החיים קורים בחוץ

בואו נא לראות מהר

טרקטור בא אל החצר

הוא נוסע וחורש

ותמיד רועש רועש

ארבע שורות מדויקות אלו של פאניה ברגשטיין ממחישות היטב את החסך העצום של ילדי הגנים בעיר.

אני מאמינה כי הלמידה הטובה ביותר מתקיימת בחוץ. החיים האמתיים קורים כל הזמן והם קורים בחוץ.

ילדים שיוצאים מן הגן יכולים לחוות את הרחוב, לראות את התנועה, למיין כלי תחבורה, לפגוש חתולים וכלבים, נמלים וציפורים, פרחים בשולי הדרך, לבדוק את פעילות ומחזוריות הרמזורים, לראיין אנשים, לבקר בסופר מרקט -עולם קסום ומלא הזדמנויות ללמידה, לעקוב אחרי חיפושית, לצייר על המדרכה בגיר, לבהות במשאית זבל ענקית- כל אותם דברים שילדים יכולים לעשות גם עם הוריהם אבל החוויה עם בני גילם ועם גננת המוסיפה הסברים ומעשירה- לא יסולא בפז.

משרד החינוך אוסר באיסור חמור הוצאת ילדים מהגן זה כולל בשום אופן אסור לסייעת לקחת ילד איתה למכולת.

בגנים הפרטיים לעומת זאת, אין כל חוק או כלל על. כל מנהלת גן יכולה לעשות ככל שתרצה אבל רוב רובם של הגנים הפרטיים לא מנצל את ההזדמנות הזאת. בד"כ ההורים הם אלו שמטילים וטו על העניין והרעיון שילדיהם יצאו משער הגן נראה להם חמור בקנה מידה של אסון עולמי והם כבר מדמיינים את הכתבה בעיתון. ולא שמנהלות הגנים כה ששות בעצמן להוציא ילדים מן הגן.

בגני הקיבוצים טיול בוקר הוא חלק מקודש משגרת היום. הילדים מתחילים את היום בטיול מחוץ לגן ברחבי הקיבוץ. החל מהתינוקות בעגלולים ועד ילדי גן החובה.

בחורף יקדמו את פניך בכניסה לגן הקיבוצי שורות של ווי מתכת ועליהם מגפי גומי מבוצבצים הפוכים, בקיץ ווים ועליהם כובעי מצחיה. מזג האויר אינו מבטל טיול.

הילדים מטיילים ברחבי הקיבוץ, אוספים מקלות ושבלולים, מטפסים על עצים, מבקרים בענפי משק, רצים, נופלים, בוכים, רבים, שרים, לומדים על פרחים ועל שיחים, ושוכבים על הדשא ומתבוננים בעננים. הילדים לומדים על התחלפות העונות, על פריחה, מה צומח מתי ואיך זה קשור לחגי ישראל שרובם כידוע- חקלאיים או לפחות בעלי קישור חקלאי הדוק, הטיול אינו מכוון או מוגדר כבעל מטרה כלשהי- אך הילדים חוזרים ממנו עמוסים רשמים, חוויות ותגליות.

אז מה על ילדי העיר? האם נידונו לבלות את יומם בגן משבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים כשרק שעת חצר מאפשרת להם להתאוורר מעט על דשא סינתטי מוקפים חומת בטון או יריעות ברזנט כעורות?

התשובה היא כן.

אני בטוחה שאם בגנים הפרטיים יחליטו על נורמה של טיולים יומיים, הילדים ילמדו את כללי הטיול ברחוב, הצוות ילמד את החוקים והטיולים יהיו מתוקתקים ובטיחותיים. כרגע המצב הוא כזה שהטיולים אם בכלל הם כה נדירים שאין לאף אחד מושג איך בדיוק להתנהג והמתח כ"כ גדול- שזה בהחלט עלול להתקרב לחזון הטרגי שההורים רואים בעיני רוחם...

וכגננת עירונית, הנה כמה דברים שעשיתי כדי להביא את העולם האמתי אל הילדים-

לייד הגן חנתה מכונית ישנה, ללא אויר בגלגלים, מכוסה עלים יבשים. מכונית שלא זזה כמה חודשים והנה בוקר אחד, נשמעה תכונה ברחוב ובירור מהיר העלה כי גרר הגיע לפנות את המכונית.

מייד הפסקתי את מפגש הבוקר והוצאתי את הילדים בשורה מהגן, פתחתי את שער הגן והושבתי את הילדים בשורה  לאורך גדר הגן מבחוץ. סייעת אחת יצאה בעקבותיי ממהרת לאסוף בשקית גלילי נייר טואלט ובקבוקי מים- כאילו אנו יוצאים לטיול שנתי ממש. נוכחותה כמעט ולא היתה נחוצה שכן הילדים התיישבו מייד על האדמה ותלו עיניים מעריצות בגגרניק שהחל מתכונן לפעולת קשירת המכונית אל חבל המנוף. הילדים עקבו בדממת אלחוט אחר עבודתו של המוסכניק שהיה מרוצה מאד מתשומת הלב וציין שהוא מרגיש כמו שחקן בהצגה. הילדים ראו איך המוסכניק מחבר ווים אל תחתית המכונית, הם ראו כיצד הוא מנמיך את החלק האחורי של רכב הגרר ובקריאות "וואו" נעתקות נשימה- ראו איך המנוף מושך לאט לאט את המכונית התקועה אל הגרר. לאחר שהמכונית היתה על הגרר, לחץ המוסכניק על כפתור והופ- החלק האחורי של הגרר עלה למעלה. לא היה קץ להתפעלות של הילדים. הם צעקו בהתרגשות מה שהם רואים- "הוא מרים את המכונית!" ,"ראיתם? ראיתם?"  "מה הוא עושה??" ופנו זה לזה בהתרגשות עצומה. כשהמוסכניק ניתק את הווים ועמד להיכנס לתא הנהג- מחאו לו כל הילדים כפיים ממושכות ובהתרגשות וגם קראו לו קריאות "כל הכבוד!".

כשנכנסנו לגן הילדים ציירו חוויות מההרפתקה וסיפרו את סיפור הגרר כ"כ הרבה פעמים עד שכתבתי את דבריהם על נייר גדול והקראנו את הסיפור במפגש הבא.

הזדמנות נוספת הם בעלי המלאכה שבאים לגן עם כלי העבודה המלהיבים שלהם.

ברגע שמגיע שיפוצניק לתקן נורת פלוריסנט סוררת את ציר שער תקוע- מייד אני מושיבה את הילדים ל"מופע". הילדים לומדים על בעל המלאכה, מבינים מהי המשימה אותה עליו לבצע ורואים כיצד הוא ניגש לפתרון הבעיה. באיזה כלים הוא משתמש, מהם שמות הפועל בהם נשתמש לתיאור מעשיו- מבריג במברגה, קודח במקדחה, דופק בפטיש וכו'. יש שיפוצניקים חביבים שמסבירים לילדים מעט על מלאכתם או נותנים להם תפקידים כמו להחזיק את המסמרים או לספור אותם.

אני בטוחה שהשיפוצניקים נהנים מתשומת הלב של הילדים באותה מידה שהילדים נהנים לראות אותם.

זוהי לא תחלופה לחיים האמתיים אך זה עדיף מניתוק מוחלט.

ללמוד בגן על פרחים ופרפרים, על גוף האדם, על יחסי אנוש, על חגים- כל אלו טובים ויפים. אך אין דבר אשר ישווה ללמידה מהחיים עצמם.