חג החנוכה מזמן לנו כמה נושאי שיחה והפנמה שקשורים מאד לתקופת החיים בגיל הילדות:
פחד באופן כללי ופחדים המתעוררים בחושך בפרט
אור במובן של טוב- הדרישה האולטימטיבית מילדים "תהיה ילד טוב" , מה פירושו ואיך עושים את זה?
גיבור- מה זה להיות גיבור והאם גבורה קשורה לכח הזרוע?
ונושאים אלו גם מתכתבים בינם לבין עצמם, האם יכול להיות גיבור שפוחד? האם רע יכול להיות גיבור? וכו'
לא מדובר על פתיחת וניהול דיונים על נושאים אלו עם ילדי הגן, למרות שבהחלט אפשר לנהל דיון ברמה גבוהה עם ילדים ולהפך, ילדים יכולים להעלות תובנות מדהימות כאשר הם משתתפים בדיונים קצרים, בקבוצות קטנות והמנוהלים באופן מתאים לגילם, אלא העלאת הנושאים אל פני השטח- אין ממש זמן נכון לכך במהלך השנה...אלו נושאים שזורמים ועולים לאורך כל השנה אבל חנוכה מזמן במה נפלאה לדבר עליהם בעקיפין ודרך סמלי וסיפורי החג.
חלק א- פחד
שימוש בחברת הגיל כבמה להעלאת הפחדים ולהכרה בעובדה שיש עוד ילדים שמפחדים הופך את הפחד לפחות מפחיד כי הוא מדובר והוא מחוץ לראש שלי- פה במרכז מעגל הילדים וכולנו מדברים עליו ומשתפים חוויות בקשר אליו.
לכן חשוב לתת במה לפחד. גם אם הוא מוכחש.
בתקופת זמן זו של השנה כאשר הימים מתקצרים, החורף מתקרב והחושך יורד מוקדם,משך היום שלהם בחושך ארוך יותר, וחג האור מגיע בדיוק בזמן (בכל התרבויות חגים הקשורים לאש ולאור יחולו בחורף מאותה סיבה שבני אדם רוצים להתנחם בחושך הגדול הזה). חנוכה הוא חג שבו מדליקים חנוכיות בלילה ואנחנו מדברים על אש ועל אור שמגרש את החושך. באנו חושך לגרש.
ילדים רבים מזדרזים לענות לשאלה- ממה אתה פוחד? בתשובה- מכלום! גם אם כמה ילדים יודו שהם מפחדים ממשהו, יהיו ילדים שינחרו בבוז ויודיעו שהם לא מפחדים מכלום ואחריהם יהיה קשה יותר לשאר הילדים להודות שהם כן מפחדים ממשהו...
אנחנו מנחשים שכל ילד פוחד ממשהו...כל אדם פוחד ממשהו וקל וחומר ילדים שדמיונם ער ובועט ומוחם עדיין מנסה לתרגם את העולם לסוג של הגיון. לכן לא נשאל את הילדים באופן ישיר "ממה את/ה פוחד/ת?"
מאמר מוסגר: שמתי לב שרוב הגננות שנכנסות לבלוג מחפשות כלים פרקטיים. אני זוכרת שכשלמדתי בסמינר הקיבוצים אני וחברותיי לספסל הלימודים התרעמנו קשות על כל התאוריות והמסביב...רצינו שיתנו לנו דוגמאות למפגשים, עיצות פרקטיות איך משתיקים קבוצת ילדים, מערכים מוכנים- שלוף והגש. לקח לי כמה שנים להבין שאלו הדברים הפחות חשובים...גננת צריכה קודם כל לדעת מה ולמה. האיך יבוא עם הזמן והנסיון. מי שתיקח "איך" בלי שיהיה לה ה"מה ולמה" שלה הפנימי, תחטא לעבודתה. ובכל זאת, מידי פעם נחמד לקבל רעיון. גם אני לוקחת ושואבת רעיונות מאחרים.
פעילות במליאה: קרטון עם פחד, מתאים לגילאי 3-6
אני מביאה למרכז המעגל (המפגש) ארגז קרטון פשוט סגור עם חור הצצה קטן באחת הפינות.
אני מספרת לילדים שבתוך הקופסא יש משהו מאד מפחיד אבל כשאני מציצה פנימה דרך החור הקטן אני רואה רק חושך ולכן קשה לי לראות את הדבר המפחיד. אני מזמינה אותם להציץ פנימה וגם הם לא רואים כלום...
אחר כך אני מזמינה אותם לנחש מה יש בקרטון...
גם הילדים האמיצים ביותר שאינם מפחדים מכלום- יכולים להרשות לעצמם לנחש מה יש בקרטון ודרך כך לגלות לנו ממה הם מפחדים...גם בלי שיבינו שבניחוש שלהם נתנו לנו הצצה למחסן הפחדים שלהם וגם איפשרו לעצמם לאוורר את הפחד.
יש תרגילים שלילדים אין סבלנות אליהם אבל במהלך השנים שעשיתי את התרגיל הזה מצאתי שגם בקבוצה של 35 ילדים- יש להם סבלנות וסקרנות לשמוע את כל הילדים אחד אחד. הילדים רוצים לדבר על הפחד. והם רוצים לשמוע שוב ושוב את הפחדים מוצאים לאור. זה מרגש אותם. הפחדים נוטים לחזור על עצמם ובקבוצה של 35 ילדים לעולם לא נמצא 35 פחדים..קרוב יותר לעשרה.
הנפוצים- מכשפות, דרקונים, עכבישים, שועל, זאב, אריה, נמר, כריש, נחש, רובוט, חייזר, מפלצת.
לאחר שכל הילדים מנחשים מה נמצא בקופסא אני שואלת את הילדים מה נעשה...איך נדע מה יש בקופסא?
האמיצים או מהירי הלשון יציעו שנפתח את הקופסא...על כך אני אגיב בדרמטיות..."לא..אני מפחדת לפתוח...אני לא יודעת מה יש שם...אולי מכשפה? אולי דרקון?" (אשתמש ברעיונות שעלו מהילדים)
אני אחכה לעיצות מהילדים איך אני יכולה לדעת מה יש בקופסא החשוכה מבלי לפתוח אותה.
די מהר ימצא הפתרון- להאיר אל תוך הקופסא עם פנס (אם הם יציעו נר אשאל אותם אם זה רעיון טוב לקרב נר לקרטון).
הפנס הגדול שלי יהיה מוכן בהישג ידי וכשאני אאיר אל תוך הקרטון ואציץ פנימה אני אבשר לילדים בתמהון שבקופסא אין כלום...הדבר המפחיד שהיה בה היה חושך והחושך נעלם ברגע שהארתי עליו עם הפנס.
אז גם אפתח את הקופסא ואראה לילדים שהיא ריקה.
לאחר שהילדים ירגעו וישבו במקומותיהם (והם יקחו את הכמה רגעים של שיחה עירה והתרגשות וקפיצה אל הארגז וחזרה עד שיחזרו לקשב), אסכם את המפגש בקצרה ובלי להכנס יותר מידי לניתוח והסברים...העבודה של העיבוד נעשית בזמנם החופשי ובמוחם של הילדים לאורך זמן.
אז לסיכום אשאל את הילדים- נו, אז מה בסוף היה כ"כ מפחיד בקופסא הזאת?
הם יענו כלום או רק חושך. ואני אחזור אחריהם ואתמלל- נכון, אתם צודקים, בסוף היה רק חושך בקופסא הזאת אבל לא יכולנו לדעת כי לא ראינו כלום ובחושך יכולים להסתתר כל הפחדים כולם. מזל שהיה לנו פנס וגילינו שלא היה כלום בחושך הזה, בקרטון הזה.
מפה בדרך כלל אשלח את הילדים לצייר את הפחד. לאו דווקא שלהם. את הפחד באופן כללי. ניתן להשתמש בצבעי פחם לצורך כך כיוון שהם מאפשרים הבעה אבל כדאי להציע בנוסף גירים צבעוניים כדי לא לקבע את המחשבה ששחור=פחד. ניתן לצייר בדפים אישיים וניתן לתת לכמה ילדים לצייר את הפחד על הקרטון עצמו.
התרגיל הקטן הזה העניק לילדים במה לאוורור הפחדים, הוא הציע להם קבוצת תמיכה שהראתה להם שהם לא לבד בפחדים האלו שלהם, התרגיל הציע הגיון - כאשר חשוך אני לא רואה אז זה הגיוני שאפחד אבל הציע גם רעיון לפתרון- שימוש במקור אור כדי לבדוק את השטח החשוך (הנקודה העיוורת). אם אני רואה אני יודע שאין. הרי הילדים בשוכבם במיטתם בלילה, יודעים שלא הגיוני שיהיה זאב בחדרם, אבל החושך נותן אפשרות לקיום הפחד הזה ופנס טוב מתחת לכרית, או מנורת לילה שתדלק בחדר הם פתרונות יעילים שנותנים לילדים כח ושליטה.
