הגרירה מעצם הגדרתה היא לא רכה...הרי אם אפשר היה לקחת את הילד ברכות -אז לא מדובר בילד בהתקף זעם.
אלו הם מצבים מאד בעייתיים. מסוג המצבים שלא מרבים לדבר עליהם בגלל גודל הבעייתיות שבהם.
ויש מצבים נוספים, פחות בעייתיים שגם הם גורמים לנו בגן לגעת בילדים בדרך שהיא לא נעימה. בעיקר עם הילדים הצעירים יותר שמרימים אותם מפה לשם. כאשר ילד צעיר מסרב להגיע למקום כלשהו בגן- למשל במפגש, לרוב מישהי תרים אותו ותביא אותו לשם גם בעל כורחו. מחזה נפוץ בכל גן שהוא בגילאים הצעירים- הסייעות או הגננות מושיבות את הילדים באופן פיזי על הכסאות לקראת מפגש. לפעמים אם נחכה לקבוצת בני שנתיים לשבת כדי להתחיל מפגש- הוא לא יתחיל לעולם כי עד שילד אחד יבוא, ילד אחר כבר יקום וילך. לכן קורה מצב שחלק מהילדים מגיעים ומתיישבים לבד ואת השאר הסייעות מביאות. וברגע שפעולה הופכת להיות מכנית- להביא ילדים למפגש, היא בהכרח הופכת לפחות אישית ופחות נעימה. גם אם לא בכוונה- ישמעו לא אחת משפטים כמו: "אוי סליחה, הכאבתי לך?" מפיה של סייעת או גננת ששתלה ילד בכיסא באופן קצת חזק מידי.
ילדים מסוגלים להכעיס מאד, בעיקר ברגעים בהם הם מתאכזרים לחבריהם. ילד שנושך ילד אחר עד זוב דם למשל, מוציא הרבה אגרסיות מהגננת ומהסייעת, בעיקר אם הוא נשכן סידרתי. ילד שעובר ליד אחר ודוחף אותו סתם בלי כל התגרות קודמת, מעורר גם כן הרבה כעס מצד הצוות. ילד שמקשקש לילד אחר על הציור, ילד שהורס לילד אחר בניין מפואר מקוביות- לקורא מבחוץ זה נשמע כמו התנהגות נורמלית של ילד ולא דבר שיש להתרגש ממנו, והקורא מבחוץ צודק. אבל בקונסטלציה של הגן, הכל מתעצם, העולם מצטמצם למה שקורה כאן ועכשיו ובכאן ועכשיו- המעשים האלו מכעיסים מאד.
גננות וסייעות יאחזו בזרוע של ילד מכעיס שכזה בחוזק שהוא על הקצה של הקצת כואב של סקאלת המגע. וממש לא רק בגנים הפרטיים.
אני לא מדברת על מצבים של התעללות. למרות שאני בטוחה שיש הרבה מאד מצבים של התעללות בילדים בגני הילדים שלא מגיעים לידי גילוי. קשה לתאר למי שלא נמצא במערכת, כמה יצרית, סוערת ואמוציונלית היא המציאות היומיומית בגן הילדים. ועוד לא דיברנו על abuse מילולי. אני בכוונה לא כותבת התעללות כי המילה אביוז קולעת יותר.
אני יכולה לספר על עצמי כגננת בסיטואציות בעייתיות כאלה, לפעמים אני מעירה למי שמתנהג לידי באופן בלתי הולם, לפעמים אני מתערבת באופן דיפלומטי יותר, פעם אחת בלבד פניתי להורה ויידעתי אותו למרות שלא עברתי לפני כן אצל מנהלת הגן שבו עבדתי.
ויש פעמים נדירות שבהם גם אני אוחזת בזרועו של ילד באופן חזק. אני תמיד מבקרת את עצמי ותמיד מקפידה לשוחח עם הילד על כך לאחר שהסערה נרגעת. אני מבהירה לילדים שאסור לאף אחד להכאיב להם וזה כולל גם אותי ושאם אני מכאיבה להם ,עליהם לומר לי. אני מסבירה להם שאם הם לא עוצרים כשאני אומרת להם לחדול מפעילות שמסכנת את חבריהם- אני נאלצת לעצור אותם כך. אני גם מתנצלת בפניהם.
אני חושבת מה אפשר לומר להורה על דבר כזה. האם אפשר בתחילת השנה ליידע את ההורים שלעיתים אנו נאלץ לאחוז בחוזקה בידו של ילדם? אף הורה לא יסכים לדבר כזה. אז לא אומרים כלום בסגנון ולהפך! אומרים דברים כמו- אנו בגננו דוגלים בחינוך מתוך כבוד הדדי ושמירה על גופנו. לעולם לא ניגע בילדיכם.

זה מן זכוכיות שאף אחד לא רוצה לדרוך עליהן. המקום שבו הגננת נשארת לבדה. אף אחד לא רוצה לשמוע ממנה מה היא עושה במצבים האלו. דברים שהשתיקה יפה להם.

בעיני זה מצב מגוחך. הרי ברור שאנו נוגעים בילדים. אנו נוגעים בהם כל היום.  נראה לי שאם היו מורידים כמה קורסים תיאורטיים במוסדות ההכשרה לגננות וסייעות ומכניסים במקומם קורסים פרקטיים יותר כמו- כללי המגע בילדים, היינו יוצאים הרבה יותר נשכרים.
אך באין קורסים חשובים כאלו בנמצא, חשוב שאם אנשים מפעילים מגע על ילדים, אז שיהיו אנשים מודעים למעשיהם ולכוחם. ולא אחזור שוב ואמנה את הדרישות שעומדות בפני העסקה של מטפלת בגן. או את העדר הדרישות.

בגנים הפרטיים יש צורך יותר מיידי במגע בילדים בשל האופי הטיפולי בילדים הצעירים לכן קשה לשלוט בעניין המגע- אי אפשר להגדיר מותר ואסור כי כמעט כל מגע הכרחי לצורך הטיפול בילד. בגני עיריה לעומת זאת כמעט ואין צורך לגעת בילדים וכאן בא חוזר מנכ"ל ומביא את הכל לקיצוניות השניה.
משרד החינוך מוציא בכל שנה חוזר מנכ"ל ובו כללי עשה ואל תעשה בגן הילדים העירוני. זהו מסמך שנועד בעיקר לצרכי כיסתו"ח משפטי. בכל שנה הוא נוקשה יותר. כיום אסור בגני עיריה להדליק אש מכל סוג שהוא וזה כולל נרות לקבלת שבת. אסור להוציא ילד מהגן אפילו אם ממש מחוץ לגן יש שדה פרחים ובדיוק אנו לומדים על החרצית ועוד הרבה אסורים.
חוזר מנכ"ל אוסר כל מגע בילדים כולל למשל- כגננת בגן עיריה אסור לי להושיב ילדים על ברכיי. חוזר מנכ"ל אוסר גם החזקת ילד במצב של השתוללות (בהחזקת ילד הכוונה חיבוק מנטרל של כל הגפיים של הילד עד להבאת הילד למצב רגיעה). אז מה כן? במצב שילד משליך חפצים ומסתכן את עצמו, את הגננת או את שאר הילדים, יש להוציאו מייד מן הגן עם הסייעת או הגננת ולהתקשר מייד להוריו שיבואו לקחתו הביתה באופן מיידי. (שלש פעמים מייד ולא בכדי). ז"א משרד החינוך מעביר את האחריות אל ההורים. ההורים הם היחידים שמותר להם לגעת בילדים.

זה שוב מביא אותי למסקנה שגם בגני עיריה חייב להיות פיקוח כלשהו. חוזר מנכ"ל שמותאם לגילאי 0-3 יכול לעזור מאד.

כמו תמיד, יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא. אני מהלכת פה על ביצים.
יש לי דוגמאות רבות שאני כמעט מתביישת לכתוב שהייתי עדה להן.
הערות "מבדחות" על איברים פרטיים של הילדים שסייעות החליפו להם טיטולים
בעיטות במזרון של ילד מפריע ששכב עליו ואמירה מיתממת: "מה את רוצה לא נגעתי בו"
אני עוצרת כאן כשאני מגלגלת בראשי את כל הדוגמאות שאני לא כותבת פה עליהן. לא דברים שצריך לדווח עליהם למשטרה אבל בהחלט דברים שעושים רע בבטן.

שקט שקט ילדים!

בתחילת עבודתי כגננת חיפשתי דקלום או שיר שיעזור לי להשיג שקט בקבוצת הילדים בתחילת המפגש הלימודי. מפגש לימודי מתרחש בכל גן ובכל גיל של ילדים. כמובן שהוא משתנה באורכו לפי גיל הילדים ויכולת הריכוז שלהם אבל למידה מתרחשת בכל גיל והרגלי ישיבה טובים במפגש לימודי חשובים בעיני מאד.
הדקלום הנפוץ והמשומש ביותר הוא: שה שה שה, שקט בבקשה, הגננת (וכאן יבוא שמה) מבקשת: שקט שקט שקט! או -שיהיה פה שקט!
והוריאציה הנוספת: שה שה שה, שקט בבקשה, שו שו שו, בבקשה תשבו.

חיפשתי דקלום שישנה אוירה בגן ממצב של מהומה ופטפוט ומריבות למצב של רגיעה והקשבה.
אז מה יכול להרגיע קבוצת ילדים תוססת חוץ מצעקות וגערות של שקט?
כמובן שהדבר שהכי מרגיע ילדים זה עניין. אפשר להתחיל באופן תיאטרלי. "אתם לא מאמינים מה קרה לי היום!" או: "היה היה פעם, בארץ רחוקה...."- המשפטים האלו שנאמרים באינטונציה הנכונה ישתיקו כל קבוצת ילדים- הבעיה היא שחייב להיות להם כיסוי. אי אפשר להשיג שקט ע"י הבטחה של דרמה כלשהי ואז להגיד- אוה יופי, עכשיו כשאתם שקטים בואו נתחיל- זה מתכון בדוק לאיבוד אמון הילדים.  ולא כל מפגש יכול להתחיל בסיפור הכי מעניין או מרתק בעולם.
יש גננות שאוהבות מדיטציה. מי שאוהבת את זה ויכולה להתחבר לזה, יכולה אולי להשתמש בזה.
נשימות עמוקות יכולות להרגיע את הגוף ואת הנפש אבל אני חושבת שקצת קשה לילדים לבצע את המשימה- לנשום עמוק. קשה להם לבצע את הפעולה הזאת וכשהיא הופכת להיות קשה, היא לא מרגיעה.
שיטה שקרובה למדיטציה היא מגע.כל ילד מלטף לעצמו את הפנים, תוך שהגננת אומרת: נלטף את המצ---ח, את הלחיי---ם, הסנט---ר מעבר בליטוף על הלחיים, העורף, הבטן, הרגליים, הברכיים. הדיבור צריך להיות מתמשך, שקט ורך כדי שהליטוף יהיה עדין, איטי ורך - ויצליח באמת להרגיע את הילדים.
ולהפך-פעמים רבות ניתן להתחיל מפגש בהוראה קצרה וקולנית: ידיים למעלה! על הראש! לצדדים!" ככל שהמשימות יותר מהירות וחדות הילדים נכנסים לעניין במהירות רבה יותר וממהרים להיות הראשונים ששמעו את ההוראה.
אני משתמשת בשיטה זו אבל משתדלת לא להשתמש בה באופן תדיר כי יש לה אופי מעט מטריד, צבאי ורובוטי.
יש גננות שיושבות במקומן, משלבות ידיהן ומחכות בדממה להשתתקות הגן. משהו כמו דוגמא אישית. שיטה זו יכולה לקחת זמן רב ויש בה משהו קצת פאסיב-אגרסיב בעיני. לא שאני פוסלת אותה- לשימוש נדיר ובעיקר לימים של אפיסת כוחות או צרידות.
שיטה שהיא די חד פעמית- הבאת הפתעה למרכז המפגש. הגננת מתיישבת ומניחה ארגז או קופסא מכוסה באמצע המפגש. לא יעבור זמן רב עד שכל הילדים יתיישבו במקומותיהם בעיניים בורקות וסקרניות. ממש לא משנה מה יהיה בקופסא אגב.
ואם אין בה כלום? מה שיפה בילדים זה שהם מעריכים כלום יותר ממשהו. למשל אם יש בקופסא "חושך" זה שווה להם יותר מאשר אם יש בקופסא שטר של מאה שקלים למשל.
שיטה נחמדה היא שיר- שיר שנקבע בתחילת הגן כאות להתיישבות במעגל ולתחילת מפגש. יש גננות שמשתמשות בשיר בוא אלי פרפר נחמד או במנגינה קלאסית נייטרלית כלשהי. השיטה טובה כאות משנה אוירה אבל היא לא מבטיחה התיישבות שקטה ולא שיתוף פעולה מלא של הילדים.
ויש את מה שקורה הרבה פעמים והוא כמובן שלילי- הגננת מבקשת "כל הילדים לבוא למפגש!" הילדים הממושמעים יגיעו למפגש וכל השאר ימשיכו במעשיהם ואז הגננת תתחיל לצעוק: "אני מחכה להתחיל מפגש!" ומהילדים שנותרו יבואו עוד כמה והגננת תמשיך לצעוק ולקרוא עד שהיא תגיע לקבוצה האחרונה וכבר תהיה כ"כ מעוצבנת שאיכות המפגש תיפגע בוודאות. הלוואי שיכולתי לומר שאני מעולם לא משתמשת בשיטה זו...

אבל אני משתדלת שלא והדקלום שאני המצאתי הולך ככה:
אני מביטה בגן ובילדים הרועשים ואומרת בקול רם:
איזה רעש בלאגן! גברת אצבע באה לגן-
 ואז אני מרימה את האצבע המורה כלפי מעלה. בתחילת השנה אני מקשטת את האצבע בסרט ורוד ומציירת פנים בעט על כרית האצבע. גברת אצבע עוברת ב"מבטה" על כל הילדים. בשלב זה הילדים כבר קשובים כי זה תיאטרלי וכאמור- תיאטרליות מצליחה ברוב המקרים אם לא בכולם.
הבגדים היא מסדרת, שערות היא מלטפת.
ובזמן שאני אומרת זאת אני מסדרת את בגדי, מיישרת את החולצה, מעבירה ליטוף על הרגליים, מיישרת את השרוולים, מלטפת את הראש שלי ומסדרת את השיער. הילדים כמובן מייד מחקים אותי. אני מקפידה שהילדים יעברו בכפות ידיהם על כל גופם- ובאמת יסדרו את בגדיהם ואת שערם כי אני מאמינה שארגון חיצוני מביא לארגון פנימי ולכן אגב, אני מקפידה לאסוף תמיד שיערם של ילדים עם שיער ארוך בגן (ובכיסי תמיד יהיו גומיות שיער לרוב)  ומקפידה שגופיות ארוכות מתחת לחולצות יהיו בתוך המכנסיים ומקפידה שילדים לא ישבו למפגש בפנים מלוכלכות. גם אם יקח לי יותר זמן אני אעבור עם מגבון או אשלח ילדים להתרחץ לפני תחילת מפגש.
מיישרת גב, רגליים
וכאן אני מדגימה את הישיבה הנכונה במפגש. בגב זקוף, רגליים ישרות- גם ילדים קטנים צריכים להבדיל בין ישיבת בטלה לישיבת לימוד. בזמן המפגש אנחנו מגדירים את הזמן כזמן לימודי שבו אני דורשת מהילדים את שיא הקשב.
משלבת הידיים-
כאן אני משלבת את הידיים והילדים משלבים אחרי. חשוב לי לציין שדווקא ידיים שלובות אני לא דורשת מהילדים ואני נגד לדרוש זאת. הידיים צריכות להיות חופשיות והלב צריך להיות פתוח. אך לצורך הדקלום ולצורך הישיבה המיידית של תחילת המפגש ושינוי האווירה מאווירת "הכל מותר" לאווירת "עכשיו לומדים" הילדים משלבים ידיהם לזמן קצרצר.
ומבקשת בלחישה
וכאן אני מניחה את גברת אצבע על השפתיים שלי ואת המשפט הבא אני אומרת בלחישה שאליה מצטרפים הילדים בלחישה:
תנו לי שקט בבקשה.
כיוון שהמשפט האחרון נאמר בלחישה- וכל הילדים לוחשים איתי, סיום הדקלום מלווה בשקט מופתי ובקבוצת ילדים מסודרים שיושבים בישיבה זקופה ורק מחכים ללמוד.
לטובת מי שישתמש בדקלום- ואם קוראות אותי גננות, אתן יותר ממוזמנות להשתמש בו, ארשום אותו ברצף:
איזה רעש בלאגן!
גברת אצבע באה לגן
הבגדים היא מסדרת,
שערות היא מלטפת
מיישרת גב, רגליים
משלבת הידיים
ומבקשת בלחישה:
תנו לי שקט בבקשה!

כמובן שאין צורך בכל פעם לקשט את האצבע בסרט או באצבעוני או לצייר פרצוף. אחרי הפעם הראשונה הילדים כבר יקשרו את האצבע עם אותה גברת אצבע שראו בפעם הראשונה.


אבל עם כל כמה שאני מחבבת את הדקלום ומבטיחה לכם שהוא עובד, אי אפשר להשתמש בו בכל יום ובכל מפגש. החכמה היא לדעת לשלב בין השיטות השונות להשגת שקט בתחילת מפגש. ברגע שמשתמשים בשיטה אחת לאורך זמן, היא מאבדת אפקטיביות.
אם גברת אצבע באה לגן כל יום, ביום השלישי או הרביעי הילדים יפסיקו להתייחס אליה ברצינות. לעומת זאת אם היא אורחת בגננו פעם בשבוע- הילדים יחכו לה בכליון עיניים וישתתפו בדקלום בהתלהבות.בסיום הדקלום תשתרר דממה שתאפשר תחילת מפגש חלקה.
לכן בתחילת השנה אני אשתמש בכל שיטה למשך שבוע אחד רצוף ואז, לאחר שהילדים למדו את כל השיטות שלנו לתחילת מפגש, אני אתחיל לגוון.

סייעות חלק ב'

ובינתיים בגן העיריה...בגן העיריה זה הולך ככה. גם כאן, בעיקר בגנים הטרום-טרום חובה המיועדים לבני שלש, יכולה כל אחת להכנס לעבודה כסייעת. בגני טרום חובה וחובה נדרשות הסייעות להשתתף בקורסים ובהשתלמויות  וזאת על מנת לקבל קביעות בעבודה. סייעת שאין לה קביעות תלויה בחסדי הגננת. אם הגננת תמליץ עליה היא תשאר במערכת ואם היא לא תמליץ עליה, היא תועף מהמערכת.
הקורסים וההשתלמויות שסייעות גני העיריה נשלחות אליהם הם בנושאים מגוונים ומעניינים. תזונת ילדים, בעיות אכילה, בעיות התנהגות בגן והחינוך המיוחד, השתלמות בתנועה ועוד. הקורסים הם טעימות קטנות על קצה המזלג אבל נותנות לסייעות הרבה חומר למחשבה ורעיונות לפעולה עם הילדים.
סייעות שלומדות בקורסים ובהשתלמויות נקראות סייעות פדגוגיות ונבדלות מ"סתם" סייעות מעצם העובדה שהן לומדות, מתפתחות ומתמקצעות. למערכת יש אינטרס להשקיע בסייעות מקצועיות יותר והלימודים של הסייעות מסובסדים עד כדי מחצית משכר הלימוד מכספי העיריה.
לאחר שסייעת מלאה את מכסת שעות ההתמקצעות שלה וזכתה בקביעות, לעיריה יש מוטיבציה גבוהה יותר להמשיך להעסיקה בגני העיריה. היא ממשיכה להשתתף בהשתלמויות לצורך קבלת נקודות גמול.
איני בטוחה שמידע זה נכון לגבי כל הערים בארץ.
בגני נעמת וויצו יש מטפלות שנרדשות לעבור קורס מטפלות כלשהו. ויש גנים פרטיים שאין בהם גננות כלל אלא רק מטפלות.

אחת החברות שלי היא סייעת בגן עיריה. היא לומדת פעם בשבוע בסמינר הקיבוצים בקורס סייעות פדגוגיות.
בשנה שעברה לקחה קורס על תזונת ילדים. במסגרת הקורס קיבלה משימות לביצוע בגן. משימה אחת היתה אפיית חלה עם קבוצת ילדים תוך פעילות חינוכית בדבר החיטה וגילגוליה מגרגר קטן ועד לחלה.
כשהגיעה אל הגן ברוב עניין ורצון טוב נתקלה בפנים חמוצות של הגננת. קודם תנקי את השירותים עם אקונומיקה. כשסיימה לעשות זאת אמרה לה הגננת: אני זקוקה לך כרגע עם הילדים, כעבור יומיים של התנהגות מתנשאת מצד הגננת הבינה חברתי שלגננת אין שום רצון לפנות את מקומה כאחראית בלעדית לפעילות החינוכית עם הילדים. את פעילות אפיית החלה ביצעה עם הילדים ביומה החופשי של הגננת והפעילות היתה מוצלחת ומהנה מאד עבור הילדים. הסייעת היא האחראית על תזונתם ולכן אך טבעי שפעילויות הקשורות לבישול ולמידה סביב הנושא יעשו באופן ישיר על-ידי הסייעת. זה גם תורם למעמדה בכדמות חינוכית בקרב הילדים.
אותה גננת הקפידה למשוך מידי הסייעת ילדים בוכים שבאו להתנחם אצלה באמירה כגון: "מה קרה חמוד שלי? בוא תספר לי" ובנימה עיניינית פונה אל הסייעת ואומרת לה- "לכי לגזור לי שלושים עיגולים ליצירה של מחר".
הכרתי את הגננת הזאת. היא גננת טובה. יודעת להתנהל עם הילדים ,מקדמת אותם ,מעניינת אותם, מתקשרת היטב עם ההורים. עם זאת, מעולם לא החזיקה מעמד עם אותה סייעת ליותר משנה אחת.  ללמדך, גננת טובה לא אומר בהכרח אדם טוב.

ההבדל הגדול ביותר בין גן פרטי לגן עיריה הוא עניין האינטרס הכלכלי. בגן פרטי למנהלת הגן שהיא כמעט תמיד גננת ראשית בגן- יש אינטרס כלכלי מובהק. הגן הוא מקור פרנסתה. היא מנהלת עסק. היא מוכרת חינוך. בעיני זה משפט פרדוקסלי.
בגן העיריה הגננת לא מרוויחה את כספם של ההורים בשום דרך שהיא. היא עובדת בגן ומנהלת אותו אך פטורה מכל כאב הראש הכרוך בגיוס ילדים וצוות לגן. בגן עיריה יש שתי נשים. הגננת והסייעת. שתיהן המבוגרות היחידות בגן (אכתוב גננת למרות שיש גם גננים). הן למעשה אמורות לנהל את הגן יחד כשהסייעת כפופה לגננת.
כן, על הגננת לדעת לנהל את הסייעת אך לא לרדות בה או להתנשא עליה בכל דרך שהיא. האינטרס המשותף הוא טובת הילדים, הצלחת הגן וניהול יום זורם בגן. המפתח להצלחתן הוא הגדרת תפקידים ברורה וחד משמעית יחד עם שמירה על ראש פתוח ויצירתי. כך למשל ביום שהגננת לא מרגישה טוב, הסייעת תוכל למלא את מקומה בהעברת מפגש סוף היום בעוד הגננת נחה בפעילות המרגיעה של שטיפת הכלים במטבח השקט. וזאת בהחלט מנוחה לפעמים. לא פעם אני עוברת לייד אחת הסייעות ומייחלת- תני לי להחליף אותך בשטיפת הכלים וכנסי את לג'ונגל שמחכה לי מאחורי הדלת...
לצערי בגני עיריה פעמים רבות יש מריבות וויכוחים בין הסייעת לגננת ולא אחת נפרדת דרכן המשותפת כשהכח נשאר בידי הגננת- היא יכולה לאל להמליץ על הסייעת  ואם אין לה קביעות- היא תמצא את עצמה חסרת עבודה.

הכרתי גם סייעות בגני עיריה שרמסו ברגל גסה גננות חדשות שנכנסו למערכת. באחד הגנים ההורים התרגלו לראות את הגננת מנקה את הגן בעוד הסייעת יושבת עם הילדים ושותה קפה בחצר. באותו גן נוצר מצב שההורים התחילו להתייחס אל הסייעת כאל הדמות הסמכותית ופנו אליה בשאלות הנוגעות אל הילדים. הגננת נעשתה ממורמרת יותר, הילדים החלו פונים רק אל הסייעת בכניסה לגן, בסוף השנה נעלמה הגננת מהגן. השמועות סיפרו שהועברה לגן אחר.
כריזמה ואסרטיויות הם כלים הכרחיים לגננת.

ונחזור לגן הפרטי- בגן הפרטי המנהלת היא בוסית ישירה של הסייעות. ומה קורה כשהמנהלת לא נמצאת בגן?
במקרה כזה היא מבקשת מהגננת למלא את מקומה. אני כגננת מסרבת לקחת על עצמי תפקיד זה. אני מסכימה לקבל על עצמי את ניהולה של הסייעת "שלי" אבל רק במה שקשור לעבודה השוטפת שלנו עם הילדים.
מה שקורה במצב כזה הוא תופעה מטרידה בעיני. הסייעות מתחילות לרדות זו בזו! המנהלת לא נמצאת ובמקום שהן תנצלנה את ההזדמנות למעט שפיות, הן עסוקות בלבדוק אחת את השניה. כל אחת לוקחת על עצמה את תפקיד המנהלת. לא אחת הן פונות אלי בבקשה ללכת ולזרז סייעת אחרת בביצוע משימה. "ראית כמה זמן לוקח לה לסדר את המזרונים? לכי תגידי לה משהו!" או- "שמת לב כמה צילי וגילי מפטפטות אחת עם השניה במקום לעבוד? לכי תגידי להן משהו!". לא אחת אמרתי לסייעות- אתן עובדות כ"כ קשה, יום אחד בשבוע יש לכן קצת שקט ושלווה בגן, תנצלו את זה לעבודה בקצב נורמלי. שום דבר לא יקרה אם סידור המזרונים יקח עשר דקות יותר.

לסיכום, סייעות בגני עיריה נדרשות ליותר מעצמן. הן נדרשות ללמוד נושאים הקשורים לחיי הילדים, הן נדרשות להתמקצעות. יש להן יותר סיכוי למעמד והנאה בעבודה אך הן עדיין כפופות לגננת.
מבחינת תנאי עבודה- פחות שעות- פחות שכר מגן פרטי אך עם זאת- יותר חופשות, תנאים סוציאליים ופנסיה.

יש לקחת בחשבון פרט חשוב, גנים פרטיים עובדים עם ילדים קטנים יותר. גילאי אפס עד שלש. הילדים דורשים הרבה יותר טיפול פיזי של האכלה וניקיון. זה לא משאיר לסייעות הרבה זמן ליוזמה חינוכית לעומת גני עיריה שבהם הילדים גדולים יותר וגמולים ואוכלים לבד.

הדבר העיקרי שאני מאמינה בו הוא ניתוק ניהול הגן הפרטי מתפקיד הגננת. מנהלת גן פרטי צריכה להיות אשת עסקים ולא אשת חינוך. היא צריכה להעסיק גננת או יועצת חינוכית שתתווה את הדרך החינוכית שהגן מאמין בו. היא צריכה למקצע את הסייעות שעובדות תחתיה, להעביר אותן השתלמויות וסדנאות בנושאים הקשורים לעבודתן עם הילדים. היא צריכה לתגמל אותן בהתאם לעבודתן. היא צריכה לתקשר עם ההורים רק בעיניינים מנהליים ולהפנות את ההורים אל האחראית החינוכית של הגן בכל שאלה אחרת. אני מאמינה שמנהלת גן שתפעל כך תרוויח יותר מכל מנהלת גן שמאכלסת בעצמה את תפקיד הגננת ומעסיקה נשים ממורמרות כסייעות בתנאי העסקה לא ראויים.

סייעות. חלק א'.

ראשית אני מנצלת את ההזדמנות להודות לכל הקוראים ששולחים מיילים מפרגנים. אני יודעת שלא תמיד אפשר להגיב בבלוג פה. זה כנראה קשור למערכת ההפעלה שבה משתמשים. אז מזמינה את מי שמעוניין- המייל שלי מופיע פה בבלוג איפשהו ואתן אותו שוב באופן רשמי: batsheva.codish@gmail.com אשמח לשמוע הערות, הארות, ביקורות, שאלות וכו'.

אחת השאלות שנשאלתי היא מדוע אני מקשרת את עניין הסייעות לגנים הפרטיים דווקא ובכלל מדוע אני לא אוהבת גנים פרטיים. כיוון שאני חיה את הנושא חשבתי שזה ברור אבל כמובן שזה לא מובן מאליו ולכן אני רוצה לייחד את הפוסט הזה לנושא הטעון כ"כ- סייעות בגן הילדים וההבדל בין סייעות בגן הפרטי לסייעות בגן העירוני.

מה זה סייעת?
תפקיד הסייעת הוא סיוע לגננת. פירושו להיות יד ימינה של הגננת, לעזור לה בעבודתה החינוכית מול הילדים, היא האחראית על תחום התזונה וההגיינה אצל הילדים ועל ניקיון, סדר והיגיינה בגן. בגנים פרטיים תהיה סייעת אחת לפחות שאחראית גם לבישול. הסייעת היא הפותחת את גן הילדים בבוקר והיא גם בד"כ הנועלת אותו בערב.
תפקיד הגננת הוא תפקיד חינוכי בלבד. באופן יבש- היא מופקדת על התחום ההתפתחותי- קוגנטיבי, התנהגותי ורגשי.
כדי להיות גננת צריכים ללמוד שלש שנים- לימודי פסיכולוגיה, התפתחות הילד, חשיבה יצירתית, מדע בגן הילדים, ספרות ילדים, הוראת הכתיבה והקריאה, חשבון בגן הילדים, תנועה, מוזיקה, בובנאות, חי וצומח בעונתו, מסורת יהודית, פילוסופיה של חינוך ועוד- כך לפחות בסמינר הקיבוצים- מוסד המאמין בהצמחת גננות כדמות מחנכת ומודל לחיקוי. אני מקווה שכך קורה גם בשאר המוסדות להכשרת גננות ומורות.
כדי להיות סייעת לא צריך ללמוד.

כדי להיות סייעת בגן הפרטי צריך להסכים לתנאי ההעסקה הבאים:
פתיחת הגן בעשרה לשבע בבוקר, נקיון הגן, קבלת הילדים בבוקר, העסקתם עד שמונה שאז מגיעה הגננת, הכנת ארוחת בוקר, עזרה לגננת במפגש הבוקר. הושבת הילדים, לקיחת ילד בוכה המפריע למפגש, עזרה לילדים בשירותים, ילד שזקוק למים שלו, לקפוץ למכולת להביא חלב, החלפת מכנסיים שנרטבו מפיפי או מבוץ, ילדים שמגיעים לגן עם טיטול מלא קקי וההורה מתנצל- אני ממהר לעבודה והוא הרגע עשה- ומשאיר את הילד בידי הסייעת ובורח. הרגעת הילדים, הגשת האוכל, פינוי האוכל, נקיון השולחנות, טאטוא, החלפת טיטולים או תחתונים, עזרה לגננת בעבודות היצירה, טאטוא, עזרה לילדים המתקשים בעבודות היצירה, טיאטוא, ניקיון החצר- לא דבר קטן- בימי החורף הקרים הסייעת תצא אל הבוקר הסגרירי ותתחיל לגרף את העלים שנשרו מהעץ, תפנה בוץ ממגלשות, תטאטא את המשטח הרטוב מלא בוץ ועלים, תנגב צעצועים ומכוניות ותייבש אותם אם חתול או כלב עשה את צרכיו בחצר- היא תפנה אותם, הסייעת המבשלת צריכה בנוסף להכין ארוחה חמה בצהריים- להפשיר בשר, לטגן שניצלים, לערבב אורז וכל אותו הזמן להיות זמינה לכל קריאת חרום- קחי את מורן לשירותים, תנגבי לדביר את הטוסיק, "בואי להיות רגע עם הילדים אני צריכה לבדוק משהו במחסן", כשהילדים בחצר הסייעות שוטפות את הגן, מכינות את המזרונים לשינת הילדים, מארגנות בלאגן שהגננת השאירה אחריה כשסיימה לעבוד עם הילדים, ניקיון השירותים כמה פעמים ביום וילדים קטנים יכולים לעשות בלאגן עצום בשירותים- בעיקר הם נוטים להשתין על הרצפה...כשהילדים ישנים צהריים, הגננת הולכת הביתה. בד"כ רוב הגננות מסיימות את העבודה שלהן באחת ורבע. יש כאלה שנשארות עד ארבע. הסייעת שוטפת כלים, שוטפת את איזורי הגן שלא הספיקה קודם לכן, שוטפת את בקבוקי הילדים, בודקת את מלאי הטיטולים והבגדים להחלפה. ו...נחה. לרוב בזמן שהסייעת תשב לנוח ולאכול את ארוחת הצהריים שלה, יתעורר הילד הראשון משנת הצהריים ואחריו לאט לאט גם שאר הילדים. בשעה הזאת הגננות לא נמצאות לרוב והסייעות מטפלות בילדים המתעוררים, מאכילות אותם, מארגנות אותם ומארגנים אותם למשחק חופשי עד בוא ההורים.  
 אמנם גם עבודת הגננת לא נגמרת אבל הגננת עובדת גם תוך שהיא יושבת עם הילדים, מספרת סיפורים, שרה שירים, בזמן שהילדים אוכלים הגננת חופשיה להכנת פעילויות היום שלה. ולפעמים- יושבת עם כוס קפה ומשגיחה על הילדים בנחת.
סייעות לא יכולות להראות בגן במנוחה. אם סייעת נחה- משהו לא עובד נכון בעיני מנהלת הגן והיא ממהרת לשאול אותה מה היא עושה. אם אין לה מה לעשות תמצא מייד מנהלת הגן תעסוקה- אולי תסדרי את המחסן? תבדקי בבקשה את החדר הקטן, תסדרי את מגירת חומרי היצירה, תבדקי שכל חלקי הפאזלים נמצאים בקופסא הנכונה...
יש כמה דברים שמרתיחים אותי ביותר ביחס מנהלת הגן לסייעות שלה. העובדה שסייעת לא יכולה לנוח, העובדה הבולטת לעין שמנהלת הגן יודעת שלסייעת אין הרבה ברירות לגבי מקורות פרנסה, העובדה שמנהלת הגן מצפה מכל סייעת להיות דמות חינוכית, לדעת להרגיע ילד בוכה, לדעת לדבר אל ההורים באופן מחמיא לגן ולעצמה- למנהלת הגן, הסייעת צריכה בעצם להיות מן גננת בהכשרתה בנוסף להיותה מנקה, טבחית ומטפלת, והשכר...שכר מינימום שבמינימום האפשרי. בגנים רבים יפוטרו הסייעות בסוף השנה כדי שלא יצברו ותק.
לא פלא שסייעות רבות עוזבות את מקום העבודה ונודדות בין גנים בחיפוש אחר גן שבו יש תנאים טובים יותר. אם בגן של ילדיכם נשארו אותן סייעות מתחילת השנה ועד סופה- כנראה שמשהו שם עובד טוב.
אבל גם בגן שבו הדברים יציבים, הסייעות בינן לבין עצמן או עם הגננות השכירות- יבטאו הרבה תסכול, ירכלו, ילכלכו והדברים שיתמרמרו עליהם, יהיו לא מחמיאים בלשון המעטה.

הכרתי סייעות בכל הגילאים. סבתות, נשים באמצע חייהן, נשים צעירות וגם נערות אחרי תיכון. הכרתי נערה לפני הצבא שעבדה בגן עד לאותו יום שבו התקשרה אמה וזעמה על מנהלת הגן: "לא יתכן שכל שבוע הבת שלי חוזרת חולה מהגן!" לקח למנהלת הגן כמה שניות להבין שהאמא המתלוננת היא לא אמא של ילדה מהגן אלא של הסייעת.

יש עוד הרבה כ"כ לומר עד שאחלק את הפוסט לכמה חלקים. אפרסם את החלק הזה ובהמשך אתאר את סוגי הסייעות, מעשים משונים ומזורים שקרו בהקשר של סייעות וגם- ארצה לספר על כמה סייעות מדהימות שהכרתי. אני רוצה גם לתאר את ההבדל בין סייעת בגן הפרטי לסייעת בגן עירוני. יש הבדל.

מעשה בתפוח

בשעה אחת-עשרה הילדים מקבלים פלחי תפוח. בזמן שאני מסיימת את זמן המשחק החופשי, מדרבנת את הילדים לסדר את הגן ממהפכת הצעצועים- משימה שלוקחת הרבה זמן, כוחות ואנרגיה, הסייעת שלי אמורה לקלף ולחתוך את התפוחים כך שבאותו זמן שאני אסיים את הסידור עם הילדים ואושיב אותם במעגל על השטיח- היא תגיע עם הקערה ובה פלחי התפוח הקלופים והחתוכים.
פסקת ביניים- לגבי קילוף התפוחים. קשה לתאר כמה מלחמות עולם נסובו סביב עניין הקלוף או לא קלוף. לעת עתה אסתפק ואומר שהקלוף- ניצח במערכה. והיתה זו מערכה רבת משתתפים. הורים, מנהלת הגן, גננות, סייעות וכמובן הילדים.
באותו היום, לאחר שסוף סוף הגן היה מסודר, הדי המהומה והקולניות שככו אט אט והילדים התיישבו במקומותיהם על השטיח ושתו מים- התפוחים לא הגיעו!

הצצתי אל המטבח וראיתי שהסייעת עסוקה בשטיפת כלים.

כשראתה אותי קראה- "אוי שכחתי לגמרי מהתפוחים. טוב אני אקלף עכשיו".

וכבר מיהרה אל המקרר והוציאה תפוחים.

ביקשתי שתביא אלי את הקערה, וגם קולפן וסכין.

התיישבתי על השטיח בין הילדים עם הקערה, התפוחים, הקולפן, לוח החיתוך והסכין.

כך התחילה פעילות בת חצי שעה מופלאה וספונטנית.
ראשית תארנו את התפוחים- לפי צורתם, גודלם, צבעם, מגעם, ריחם. גילגלנו ביננו תפוח אחד שעבר מילד לילד בגילגול על השטיח. לאחר מכן ספרנו אותם ובדקנו כמה תרגילי חשבון בסיסיים- פחות שניים, ועוד אחד. וגם משוואות בנעלם אחד. אם יש לי שני תפוחים ואני רוצה שיהיו לי שלשה- כמה תפוחים אצטרך להוסיף?
לאחר מכן ערכנו הגרלה כדי לבדוק איזה תפוח יקולף ראשון.
עשיתי להם הצגה קטנה בה התפוח שנבחר היה מאד שחצן והרבה להתרברב על שזכה בהגרלה, התפוחים האחרים נעלבו, הקניטו אותו שהוא שחצן, ניסו לנחש מי יהיה הבא בתור...גם לילדים היה הרבה מה לומר לתפוח השחצן ולתפוחים שנשארו מאחור- כמובן.
התפוח שנבחר עבר בין כל הילדים וכל אחד בתורו ניסה כוחו בקילוף בעזרת הקולפן. בדקנו את הקליפות, מי הצליח לקלף קליפה ארוכה, מסולסלת, מי הצליח לקלף גירודי קליפה קטנטנים.
כך קילפנו את התפוחים בזה אחר זה.
שלפתי טוש וציירתי על התפוח שנשאר אחרון פרצוף עצוב ודמעות. הצגתי איתו כתפוח בכיין שבוכה בכי תמרורים על שנשאר אחרון. הילדים ניסו לנחמו ואז סובבתי אותו וציירתי על צידו השני פרצוף מעודד יותר.

חתכנו תפוח אחד.
בדקנו את המושגים: שלם חצי, רבע, שמינית- למה קוראים לה שמינית? וספרנו את שמונת החלקים וראינו שאם נחברם יחד- נקבל תפוח שלם. שיחקנו מעט משחקים חשבוניים שלשה רבעים הם חצי ועוד רבע. שתי שמיניות הן רבע. ארבע שמיניות הן חצי.
בדקנו את ליבת התפוח, חילצנו את זרעי התפוח והעברנו אותם ביננו. ספרנו אותם ותארנו מה יקרה אם נשתול אותם באדמה.
הזמנתי ילדים לחתוך יחד איתי את שאר התפוחים.

כעת היתה לנו קערה מלאה פלחי תפוח, וגן מלא ילדים שקטים מאד ורעבים ביותר.

אז הנה לנו, פעילות ספונטינית, חצי שעה, שקט מוחלט, עניין גדול.
שילוב של מושגים מהטבע, מושגים חשבוניים, שעשועי דרמה, התנסות מוטורית של הילדים בקילוף וחיתוך וגם עידוד המסוגלות והעצמאות של הילדים.

זה מוכיח שלא צריך לחפש רחוק את הדבר המעניין ביותר עבור הילדים- לא צריך לקנות את החומרים החדשים, היקרים, לא צריך לאלתר את המיוחד והמקורי,  הדברים היומיומיים, הקטנים -יכולים לרתק וללמד לא פחות, אפילו יותר.

אלכס התנין. על שילוב דרמה-תראפיה בגן הילדים

איתמר לא אוהב לשבת במפגשים. הוא לא אוהב להפרד מאמא שלו. הוא לא מסכים להוציא את המוצץ מהפה למרות שהוא כבר כמעט בן ארבע. הוא לא מוכן לחלוק בצעצועים של הגן ובטח ובטח שלא בצעצועים שהוא מביא מהבית שלו. אם הוא כבר  יושב איתנו במפגש, הוא מפריע לכל אורך המפגש ומסרב להבין למה בשם אלוהים הוא צריך להקשיב לי או לכל דמות סמכותית אחרת- כולל אמא שלו (אין אבא בתמונה אבל לא אכנס לזה בפוסט הזה).
כשיוצאים לחצר איתמר ממהר לרוץ לבימבה האדומה ומהרגע שהוא נכנס לתוכה- אף אחד לא יוציא אותו ממנה ואם ילד אחר תפס אותה לפניו הוא יוציא אותו ממנה כך או אחרת.
איתמר מושך ילדים, דוחף, מכה וגם נושך- כדי להשיג את מבוקשו. הילדים חוששים ממנו, מתרחקים ממנו ומרבים להתלונן עליו. גם ההורים של שאר הילדים כבר מודעים לבריונות של איתמר.
אם הוא לא מצליח לקבל מה שהוא רוצה, הוא פורץ בבכי תמרורים שבלתי אפשרי לעצור. בדמעות גדולות שזולגות במהירות ומאייימות להציף את הסביבה כמו בסיפור של אליס בארץ הפלאות.
כמו הרבה ילדים שמפריעים- גם איתמר מסרב להאמין שיכול להיות שמישהו באמת כועס עליו. הוא בטוח שאם הוא ימשיך להפריע וימשיך להתייחס לכך כאל תעלול מבדח, הסביבה תבין שזה באמת מצחיק ומבדר ותאפשר לו להתנהג כך.
איתמר הוא ילד קטן. בקושי בן ארבע. אבל איתמר הוא ילד מתיש!

איתמר גרם לי כמה פעמים לצאת מכליי, לצעוק עליו בחוסר טעם במלוא כוחי ותסכולי: " למה אתה מתנהג ככה?" שאלה שהיא בזבוז אמוציות ואנרגיות, שלא מובילה לשום מקום. או לומר בכעס רב: "תפסיק עם זה!" שוב- אמירה מטופשת שמוציאה המון אגרסיות ולא תורמת בכלום להרגעת המצב. או סתם לפלוט לחלל החדר: "אלוהים! אני משתגעת מהילד הזה!"  אמירה טבעית אולי אבל לא חינוכית ולא פרודוקטיבית. 
איתמר וילדים מסוגו מביאים אותי לרגעים שבהם אני חוזרת הביתה ואומרת לעצמי- מה עשית? איך נתת לילד כזה קטן להוציא ממך את המפלצת? את הגננת הצועקת, המביישת, היוצאת מדעתה מחוסר שליטה?
לאיתמר ולילדים מסוגו אני אומרת תודה. כי הם מביאים אותי אל המצבים הכי מצמיחים.

ברגעים קשים אני פונה לארגז הכלים שלי. זהו ארגז וירטואלי המכיל בתוכו חפצים אמיתיים. אלכס התנין הוא אחד הכלים שפיתחתי בזכות איתמר.
אלכס התנין הוא בובה (מיני רבות) שבניתי במהלך לימודי הדראמה תרפיה.

אלכס התנין

הבאתי את אלכס התנין לגן והושבתי אותו לידי על כיסא מבלי לומר דבר לילדים. לאחר ברכות ושירי הבוקר סיפרתי לילדים כך:

"היום הבאתי אליכם את אלכס התנין. אלכס התנין הולך בד"כ לגן אחר. גן של בובות כמותו. אבל היום הבאתי אותו איתי כי אלכס התנין צריך השגחה צמודה. הוא עושה צרות צרורות בגן שלו". 

את אלכס התנין אפשר להניע ואני הנעתי אותו כמקשיב רוב קשב לדברי ומרכין ראשו בביישנות כשאני מספרת עליו.
הילדים נדלקו מייד וביקשו שאספר איזה צרות הוא עושה. הבטתי באיתמר וכפי שחשבתי, הוא היה מרותק ומסוקרן.
פניתי אל אלכס התנין וביקשתי ממנו שיספר לילדים בעצמו איזה צרות הוא עושה. אלכס התנין שיתף פעולה בהתלהבות והחל מתפקע מצחוק פרוע ומספר לילדים איך הוא אוהב לצעוק במפגש, להרביץ לילדים האחרים כשהם לא נותנים לו מה שהוא רוצה ובכלל- הוא עושה מה שבא לו ואף אחד לא יגיד לו אחרת. ואלכס התנין שילב ידיו על חזהו בשביעות רצון. אני ציקצקתי בלשוני כמה פעמים, הבטתי בו בתרעומת ואז פניתי אל הילדים ושאלתי אותם- מה דעתכם?
הילדים היו די המומים. הם אמרו שאלכס מתנהג לא יפה, שלא עושים דברים כאלו, שיתבייש. איתמר ישב שקט עם חיוך גדול על פניו.
שאלתי את הילדים אם הם מסכימים שאלכס יהיה איתם בגן. הם אמרו בשום אופן לא.
אלכס התנין נכנס לפעולה- הוא מאד נעלב ושאל: "אבל למה לא? תראו איזה חמוד אני!" הילדים צעקו: "אתה בכלל לא חמוד!"
אלכס התנין פנה אל איתמר: "אני לא חמוד?"
"בכלל לא!" אמר איתמר.
ביקשתי מהילדים שידגימו לאלכס איך יושבים בגן שלנו. הילדים התיישרו בכסאותיהם מייד, שילבו ידיהם וישבו בדממה שלא זכורה לי אי פעם בגן...
"מה?!" התפלא אלכס התנין. "ככה יושבים בגן?"
"כן כן", קראו הילדים במקהלה.
"אה...", אלכס נראה מבולבל.
שאלתי את הילדים אם הם חושבים שאנחנו יכולים לתת לאלכס להיות איתנו היום בגן כדי שילמד איך מתנהגים בגן של בוגרים. הילדים הסכימו.
במהלך המפגש הפעלתי את אלכס כמה פעמים באופן מפריע, הוא התפרץ לדברי, רקד על הכיסא, דחף את הילד שישב לידו- בכל פעם הילדים העירו לו- הילדים שהבחינו ראשונים בהפרעות שלו צעקו בהתרגשות: "הוא מפריע! הוא מפריע!" ואני מייד עצרתי הכל ופניתי אליו בהפתעה. איתמר היה הנלהב מכולם ולא הסיר את עיניו מהבובה. בכל פעם ששכחתי להפריע איתו הוא הזכיר לי : "מה עם אלכס? מה עם אלכס?" ואני מיהרתי לייצר הפרעה חדשה לשמחת הילדים שמיהרו לחנך אותו.
גם במהלך המשחק החופשי הסתובבתי עם אלכס ומידי פעם חטפתי איתו צעצוע מילד או בעטתי בעזרתו בצעצוע- הילדים עקבו אחריו בחומרה ותיקנו את התנהגותו בכל רגע.
בכל פעם שהנחתי את אלכס בצד מיהר איתמר לרוץ אחרי עם אלכס וביקש: "תמשיכי עם אלכס".
בכל פעם שילד התנהג באופן חיובי מיהר אלכס לצוץ לידו ולציין כמו לעצמו: "אה...אז ככה מתנהגים כשרוצים להיות חברים טובים?"
במיוחד השתדלתי שאלכס יתפעל מהתנהגותו של איתמר אך כאשר איתמר מעד והחל למשוך צעצוע מילד אחר בחצר, צץ אלכס לידו וצהל בשמחה: "יופי יופי! בדיוק כמוני!" איתמר מיהר להפסיק. אף אחד לא רוצה להיות כמו אלכס התנין השובב. במיוחד לא איתמר.

מאז אותו היום הקדים איתמר את פני תמיד באותה שאלה: "הבאת את אלכס היום?" הוא ממש חיכה לו בקוצר רוח והביע אכזבה רבה כאשר לא הבאתי אותו. סיפרתי לילדים שאלכס חזר לגן שלו וסיפר לחברים שלו על הגן שלנו. כמה שהילדים מתנהגים בו יפה.
לא אומר שמאותו היום איתמר שינה את התנהגותו והפך לילד "מלאך". אבל נהיה קל יותר להתנהל איתו בגן.
 השימוש באלכס עזר לי ולאיתמר באותה מידה להבין את איתמר.
מידי פעם הבאתי את אלכס שוב להתרעננות ואלכס סיפר לילדים בקול מבויש שהוא שכח את הכללים שהוא למד אצלנו. הופעתו של אלכס היתה בעלת השפעה מדהימה. ברגע שהוצאתי את אלכס מהתיק הילדים אוטומטית התיישרו בכסאות, יישרו את גבם ושילבו ידיהם. הם התחרו ביניהם ממש מי יראה לאלכס את ההתנהנגות הטובה ביותר. איתמר בכלל זה. אך איתמר, יותר משאר הילדים, עקב בשבע עיניים וחיכה לפאשלות של אלכס. וכשאלכס פישל, איתמר היה הראשון שהתריע על כך.
הוא גם היה הילד הראשון שביקש לחבק את אלכס.

שני סיפורים קטנים על עבודות יצירה בגן הילדים

הבהרה קטנה אך חשובה: אני כותבת בבלוג חוויות מעורבבות מכל מיני גנים שעבדתי בהם. אני משתדלת שלא לכתוב כאן דברים שקורים בגן בו אני עובדת השנה. אני עורכת את זה באופן סיפורי כך שיהיה אחיד.

סיפור ראשון- פלסטלינה זה יותר מרשים
שיחה ביני ובין מנהלת הגן ביום שבו עבדתי עם קבוצת הצעירים בני השנתיים עד שלש.
מנהלת:  "מה את עושה איתם היום ליצירה?"
אני:  "היום אנחנו קורעים"
מנהלת: "מה את קורעת?"
אני: "לא אני. הילדים. דפים, עיתונים...מה שנמצא".
מנהלת: "אבל...מה תעשי עם הקריעות האלו?"
אני: "כלום!"
מנהלת: "בבקשה תחשבי על משהו אחר"
אני: "למה?"
מנהלת: "כי ההורים של הקבוצה הזאת מתחילים לטעון שאנחנו לא עושים כלום עם הילדים ואני רוצה שהם יחזירו הביתה משהו מושקע"
אני: "את רוצה שנשלח להם את הקריעות הביתה בתוך שקית?"
מנהלת: "אבל מה זה יצא?"
אני: "כלום. זאת היתה בדיחה"
מנהלת: "יש לך אולי רעיון אחר?"
אני: "אני יכולה למרוח איתם פלסטלינה על נייר אבל חבל, כי שלב קודם למריחה זה הקריעה. זה מחזק להם את האצבעות ועוזר לחיזוק קשר עין-יד"
מנהלת: "נכון נכון את כ"כ צודקת אבל ההורים..."

סיפור שני: כל צבעי הקשת
בכיתת הבוגרים, כיתתה של המנהלת תלויות על הקיר יצירות של קרעי נייר צבעוני מודבקות על נייר לבן. המנהלת קראה לזה : "כל צבעי הקשת" . הפעילות נעשתה בעקבות עבודה עם הילדים על נושא קשת הצבעים.
למחרת הייתי אני עם קבוצת הבוגרים, נתתי להם לצייר באופן חופשי בצבעי מים. כשהמנהלת נכנסה לגן (זה היום החופשי שלה אבל היא מידי פעם מגיעה בכ"ז), ראתה את הילדים עובדים סביב השולחן ועוד לפני שאמרה שלום שאלה- "צילמת אותם?" עניתי לה שלא ואין לי זמן להתחיל לחפש את המצלמה ולטעון את הסוללות. "חבל, הם עובדים כ"כ יפה"; ונזכרה להתעניין: "מה הם עושים בעצם?". "הם מציירים בצבעי מים" עניתי לה וידעתי כבר מה תהיה שאלת ההמשך- "כן אבל מה הם מציירים?". על כך היתה לי תשובה מוכנה ומוחצת: "וריאציה לנושא צבעי הקשת". את גודל ההתפעלות שהיתה על פניה של המנהלת קשה לתאר. היא היתה בעננים.

הכי מרוקן, הכי ממלא. להיות גננת.

אין עוד מקום עבודה כזה שבו את מגיעה בבוקר לעבודה ומתקבלת ע"י אנשים שבאמת ובתמים שמחים לראות אותך. ומביעים את השמחה שלהם בחיבוקים, חיוכים, ריצות וקריאות שמחה.
בבקרי החורף כשאני יוצאת מהמכונית לכיוון הגן, הכביש מלא שלוליות, התיק שלי כבד ובד"כ יש לי עוד שקית עם דפים ומערכי "שיעור", דיסקים, דפי צביעה ומה לא. אני פותחת את שער הגן עם המפתח ולוקחת נשימה עמוקה לפני שאני פותחת את הדלת.
ברגע שאני בפנים מתחיל טירוף של יום. יום שאין בו דקה אחת לנשום או לעצור לנוח.
יש ילדים שעוד לפני שסגרתי את הדלת מאחורי הם כבר בפול ספיד: "בתשבע עילאי אמר שאני לא חבר שלו!"
ככה מתחיל היום.
מבחינתי אין מקום שמח כמו הגן. בגן תמיד יש עניין. בית אחד עם עשרים או שלושים ילדים וחמש או שש נשים ואינטראקציות בלתי פוסקות. המולה, פטפוט, בכי, צחוק, שירה, ריקודים, ארוחות משותפות, פיפי וקקי ונזלת, ומריבות של הסייעות וויכוחים עם המנהלת של הגן וטלפונים מההורים, מפגשים וחוגים, ביקורים של הורים שרוצים לראות את הגן לשנה הבאה. אין דבר כזה יום חלש, יום משעמם, יום שקט. פשוט אין דבר כזה בגן.

בסוף יום העבודה, באחת ורבע, אני מפסיקה ללטף את שיערו של ליאל, הילד האחרון שממש הרגע נרדם ואני קמה ממקומי בדממה, אוספת את החפצים בשקט מוחלט, מכסה ילדה שהשמיכה נשמטה ממנה. מבט אחרון אל הילדים הרדומים. אני מותשת.
אין עוד רגע של עייפות כה גדולה כמו הרגע הזה. מותשת ומרוקנת.

גן הילדים לא מתנהל באופן רומנטי וסטרילי.
בדף שמחלקים להורים כתוב-
11-12 חצר
12-12:30- ארוחת צהריים
12:20- 13:00 מפגש אחרון
13-15 שנת צהריים
בפועל , שעת החצר פירושה המון פוליטיקה בין הילדים, משאים ומתנים קשוחים, מריבות עקובות מדם, הוא לא חבר שלי, הוא כן חבר שלי, הוא לקח לי את הבימבה, היא לקחה לי את הכף האדומה, פציעות, העלבות, פאקציות- יעל ויהל לא משחקות איתי! בכי בכי בכי. ואחרי שניה- יעל וליהי לא משחקות איתי. בכי בכי בכי . וגם- בואי מהר כי דביר תקוע עם הראש שלו בין קצה המגלשה לעציץ הגדול שעומר הפך עליו.
שעת ארוחת הצהריים פירושה- מריבות על מי לא רוצה לאכול ומה כן ומה לא ומי ישב ליד מי ולמי נשפך כל הרוטב על הבגדים ומי לקח למי משהו מהצלחת ואסור לדבר בזמן האוכל ותפסיקו לדפוק עם הכפית על השולחן ובא לי עוד תירס ולמה זרקת את כל הצלחת לרצפה עם כל האוכל??  כי אמא שלי אמרה לי שאני לא אוכל מוצרי חלב כי יש אנטיביוטיקה בטוסיק של התרנגולת (ציטוט).
שעת המפגש האחרון היא שעה שבה בזמן שאני מנסה להרגיע את הילדים בסיפור לפני השינה ולשמוע מהם חוויות ומעין סיכום של היום עד כה, הסייעות קוראות לילדים אחד אחד ומחליפות להם בגדים לקראת השינה והילדים צריכים ללכת לעשות פיפי לפני השינה ולשתות מים ואיילה רצה על המזרנים עם נעליים ולא משנה כמה פעמים אני מחזירה אותה למפגש היא שוב בורחת ממני למזרונים וכשאני כועסת עליה היא צוחקת לי בפנים וגלי עומדת באמצע המעגל, מסתירה לילדים את הציורים של הסיפור וכשכולם מתרגזים היא צורחת: "אבל בא לי להפריע!".
ושעת ההשכבה לישון...איפה המוצץ שלי? אני צריכה להחזיק חולצה כשאני נרדמת, אני צריך מסאז' ברגליים, הוא נגע לי במזרון, זאת לא השמיכה שלי, לא רוצה לישון, אמא שלי אמרה לי שאני לא חייבת לישון, בא לי לשתות, יש לי פיפי, אפשר עוד סיפור? אני רעבה, לא רוצה לישון עם גרביים.
לאט לאט הקולות משתתקים ואני נשארת עם ילד או שניים שמתקשים להרדם.
גם אני לאט לאט נרגעת בזמן הזה, הגן חשוך, הנשימות של הילדים ממלאים את החדר, אני מלטפת, מחבקת, נושמת עמוק.
עוד רגע אני הולכת הביתה. אני מותשת לגמרי. אני מרוקנת.

אבל כבר אחר הצהריים או בערב אני מתחילה לחשוב, מה כדאי לי לעשות מחר עם הילדים? איזה דבר יהיה כיפי? מה ישמח אותם? מה יהיה מעניין בשבילי? ואני נזכרת שעילאי מאד אוהב את פטר והזאב אז אני ממהרת לצרוב את המוזיקה כי הבטחתי שמחר אני מביאה למפגש את היצירה הזאת. ובבוקר אני מגיעה לגן ועומר הקטן מרים אלי את העיניים המבריקות שלו ואומר את שמי שוב ושוב, לא מסוגל לומר מה הוא רוצה אני אבל אני מבינה. הוא פשוט שמח לראות אותי.
וגם אני שמחה לראות אותו.

אני אוהבת להיות גננת.

הילד "של" הסייעת

זה כמעט מתבקש ומאד טבעי שלכל אחת מנשות הצוות יש ילד מועדף. כגננת אני עושה הכל כדי שלא יהיה לי ילד כזה או יותר נכון- שכל הילדים יהיו כאלו בשבילי. ולהפך, אם יש ילד שאני פחות מרגישה מחוברת אליו ברמה הטבעית, אני אעשה הכל כדי למצוא את הסיבות לכך שהוא הילד הכי הכי חמוד, יצירתי, מקורי וכו' בגן וכך אני מתחברת אליו ברמה הפנימית. רוב הסייעות לעומת זאת לא מסתירות את ההעדפות שלהן וזו בעיה לא קטנה. בכל גן בו הייתי היו לסייעות ילדים מועדפים. ויש גם גננות שלא מסתירות העדפה או שמודות על ההעדפה שלהן בשיחות חצר או בישיבות צוות.כמעט תמיד זה סביב עניין משפחתי. למשל- הילד הזה מזכיר לי את הבן שלי או הילדה הזאת דומה שתי טיפות מים לבת שלי. סייעת צעירה שאין לה ילדים אמרה לי פעם- כשיהיה לי ילד, אני רוצה שהוא יהיה בדיוק כמו רום. וגננת אחת שעבדתי איתה אהבה במיוחד את הילד הכי פרוע של הגן וללא שמץ של בושה אמרה: "אני אוהבת גברים חזקים".

היפים- יש שאוהבות את הילדים היפים אבל אליה וקוץ בה- סייעות רבות מתייגות, במיוחד את הילדות היפות אוטומטית כ"סנוביות" , "נסיכות" , "חושבות את עצמן".
הקטנים- הילדים הנמוכים יותר, עם התווים התינוקיים, עם דיבור ילדותי- רצוי עם הרבה טעויות ושיבושי שפה (גם אני, נמסה משיבושי שפה). את הקטנים מרימים הרבה, מחבקים אותם הרבה, צוחקים ומחייכים אליהם הרבה. ומצד שני- פחות לוקחים אותם ברצינות.
החכמים- לרוב הסייעות לא מתחברות לילדים החכמים כיוון שהילדים האלו נוטים להיות מתוחכמים ומניפולטיביים יותר. הם מתמסרים פחות בקלות ולפעמים 'אובר-חוכמים'. הסייעות מרבות לבחון את הילדים החכמים ולהתפעל מתשובותיהם ובעיקר להשוות. להשוות לשאר ילדי הגן, ילדי השכנים, לילדיהן, לאחיינים ולמי לא.
האוהבים- אלו ילדים שאוהבים חיבוקים. אוהבים פינוקים. ילדים שמגיבים ליחס אישי מידה כנגד מידה. על הילדים האלו הסייעות יריבו ממש. אם ילד כזה למשל יבכה- הסייעות יעמדו בשורה לנסות להרגיעו ויבדקו בקנאות- בידיים של מי הילד נרגע הכי מהר. את מי הוא הכי אוהב. גם בכניסה לגן יושיטו לו ידיים ויפזלו לראות אל מי הוא הולך, את מי הוא מעדיף.
הקשים- הילדים הקשים הם ילדים שנחשבים אגוזים קשים לפיצוח. ילדים עם אופי קשה, עם עקשנות גדולה, ילדים קשוחים- בד"כ לא בכיינים, שלא עושים מה שאומרים להם כ"כ מהר. אם סייעת מצליחה להתחבר עם ילד כזה, היא תתגאה בזה ותיקח המון קרדיט לעצמה ולכן יש מעין תחרות סביב "ביות" של ילד כזה. ("שובל שוב עושה בעיות? עזבו אותה. אני אטפל בזה. אני יודעת איך לדבר איתה" ואז בד"כ, היא תגניב לה טופי, תלחש לה משהו באוזן, שובל תבוא כולה נופת צופים חזרה לקבוצה והסייעת תמלמל משהו כמו- "נו באמת..." ותשוב לעיסוקיה כשהיא מרגישה הרבה יותר טוב בקשר לעצמה).

יש הרבה בעייתיות בנטיה הטבעית הזאת. במיוחד כשהיא נעשית בגלוי.
בגנים הפרטיים יש ריבוי של נשות צוות, תנאי ההעסקה שלהם די עלובים והתחלופה נוטה להיות גדולה. לכן מנהלת הגן תעלים עין מרוב ההתנהגויות הלא חינוכיות ותתערב רק אם יחצו קווים אדומים. עזיבת סייעת היא בעייתית ומנהלת הגן חוששת מאד מתגובת ההורים. מוטב להמנע כמה שאפשר מתחלופת אנשי צוות במהלך השנה.
כך קורה שסייעת נכנסת לגן, מעבירה מבט מהיר על הילדים, מוצאת את הילד "שלה" ומכריזה: "עוז! הבאתי לך את הבקוגן שהבטחתי לך!" ועוז ירוץ אליה באושר מוחלט, יקבל את המתנה שלו, יתחבק, ינשק והסייעת תתחיל את הבוקר שלה בכיף. ומה עם שאר הילדים? הם יעמדו מסביב ולא יקבלו שום בקוגן.
בזמן האוכל הילדים מקבלים תוספת של גבינה צהובה רק כשהם מסיימים את הכריך. כולם חוץ מחן, אהובת הסייעת המבשלת. היא תקבל תוספת גם אם לא סיימה את הכריך. אם ילד אחר יעיר- אבל היא לא סיימה את הכריך! תתעצבן הסייעת המבשלת ותכריז: "זה לא עניינך!"
הסייעת יושבת ומשגיחה על הילדים בחצר. הילד "שלה" יעבור לידה, היא תתפוס אותו, תרים אותו תכווצ'ץ' אותו ותרעיף עליו מילות אהבה כמו: "מי הילד שלי? אני אקח אותך הביתה היום! רוצה לבוא אלי?" ותשחרר אותו כשהיא מתבדחת איתי על כמה הילד קשור אליה ואיך אמא שלו מקנאה בקשר ביניהם...

אני לא ממציאה פה כלו ובוודאי שלא מביאה מקרים מגן ספציפי.

הדבר הכי בעייתי במה שאני מתארת פה הוא מאבקי הכח בין הסייעות. זה קצת מזכיר קרב תרנגולים בו בעלי תרנגולי הקרב משחררים את התרנגולים שלהם להלחם זה בזה. כששני ילדים מועדפים יקלעו לקונפליקט, תמהר כל סייעת להתייצב מאחורי הילד "שלה" ומפה המצב יכול רק להתדרדר.
כגננת אני מקפידה להרחיק את הסייעות במצבים כאלו אבל לא תמיד אני שם.
כבר שמעתי סייעת אחת כועסת על ילד "של" סייעת אחרת על דבר מה שעשה והסייעת "שלו" ממהרת להגיע ולצעוק: "למה את צועקת עליו?" בלי לדעת בכלל מה קרה שם לפני כן. אני לא יכולה לרוץ מכל מקום בו אהיה בגן ולפשר ולגשר. אני גם לא יכולה לחנך את הסייעות.

חשוב לציין שכמובן שלא כל הסייעות כאלו.
 אולי דווקא בגן של הילד שלכם זה לא ככה.
אבל זו בהחלט עוד סיבה שבגללה אני לא מחבבת את המוסד הזה. גן פרטי.

עומרי מחמיץ פנים- וזה משתלם לו

אילוסטרציה

עמרי הוא אחד הילדים הבוגרים בגן. ילד שקט, חכם, "ילד טוב" כזה שמתנהג תמיד יפה, עוזר, חברותי, יודע גם להשתובב כשצריך. בקיצור, ילד שכל גננת מאחלת לעצמה.
לכן הופתעתי מאד כשבוקר אחד עומרי לא רצה להכנס לגן. הוא נשאר מחוץ לגן בפרצוף עצוב ונצמד לרגליים של אבא שלו. גם אבא שלו הופתע. עומרי לא ענה לשאלותינו ולא הגיב לנסיונות הבירור שלנו. הוא רק נשאר לעמוד בפרצוף עצוב. התחלנו לנסות לנחש מה לא בסדר עם הילד. בסופו של דבר היתה לנו הרגשה שאולי הוא קצת חם, אולי הוא מפתח איזו מחלה ואז אבא של עומרי אמר: "טוב, במילא אמא שלו בבית היום עם האח הקטן אז אני אקח אותו הביתה שינוח קצת בבית".
הבטתי אליו בפליאה- היתכן שהוא באמת לא מבין שהילד יודע את זה? ניסיתי לומר לאבא שאולי כדאי שהוא ישאיר את הילד בגן בכ"ז ואם הוא ימשיך להרגיש ככה נתקשר אליו אבל האבא כבר הגיע להחלטה שהילד כנראה חולה והוא לקח אותו הביתה.
הבטתי בגבם המתרחק והרגשתי שאם היתה לי ראיית על אני בטוחה שהייתי יכולה לראות חיוך נצחון ערמומי בזויות פיו של עומרי.
והנה למחרת, הפלא ופלא, שוב עומרי מגיע לגן עם פרצוף חמוץ. והפעם אבא שלו כבר מתחיל להתרגז. אבל לא על עומרי. על הגן.
"משהו לא בסדר עם הגן!" הוא אומר. "למה פתאום הילד לא רוצה לבוא לגן?"
כשעומרי נשאר בגן עם הפרצוף העצוב, כמעט בוכה על שאבא שלו בגד בהסכם הנח שכביכול נחתם ביניהם אתמול- אם אני עצוב אתה לוקח אותי הביתה- החלטתי להקדיש לו קצת תשומת לב מיוחדת.
לעיתים הילדים הטובים במיוחד זוכים לסוג של "הזנחה" בתשומת הלב שניתנת בשפע לילדים היותר "בעייתיים".
בזמן מפגש הבוקר הסבתי את תשומת לב הילדים אל עמרי. ביקשתי מהם להתבונן בפניו ולומר לי כיצד הם חושבים שהוא מרגיש. עמרי החכם, שישב בפנים די נייטרליות עד לאותו רגע, מייד שינה את פניו לפנים העצובות ביותר שיש לו והילדים מייד ניחשו: "הוא לא שמח!", "הוא עצוב", "הוא כועס".
ביקשתי מעמרי לספר לילדים למה הוא עצוב אבל הוא לא דיבר. הילדים התחילו לנחש. "הוא קיבל מכה", "הוא רוצה את אמא שלו", "מישהו דחף אותו".
הסברתי לילדים שלפעמים אנחנו עצובים ואין לנו אפילו הסבר לזה ושאני מבקשת מכולם להיות נחמדים במיוחד לעומרי היום כי הבוקר שלו התחיל על רגל שמאל.
במשך היום עומרי היה בסדר גמור. שיחק עם הילדים, אכל, השתובב. שכח לגמרי מסצינת הבוקר.
סיכום ביניים: ביום הראשון הוא הרוויח מפרצופו החמוץ- חזר הביתה אל אמא, ביום השני הרוויח- התייחסות מיוחדת ממני.
לא פלא שלמחרת- אותו התרחיש חזר על עצמו בדיוק. עומרי מגיע לגן בפרצוף חמוץ. הפעם עם אמא שלו ולא רוצה להכנס לגן.
אמא שלו ביקשה לשוחח איתי. "מה קורה בגן? משהו השתנה? הוא לא מוכן לבוא לגן יותר".
אמרתי לה שדבר לא השתנה בגן ושהילד חוזר לעצמו די מהר במשך היום. החזרתי את הכדור אליה ושאלתי אולי משהו השתנה בבית? מסתבר שאמא של עומרי החליטה להתפטר מעבודתה ולהקדיש את עצמה לגידולו של התינוק בן החצי שנה. זאת אומרת שהיא בעצם נמצאת בבית בבקרים. הסבתי את תשומת לבה לכך שיכול להיות שעומרי יודע שהיא בבית ומנסה את מזלו- אולי ישאירו אותו בבית עם אמא? כמו התינוק? 
אמו של עומרי אמרה שיכול להיות אבל עדיין כדאי לשים לב מה קורה בגן. הבטחתי שאעשה זאת.
בזמן שהילדים התרוצצו בחצר קראתי אלי את עומרי. הושבתי אותו על ברכי, חיבקתי אותו וביקשתי שנדבר על הבקרים. ביקשתי שיספר לי מה הוא עושה מהרגע שהוא מתעורר, מה הוא אוכל, מי מעיר אותו, מי מלביש אותו, מי ער ומי ישן בזמן שהוא יוצא מהבית. כל תשובותיו לא הצביעו על דבר יוצא דופן. שגרת משפחה רגילה. שאלתי אותו באופן ישיר יותר מדוע הוא מגיע עצוב לגן. עומרי חשב מעט וענה לי בכנות- "אני לא יודע". שתקנו קצת כשאני מנסה לפענח את התעלומה. עומרי שאל: "אני יכולה לחזור לשחק?"
למחרת בבוקר כשעומרי הגיע שוב עצוב לגן ביקשתי מאימו לא להתייחס לכך, להפרד ממנו בקצרה.
לא הייחסתי לפרצופו והזמנתי אותו בצורה אגבית להכנס ולמצוא חבר למשחק. עומרי שירך דרכו בחוסר חשק וניגש לשחק עם חברו.
במפגש, לאחר שירי הבוקר, התיישבתי בכיסאי ועשיתי את הפרצוף הכי חמוץ וחסר חשק שלי.
"אוף! בכלל לא מתחשק לי לבוא לגן!" אמרתי לילדים. "איזה מעצבן! הייתי נשארת בבית וזהו. בכלל לא כיף לי פה!"
הילדים השתתקו בפליאה. כולם נעצו בי מבטים מבולבלים. רק עומרי חייך. נשארתי בפנים זעופות לכמה רגעים.
לאחר מכן, התיישרתי בכסאי ושאלתי את הילדים: "איך הרגיש לכם כשאמרתי שלא בא לי לבוא לגן?"
הילדים מיהרו לשתף שזה לא נעים בכלל. שאלתי את עומרי באופן ישיר- " זה היה לך נעים?"
עומרי השיב: "זה לא נעים וזה אפילו קצת מצחיק!"
סיכמתי את הנושא בכך שאמרתי לעומרי ולשאר הילדים- כשאנחנו נכנסים אל הגן או לכל מקום אחר, כדאי להכנס בחיוך, באווירה נעימה, לא להקדים פרצוף חמוץ, לא להחליט לבוא במצב רוח הכי רע שלנו. זה לא נעים לסביבה ולא נעים לנו.
בשיחה פרטית עם עומרי הרחבתי את הנושא וביקשתי ממנו שיחדל מהמנהג שלו להחמיץ פנים בכניסה לגן.
זה נשמע אולי מוזר, אולי פשוט מידי- אבל זה עבד. עומרי הפסיק להחמיץ פניו בכניסה לגן.

חשוב לציין שכל הטעויות שנעשו במהלך הדרך, הן לא טעויות בעיני אלא תהליך של ניסוי וטעיה (ותהיה). לא יכולתי להגיד לו להפסיק לחמיץ פנים לפני שבררתי שהכל בסדר, הוריו לא יכלו לקחת על עצמם את התנהגותו של עומרי- הם צדקו בהתעקשות שלהם לבדוק אם הכל בסדר בגן וגם אנחנו- בתור גן, היינו חייבים לבדוק את הבית.
לאחר שנבדקו כל האפשרויות- בית-גן-ילד ולא נמצא שום דבר יוצא דופן, רק אז אפשר היה לומר לילד חד וחלק- תפסיק עם זה!

מנהלת הגן הפרטי וההורים. מערכת יחסים סבוכה.

באחד מהגנים שעבדתי בהם, הגן היה מחולק לשתי קבוצות. הצעירים בני שנה וחצי עד שלש והבוגרים בני שנתיים עד ארבע. מבלבל? בצדק.
בקבוצת הצעירים נמצאים הילדים שההורים שלהם חושבים שזה בסדר שהם עם בני גילם ובקבוצת הבוגרים נמצאים הילדים שההורים שלהם חושבים שילדים מחוננים כשלהם- צריכים לקפוץ כיתה כבר עכשיו.

כך קורה שקבוצת בני הארבע מכילה ילדים בני שנתיים וחצי דוגמת גלי מהרשומה הקודמת ועוד כמה ילדים צעירים שדורשים התייחסות רגשית והתפתחותית שונה לעיתים בהחלט על גבם של הילדים המתאימים כרונולוגית לקבוצה.

אחת הביקורות שלי על גנים פרטיים- ויש לי המון ביקורת ואני מקווה שאפרוש אותה בבלוג הזה לאט לאט, היא הכניעה המוחלטת לדרישות ובקשות ההורים.

דרישות מוזרות לדוגמא:
אנא התייחסו לקרן האיל שנמצאת בתיק של יעל. (???)
אנא הרשו לרעות לאכול עם קבוצת התינוקות כשהיא עונדת סינר תינוקות על אף שהיא בת ארבע וחצי וקבוצתה אוכלת חצי שעה מאוחר יותר. (!)
אנחנו יודעים שאסור להביא חבלים לגן אבל אנא הניחו לאורי להסתובב בגן כשהוא כורך שרוך סביב צווארו כי אחרת הוא נורא יתבאס. ואל תדאגו- הוא יודע לא לחנוק את עצמו (?!)
נסו בבקשה להעלים את חבילת כדורי האקמול שנוגה הכניסה לתיקה הבוקר ולא הצלחנו לאסור זאת עליה. (בבדיקה בתיקה נמצאו כדורים נגד דכאון אגב).
אנא פנקו את אמה במתנות קטנות בכניסה לגן כי מאד קשה לה להפרד מאיתנו.(...)

לכל הדרישות האלו, ממהרת מנהלות הגן להענות בבהילות כי ריצוי הורים הוא הדבר החשוב ביותר למנהלות הגן- ללא ההורים אין להן פרנסה.

כך קורה שגם בקשות שהן בפירוש לא לטובת הילד ולא לטובת ההתנהלות בגן, ממומשות.
לגננת שכירה כמוני, שבאה ישירות מספספלי הסמינר וכולה חדורה רוח חינוך ורצון טוב- זה די מוציא את האויר מהמפרשים.

גם בגן עיריה יש רצון לשמח ולרצות את ההורים אבל המינון שונה מהותית. בגן עיריה הגננת תרצה לשמח את ההורים בעיקר בשביל האגו שלה. להראות שהיא גננת טובה (ולעיתים להראות כמה היא יצירתית ויודעת לצייר ולצבוע ולהדביק כפתורים על החמסות מאד יפה) ולשמור על יחסים חיוביים עם ההורים. זאת לא הפרנסה שלה. האוכל לילדים שלה לא מגיע מידי ההורים של ילדי הגן והיא חופשיה.

גלי בא-לי. על מלחמת התשה עם בת שנתיים וחצי

הקדמה: כל השמות בהם אשתמש בבלוג הם שמות בדויים כמובן. כל האירועים- אמיתיים לגמרי.

היום הגעתי לגן קצת חולה. לא דבר שמצדיק העדרות מהעבודה אבל בהחלט דבר שמוריד את איכות העבודה.
בזמן שהילדים אכלו את ארוחת הבוקר התיישבתי במרחק מה מהם. מתבוננת, מעירה, אך לא יושבת איתם אל השולחן כמידי יום.
לאחר האוכל ישנה חצי שעה בה הילדים עוסקים במשחק חופשי. כאשר הילדים מסיימים לאכול עליהם להניח את שאריות המזון שלהם בצלחת או על השולחן ולהתפנות לעיסוקיהם.
חלק מהילדים פנו למשחקיהם וחלקם באו אל סלסלת בקבוקי המים שהיתה לידי. כך קרה שקבוצת ילדים התגודדה סביבי וניהלנו שיחות קטנות (חדשות וסודות מחיי המשפחה של הילדים, תכניות לסוף השבוע, הלשנות על חברים והתמרחות על הגננת).
גלי, אחת הילדות הצעירות ביותר בגן עם זוג צמות, חיוך מתוק, עיניים עם ברק; והמון פלפל שחור בנשמה ובטוסיק, נדחפה בין כל הילדים, מעכה אל תוך כף ידי חצי כריך מרוח בגבינה והכריזה: "גמרתי לאכול!"
ביקשתי ממנה שתיקח את הכריך ותניח אותו על השולחן ועל כך ענתה בחוצפה: "לא בא לי!" ועוד הוסיפה ולחצה את הכריך אל תוך היד שלי.
תוך כדי שאני ממשיכה לשוחח ולהתייחס אל הילדים שעמדו סביבי חזרתי ואמרתי לגלי שתניח את הכריך שלה על השולחן והיא המשיכה להגביר את קולה ולחזור על ה"לא בא לי!" שלה תוך שהיא מתעקשת לדחוף את הכריך אל תוך היד שלי על אף שאני לא לוקחת אותו ממנה.
בסופו של דבר קמתי ממקומי, לקחתי את גלי בידה והובלתי אותה אל השולחן. בשלב זה היתה כבר גלי צורחת בכל כוחה: "אבל לא בא לי! לא בא לי!"  כשהגענו אל השולחן הוצאתי את הכריך מכף ידה והנחתי אותו על השולחן תוך שאני מציינת: "כאן אנחנו מניחים את הכריך כשסיימנו לאכול אותו", ומתעלמת לגמרי מצרחותיה.
מי שלא התעלמו מצרחותיה של גלי היו הסייעות, ירדנה ואלינור שהגיעה מהמטבח, שהתגודדו מודאגות מאחורי ורק חיכו להזדמנות לנחם את גלי האומללה- בעיניהן.
השארתי את גלי צורחת ורוקעת ברגליה ליד השולחן ופניתי אל הילדים שהחלו לשחק במשחק חופשי. הילדים היו מודעים כמובן למתרחש כי את הצרחות של גלי אי אפשר לפספס. הם עקבו בעניין אחרי ההתרחשות אך לא התרגשו ממנה. התיישבתי על השטיח והחלתי לשחק עם הילדים כשאני מתעלמת באופן מופגן מגלי שבאה אחרי ורצתה לבכות ולצרוח דווקא באוזניי.
אחריה השתרכו שתי סייעות. ירדנה, שאחזה בידה את הכריך ושידלה את גלי לקח את הכריך  ולהניח אותו בידיים שלה: "הנה הנה גלי, בואי תשימי את הכריך אצלי!" החלטתי להתעלם לעת עתה מהתנהגותה של ירדנה. גלי לא זקוקה לכך ותתעלם בעצמה מרעש הרקע הלא רלוונטי. הכוונות של הסייעת היו טובות ולפעמים- זה העיקר.
הסייעת השניה, אלינור, הושיטה את ידיה אל גלי והציעה לה לקחת אותה אליה למטבח להרגע שם אך גלי שכבר היתה מעבר לדיבורים, נכנסה לשלב ההיסטריה. היא צרחה והחלה מתגלגלת על הרצפה, פניה אדומות, עיניה נפוחות והיא צורחת שוב ושוב: "בא לי לשים את הכריך ביד שלך!" תפסתי את גלי והושבתי אותה עלי, חיבקתי אותה וניסיתי לשקף לה את המצב.
"בא לך לשים את הכריך ביד שלי. אני יודעת. אני לא מסכימה וזה מרגיז אותך. בגן שלנו כל הילדים שמסיימים לאכול מניחים את הכריכים על השולחן. לא כל דבר שבא לך זה אומר שהוא יקרה". על המשפטים האלו חזרתי שוב ושוב בכל מיני ורסיות תוך שאני מחבקת אותה בחוזקה אך לא בחוזקה כזאת שתמנע ממנה לקום וללכת אם תרצה. אבל גלי התפתלה בזרועותי , קישטה גבה לאחור, כמעט הטיחה ראשה ברצפה והמשיכה לצרוח ולצרוח: "אבל בא לי! אבל בא לי!"

אלינור שוב הגיעה מהמטבח והושיטה לה ידיים ואפילו ניסתה להגניב לה ביסקוויט ניחומים אבל גלי העדיפה לצרוח ולבכות ולהתגלגל על השטיח.

לא שלא ריחמתי עליה. ילדונת פצפונת עם כאלה עוצמות וכזה תסכול. כמובן שיכולתי לוותר, לתת לה לקחת את הכריך ושתיתן לי אותו ביד.
לא היה סיכוי שאעשה זאת.
במקום זאת התפנתי סוף סוף לבקש מירדנה שעדיין עמדה וניסתה מאחורי גבי לשדל את גלי לקחת את הכריך ולתת אותו לה- שתניח לסיטואציה.
הנחתי את גלי על השטיח- עדיין צורחת וצווחת- וכבר עברו בערך שבע או שמונה דקות מאז שהתחילה לצרוח- המון זמן במונחים של ילד. המון זמן במונחים של גן! והמשכתי לשחק עם הילדים.
החלטתי להתעלם לגמרי מגלי. נסחפתי עם הילדים אל תהליך של בניית מבנה בן שתי קומות כשאני מחלקת לילדים משימות בניה- אביה תהיה אחראית על בניית משולשים בקצוות, יעל תביא חלקים של ארבע על ארבע, אורי יבנה לנו שביל וכן הלאה. הילדים היו נלהבים למלא את המשימות והתחלנו לבנות מבנה מפואר. גלי המשיכה לצרוח אך לאט לאט הווליום שלה ירד. היא ישבה מתיייפחת לידנו על השטיח.
 הושטתי אליה את ידי לחיבוק ניחומים אך היא פרצה מחדש בבכי. הצעתי לה את מנחת ההתפייסות מוקדם מידי.

חצי שעת המשחק החופשי הסתיימה והיגעה שעת עבודת היצירה. הזמנתי אלי קבוצת ילדים לצייר בצבעי מים סביב שולחן גדול. גלי היתה אחת הילדים בקבוצה והיא התיישבה לצייר- עדיין מצוברחת.

השקט והשלווה חזרו לגן.
כשהתחלתי לתלות את עבודות הילדים על הקיר עמדתי על כיסא ולפתע הרגשתי ידיים קטנות מחבקות את רגליי. השפלתי מבטי והנה, חייבת לומר שלא להפתעתי, גלי הקטנה. ירדתי מהכיסא והרמתי אותה. היא הניחה את ראשה על כתפי וחיבקה אותי חזק. עמדנו יחד מחובקות למשך כדקה או שתיים כשאני מנדנדת אותה בזרועותיי. קשה לדעת מי משתינו היתה צריכה את החיבוק הזה יותר.

מאוחר יותר באותו יום כשירדנה לקחה את הילדים לשטוף ידיים אמרה לה גלי בחוצפה: "אבל בא לי שהגננת תשטוף לי ידיים!". חככתי רגע בדעתי. מצד אחד אם אני מוותרת לה הרי כל העבודה החינוכית מהבוקר יורדת לטמיון ומצד שני, שוב להתחיל קרב שלם? החלטתי לוותר. קרב אחד ליום עבור ילדה בת שנתיים וחצי ועבור גננת חצי חולה- בהחלט מספיק. כשכל הילדים סיימו לשטוף ידיים עם הסייעת ניגשנו גלי ואני אל הכיור ושטפתי לה את הידיים.  את חיוך הנצחון הקטן שריצד בעיניה- אני מפרגנת לה.