אחרי שפרסמתי את הרשומה האחרונה היו לי עוד המון מחשבות בנושא. אני לא עורכת טיוטות ורשימות לפני שאני מפרסמת אלא מרשה לעצמי להגג עם עצמי תוך כדי כתיבה.
ראשית אולי לא הייתי רכה מספיק. אני לא רק גננת אני גם אמא. לפני הכל אני אמא. אני חושבת שכל הורה מתנסה בשלל פרידות ועושה את כל הטעויות בדרך. החכמה היא ללמוד את הילד שלך, ללמוד מהטעויות שלך, למצוא את הדרך הכי טובה לכם. לא לגננת ולא לאף אחד אחר.
אם הכי טוב לילד שלך להפרד דווקא בדרך שמעצבנת את הגננת- לך על זה!
אני רק נותנת את זוית הראיה שלי בגן.
אז סוג פרידה נוסף שחשבתי עליו ושאני רואה אותו זה ההורים שמבקשים מהילד שלהם רשות ללכת.
"מתוק אני יכולה ללכת?" אני מבינה את ההגיון שעומד מאחורי השאלה הזאת אבל הורה לא צריך לבקש רשות מילד. זה שם את הילד במקום שהוא לא שייך בו. עם המון אחריות וכובד. אתם לא חברים ואתם לא שווים ובטח ובטח שילד הוא לא הבוס של ההורה. הורה לא מבקש רשות מילד ללכת. צריך למצוא דרך נכונה יותר לקבל את האישור שאנחנו מחפשים לכך שהילד בשל לפרידה מאיתנו- מבלי לבקש ממנו ישירות אישור יציאה.
הכי נורא בעיני לראות את ההורה שמבקש אישור והילד אומר לא. וההורה מתחיל להתמקח. אבל אני צריך ללכת ממי...והילד בשלו- לא. אז טוב, אז נשחק עוד משחק אחד ואז תיתן לי ללכת? והילד אומר טוב. וההורה משחק ואז אומר: "אז עכשיו אפשר ללכת?" והילד אומר שוב לא. אתם מבינים את התמונה. לרוב הילד לא יגיד -כן אתה יכול ללכת, ואז ההורה בכל מקרה ילך בעגמת נפש וכל התהליך היה מיותר. אבל אם ילד אומר להורה- טוב עכשיו אתה יכול ללכת, מבט הנצחון והצעד הקל שבו ההורה יוצא מהגן הוא...איך לומר...לא הכי מחמיא להורה ומשאיר לנו בגן ילד שבטוח שהוא הכל יכול ושמבוגרים צריכים להקשיב לו. סוג של יצרנו מפלצת.
ודבר נוסף שנזכרתי בו- לגבי חיבוקים בפרידה. יש הורים שכשהילד בא לחבק אותם לפרידה מבלבלים בין חיבוקים. יש חיבוק של פרידה ויש חיבוק של פינוק. חיבוק של פינוק זה חיבוק של בית, שבו האמא מתכרבלת עם הילד והגוף שלה משדר לילד רוך ופניות. חיבוק חשוב מאד! אבל לא בפרידה. בזמן פרידה החיבוק צריך להיות ענייני, אוהב, מהיר ומשדר- קדימה ילד, המשך יום נעים. הורים שמתבלבלים בחיבוק מוסיפים הרבה פעמים את המילה והאנחה- "אוי" לחיבוק. זה מן אוי של אהבה כזה אבל כל הסיטואציה לגמרי לא מקדמת. היא פרידה עצובה וכפויה. איזה ילד ירצה לעזוב חיבוק כזה? חיבוק שמשדר את כל הרוך של אמא את כל הגודל והיכולת שלה להכיל אותך ולהיות הבית שלך. ילד בריא בנפשו לא יתנתק מחיבוק כזה כדי ללכת לגן ויהיה הגן הכיפי ביותר שיש.
חלק מהיכולת שלנו לשחרר את הילדים שלנו לחיים עצמאיים, כרוך ביכולת למיין חיבוקים...
ראשית אולי לא הייתי רכה מספיק. אני לא רק גננת אני גם אמא. לפני הכל אני אמא. אני חושבת שכל הורה מתנסה בשלל פרידות ועושה את כל הטעויות בדרך. החכמה היא ללמוד את הילד שלך, ללמוד מהטעויות שלך, למצוא את הדרך הכי טובה לכם. לא לגננת ולא לאף אחד אחר.
אם הכי טוב לילד שלך להפרד דווקא בדרך שמעצבנת את הגננת- לך על זה!
אני רק נותנת את זוית הראיה שלי בגן.
אז סוג פרידה נוסף שחשבתי עליו ושאני רואה אותו זה ההורים שמבקשים מהילד שלהם רשות ללכת.
"מתוק אני יכולה ללכת?" אני מבינה את ההגיון שעומד מאחורי השאלה הזאת אבל הורה לא צריך לבקש רשות מילד. זה שם את הילד במקום שהוא לא שייך בו. עם המון אחריות וכובד. אתם לא חברים ואתם לא שווים ובטח ובטח שילד הוא לא הבוס של ההורה. הורה לא מבקש רשות מילד ללכת. צריך למצוא דרך נכונה יותר לקבל את האישור שאנחנו מחפשים לכך שהילד בשל לפרידה מאיתנו- מבלי לבקש ממנו ישירות אישור יציאה.
הכי נורא בעיני לראות את ההורה שמבקש אישור והילד אומר לא. וההורה מתחיל להתמקח. אבל אני צריך ללכת ממי...והילד בשלו- לא. אז טוב, אז נשחק עוד משחק אחד ואז תיתן לי ללכת? והילד אומר טוב. וההורה משחק ואז אומר: "אז עכשיו אפשר ללכת?" והילד אומר שוב לא. אתם מבינים את התמונה. לרוב הילד לא יגיד -כן אתה יכול ללכת, ואז ההורה בכל מקרה ילך בעגמת נפש וכל התהליך היה מיותר. אבל אם ילד אומר להורה- טוב עכשיו אתה יכול ללכת, מבט הנצחון והצעד הקל שבו ההורה יוצא מהגן הוא...איך לומר...לא הכי מחמיא להורה ומשאיר לנו בגן ילד שבטוח שהוא הכל יכול ושמבוגרים צריכים להקשיב לו. סוג של יצרנו מפלצת.
ודבר נוסף שנזכרתי בו- לגבי חיבוקים בפרידה. יש הורים שכשהילד בא לחבק אותם לפרידה מבלבלים בין חיבוקים. יש חיבוק של פרידה ויש חיבוק של פינוק. חיבוק של פינוק זה חיבוק של בית, שבו האמא מתכרבלת עם הילד והגוף שלה משדר לילד רוך ופניות. חיבוק חשוב מאד! אבל לא בפרידה. בזמן פרידה החיבוק צריך להיות ענייני, אוהב, מהיר ומשדר- קדימה ילד, המשך יום נעים. הורים שמתבלבלים בחיבוק מוסיפים הרבה פעמים את המילה והאנחה- "אוי" לחיבוק. זה מן אוי של אהבה כזה אבל כל הסיטואציה לגמרי לא מקדמת. היא פרידה עצובה וכפויה. איזה ילד ירצה לעזוב חיבוק כזה? חיבוק שמשדר את כל הרוך של אמא את כל הגודל והיכולת שלה להכיל אותך ולהיות הבית שלך. ילד בריא בנפשו לא יתנתק מחיבוק כזה כדי ללכת לגן ויהיה הגן הכיפי ביותר שיש.
חלק מהיכולת שלנו לשחרר את הילדים שלנו לחיים עצמאיים, כרוך ביכולת למיין חיבוקים...
היי,
השבמחקכפי שכתבתי בתגובה לפוסט הקודם, סביר בעיני שהורים יהיו חסרי מודעות באשר להבנה שלהם את משמעות הפרידה, ומשמעות ההתנהגות שלהם סביב הפרידה. זהו רגע טעון.
כפי שאני מצפה באופן כללי שההורה יתפוס את עצמו כמי שאחראי על הילד ועל הפרידה, כך אני תופסת את הגננת כאחראית על הפדגוגיה מותאמת ההתפתחות, וכן על הקשר על ההורים, ובתוך כך, כמי שמזהה את אותן "בורות" אליהם ההורים נופלים כתוצאה מחוסר מודעות/רגישות יתר/וכו', ובהמשך, פונה להורים ברגישות ומתוך כבוד קרב ואמפטיה, במטרה לעזור להם לנהל את הפרידה באופן מייטיב.
תודה רווית על תגובותייך המחכימות. אני מסכימה איתך ומבינה מה את אומרת ועם זאת,זה מאד מסובך לגננת להתערב בתהליך אישי-ריגשי שכזה. אני מניחה שבאסיפת ההורים בתחילת שנה גננת יכולה לפרוש את משנתה בנוגע לפרידות אבל לא יותר מזה. כמובן שאם באה בקשה מהורה לעזרה- הגננת יכולה לייעץ אבל כל עוד זה לא מגיע- זה השטח שבו הגננת לדעתי צריכה לקחת צעד אחורה ולבלוע את הצפרדע.
השבמחקלגננת שלום. אני תוהה אם תוכלי לסייע לי באיתור חומר כתוב (ספרים או פרסומים) שנותנים רעיונות לגבי חומר שמעבירים בגן הילדים ואיך מעבירים אותו.
השבמחקתודה,
שני
לגננת שלום. אני תוהה אם תוכלי לסייע לי באיתור חומר כתוב (ספרים או פרסומים) שנותנים רעיונות לגבי חומר שמעבירים בגן הילדים ואיך מעבירים אותו.
השבמחקתודה,
שני