בפתח דברי שוב אני מפנה אתכם לפוסט על האחים גרים- הדיון שם עדיין חי בנוגע למהות החינוך בגיל הרך. מוזמנים להוסיף את דעתכם.
___________________________________________
כשאני חוזרת אחורה אל גני הילדים בהם התחנכתי אני מצליחה להזכר באירועים ספורים שהתרחשו בשני הגנים האחרונים בהם למדתי. טרום חובה וחובה. לפני כן יש כמה זכרונות עמומים בלבד. אני קוראת את הזכרונות שלי, מהרהרת בהם וחושבת לעצמי- מה בעצם זוכרים הילדים מכל השנה הזאת בגן הילדים? את המפגשים שאנחנו כה טורחים עליהם? את המשחקים המשוכללים שרכשנו? את עבודות היצירה האין סופיות? את הדבק נצנצים שכל הילדות רבו עליו? לאו דווקא.
הדברים הקטנים- ההכי קטנים שנתנו לנו איזו הרגשה של מיוחדות, של נועזות, של תחושת "אני" חזקה. את רגעי תשומת הלב, העמידה במרכז, ההתמודדות- אלו הדברים שנשארים איתנו בארכיון הזכרונות שלנו, שבונים אותנו כאדם שיגדל להיות אנחנו.
אני גם שמה לב עד כמה אהבתי את הגננת שלי בגן טרום חובה על אף שבראיה לאחור אני רואה שדווקא הגננת של גן חובה היתה מקצועית ויחודית יותר במחשבתה. את שתיהן אני זוכרת כגדולות מן החיים.
תרגיל חובה לכל גננת.
גן טרום חובה-
בחצר הגן המוזנחת ישבתי תחת מתקן כלשהו וכשקמתי התברר שישבתי על צרכים של כלב. הסייעת ניקתה אותי במטבח הגן וכשסיימה דרשה שאומר לה תודה. התביישתי ולא רציתי לומר לה. היא התעקשה ולא נתנה לי לצאת מהמטבח ואני התעקשתי בחזרה לא לומר. קרב מבטים. צחוק של הסייעת ושחרור שלי מהמטבח עם רצועת פלפל אדום ביד.
חצר הגן, אני וילדה נוספת מחליטות לא לחזור לגן עם קריאת הגננת למפגש. התרגשות ופחד. ישבנו על הצמיגים הצבעוניים והתנהגנו כאילו מישהו מרח דבק על הצמיגים ולכן לא נוכל לקום מהם. החצר שוממה, קולות עולים מהגן ואני והיא יושבות על הצמיגים. כ"כ רוצות לחזור לגן אבל לא יודעות איך לצאת מהמצב שנקלענו אליו. לבסוף חוזרות מבוישות אל הגן. אף מילה מהגננת. היא ממשיכה במפגש כאילו כלום.
הגננת, חיוך לבן שיניים, מרחפת בגן כמו פיה גדולה, הערצה טוטאלית עד כדי אלם.
יושבים על המדרגות המשותפות לגן חובה ולגן טרום חובה- שתי ילדות מגן חובה יושבות כל אחת מצד אחר שלי ומתווכחות זו עם זו את מי אני יותר אוהבת.
גן חובה-
בוקר ראשון של גן חובה, אני יורדת מההסעה וילדים שהיו איתי בגן טרום חובה רצים ומבשרים לי שנגמרו הסמלים של גן חובה אז אני צריכה ללכת לגן טרום חובה. תחושת אכזבה מהולה בהקלה גדולה. קבלת דברי הילדים כאמת מוחלטת ללא עוררין.
בגן חובה פיתחתי מנהג של לחישות במקום דיבור. הגננת, הרבה פחות יפה ומוערצת על ידי מאשר הגננת של טרום חובה, מחליטה ללחוש יום שלם בגן כדי להמחיש לי עד כמה המנהג שלי מפריע להתנהלות הגן.
כל הילדים בחצר, אני בגן, הגננת יושבת ומתעסקת בניירות ואני מנסה לחבר מילים באותיות מגנטיות ומגיעה אליה מידי כמה רגעים לשאול אותה מה יצא לי. תחושת פרטיות מלבבת.
הצגת סוף שנה, אני- אחת הילדות העכבריות, לחשניות ופחות בולטות בגן- בתפקיד הראשי. באמצע ההצגה קולטת בזוית עיניי את אמא שלי מוחה דמעה.
___________________________________________
כשאני חוזרת אחורה אל גני הילדים בהם התחנכתי אני מצליחה להזכר באירועים ספורים שהתרחשו בשני הגנים האחרונים בהם למדתי. טרום חובה וחובה. לפני כן יש כמה זכרונות עמומים בלבד. אני קוראת את הזכרונות שלי, מהרהרת בהם וחושבת לעצמי- מה בעצם זוכרים הילדים מכל השנה הזאת בגן הילדים? את המפגשים שאנחנו כה טורחים עליהם? את המשחקים המשוכללים שרכשנו? את עבודות היצירה האין סופיות? את הדבק נצנצים שכל הילדות רבו עליו? לאו דווקא.
הדברים הקטנים- ההכי קטנים שנתנו לנו איזו הרגשה של מיוחדות, של נועזות, של תחושת "אני" חזקה. את רגעי תשומת הלב, העמידה במרכז, ההתמודדות- אלו הדברים שנשארים איתנו בארכיון הזכרונות שלנו, שבונים אותנו כאדם שיגדל להיות אנחנו.
אני גם שמה לב עד כמה אהבתי את הגננת שלי בגן טרום חובה על אף שבראיה לאחור אני רואה שדווקא הגננת של גן חובה היתה מקצועית ויחודית יותר במחשבתה. את שתיהן אני זוכרת כגדולות מן החיים.
תרגיל חובה לכל גננת.
גן טרום חובה-
בחצר הגן המוזנחת ישבתי תחת מתקן כלשהו וכשקמתי התברר שישבתי על צרכים של כלב. הסייעת ניקתה אותי במטבח הגן וכשסיימה דרשה שאומר לה תודה. התביישתי ולא רציתי לומר לה. היא התעקשה ולא נתנה לי לצאת מהמטבח ואני התעקשתי בחזרה לא לומר. קרב מבטים. צחוק של הסייעת ושחרור שלי מהמטבח עם רצועת פלפל אדום ביד.
חצר הגן, אני וילדה נוספת מחליטות לא לחזור לגן עם קריאת הגננת למפגש. התרגשות ופחד. ישבנו על הצמיגים הצבעוניים והתנהגנו כאילו מישהו מרח דבק על הצמיגים ולכן לא נוכל לקום מהם. החצר שוממה, קולות עולים מהגן ואני והיא יושבות על הצמיגים. כ"כ רוצות לחזור לגן אבל לא יודעות איך לצאת מהמצב שנקלענו אליו. לבסוף חוזרות מבוישות אל הגן. אף מילה מהגננת. היא ממשיכה במפגש כאילו כלום.
הגננת, חיוך לבן שיניים, מרחפת בגן כמו פיה גדולה, הערצה טוטאלית עד כדי אלם.
יושבים על המדרגות המשותפות לגן חובה ולגן טרום חובה- שתי ילדות מגן חובה יושבות כל אחת מצד אחר שלי ומתווכחות זו עם זו את מי אני יותר אוהבת.
גן חובה-
בוקר ראשון של גן חובה, אני יורדת מההסעה וילדים שהיו איתי בגן טרום חובה רצים ומבשרים לי שנגמרו הסמלים של גן חובה אז אני צריכה ללכת לגן טרום חובה. תחושת אכזבה מהולה בהקלה גדולה. קבלת דברי הילדים כאמת מוחלטת ללא עוררין.
בגן חובה פיתחתי מנהג של לחישות במקום דיבור. הגננת, הרבה פחות יפה ומוערצת על ידי מאשר הגננת של טרום חובה, מחליטה ללחוש יום שלם בגן כדי להמחיש לי עד כמה המנהג שלי מפריע להתנהלות הגן.
כל הילדים בחצר, אני בגן, הגננת יושבת ומתעסקת בניירות ואני מנסה לחבר מילים באותיות מגנטיות ומגיעה אליה מידי כמה רגעים לשאול אותה מה יצא לי. תחושת פרטיות מלבבת.
הצגת סוף שנה, אני- אחת הילדות העכבריות, לחשניות ופחות בולטות בגן- בתפקיד הראשי. באמצע ההצגה קולטת בזוית עיניי את אמא שלי מוחה דמעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה