מי שמך

באחת התגובות שקיבלתי על נושא הילד ה"צורם" נשאלתי האם אני חושבת שהבעיה נובעת מכך שהוריו של הילד לא מקדישים לו מספיק תשומת לב.
אני מניחה שהשאלה נבעה מכך שכתבתי ששני הוריו עובדים והוא נמצא בגן משבע וחצי בבוקר ועד חמש בערב.
ציינתי זאת באובייקטיביות אבל אני יכולה להבין איך זה נקרא כמו ביקורת.
בפוסט הזה אני רוצה להפנות זרקור אל אחת המלכודות שכ"כ קל ליפול אל תוך ועל כן כדאי מאד לכל גננת להיות מודעת אליה.
מלכודת ה: "של מי הילד הזה".
כגננת אני נקשרת אל הילדים באופן טבעי. מעצם העובדה שאני מבלה שעות רבות ביום עם אותם ילדים, חווה איתם רגעים. רגעי עצב ושמחה, הצלחה וכשלון, כאב, עלבון וגם הצלחה וגדילה. אנחנו מבלים יחד כמו משפחה במובן שאנחנו אוכלים ביחד- את הקפה של הבוקר אני שותה איתם, משחקים ביחד, לומדים ביחד, נחים ביחד. רבים ומשלימים, אנחנו עוברים חוויות שלא תמיד יוצאים מתחומי הגן- רגעים של התפוצצות מצחוק בגלל בדיחה פרטית של מישהו, רגעים מרגשים של חיבוק קבוצתי בעקבות שיתוף של ילד, וגם- אמנם לא תפקידי הישיר לטפל בהם פיזית אבל כמובן שאני גם עוזרת לגרוב גרביים, להחליף חולצה שהתרטבה, לנגב טוסיק בשירותים אם צריך.
 באופן טבעי מתפתחים אצלי רגשות אימהיים כלפי הילדים "שלי".

חן הגיעה בבוקר אל הגן ובפיה סוכריות גומי כחולות עטופות דוק של סוכר חמוץ ועוד כמה לחוצות בכף ידה הדביקה, השעה היתה שבע וחצי בבוקר ואני מייד אמרתי: "על הבוקר סוכריות גומי? ועוד כחולות?" והפניתי מבט מאשים אל אמה שהשפילה מבטה אל האדמה.
עילי הגיע לגן בבוקר חורפי קריר עם חולצה ארוכה דקה, מייד הרמתי את חולצתו מעט וראיתי שאין מתחתיה שום גופיה: "בלי גופיה? יש לו ג'קט?" שאלתי את אימו שמייד הסמיקה.

אלו דוגמאות של משפטים שלא היו צריכים להאמר. ויש עוד המון משפטים שנאמרים ביננו לבין עצמנו בצוות, ומחשבות שנחשבות ביננו לבין עצמנו בראש.

חייבים לעשות הבחנה בין שתי התנהגויות. ההתנהגות שחייבת להיות. וההתנהגות שחייבת לא להיות.
הראשונה- תשומת לב מירבית להתנהגויות ומעשים שעלולים לפגוע בילד ברמה הפיזית או הרגשית המיידית- סימני התעללות כמובן. אקדיש להם פוסט נפרד.
כל התנהגות הורית אחרת - ותהיה הכי מנוגדת לצורת המחשבה או לתפיסת העולם שלך כגננת- לא עניינך. חד וחלק.

אז לפעמים אני אראה את הילדים "שלי" אוכלים סוכריות מפוצצות צבע מאכל על הבוקר, ואני אראה ילד "שלי" לבוש לא איך שאני הייתי רוצה שיתלבש לפי מזג האויר- אבל אז אני אומרת לעצמי: "זה לא הילד שלך! עם או בלי מרכאות".
וזה הרבה יותר מסובך ממה שזה נקרא. הכי לא פשוט.
הילד שאני משקיעה בו את מיטב כוחי החינוכי, חוזר הביתה ואולי מקבל חינוך הפול לגמרי לזה שאני מנחילה בגן- אין לי כלום לעשות נגד זה ולהפך- אני צריכה לעבוד על עצמי כדי לקבל את זה בהבנה, לעבוד סביב זה, לחזק את מקום ההורים שלו, לדבוק בערך כיבוד ההורים שאני מנסה להנחיל לילדיי בגן.
לפעמים אני אומרת לעצמי- אולי אני צריכה להפגש עם הורים, להגיד להם איך לדעתי כדאי להתנהג בבית כדי שתהיה הלימה בין הגן לבית, לצמצם בלבול אצל הילדים, להסביר קצת על מהות הגיל הרך, לא כדאי ללכת לישון אחרי עשר בלילה, אל תתנו להם לראות תכניות ריאליטי בגיל חמש, צבעי מאכל על הבוקר זה לא הכי מומלץ...
אבל אני עוצרת את עצמי. האם אני כגננת גם מדריכת הורים? האם כגננת אני יודעת איך הורה צריך להתנהג עם ילדיו בבית? האם אני כגננת מומחית בדינמיקה משפחתית? מומחית בהרגלי תזונה? ושאלות נוקבות יותר- האם ההתנהלות שלי בבית מול ילדיי- היא מופת חינוכי? (כ"כ לא).

עניין אחרון.
ילד שנמצא בגן משבע וחצי עד חמש כי שני הוריו עובדים. האם יעזור אם נשקף להורים שאנחנו חושבים שהילד שלהם מסכן? האם בכלל מותר לנו לחשוב שהילד מסכן? אם הגן עובד עד חמש אז כנראה שיש הורים שצריכים את המסגרת הזאת עד חמש. ואם הגן עובד עד חמש, תדאגו לספק לילד את מלוא תשומת הלב והעניין עד חמש. מי שמנו לשפוט את הוריו? מי אמר שאנחנו טובים מהם? ואם לילד יש קשיים כלשהם, אסור לנו בשום אופן להסיק שזה בגלל שהוא בגן עד חמש. יש פה תפיסה מעוותת של המציאות. תפיסה שיפוטית מאין-כמותה. הייתי אפילו אומרת תפיסה רומנטית של משפחה וילדוּת. כאילו ברור מאליו שילדים והורים יבלו יחד אחר הצהריים בפסטורליה נצחית. כאילו שזה מה שקורה בשעות אחר הצהריים בבתי ישראל שבהם הילדים חוזרים מהגן מוקדם...

על חשיבות האבחונים בגיל הרך (המשך ל"ילד הצורם")

גננת טובה מגיעה לגן ערוכה. היא יודעת את המערך התוכני שעליה להעביר לילדים בכל זמן נתון, היא יודעת אלו פעילויות מוטוריות, אומנותיות, מוזיקליות, דידקטיות ילוו כל נושא תוכני והיא יודעת איך לחלק את הפעילויות הללו סביב נושא אחד באופן הגיוני על פני תקופה. היא יודעת מי הילדים בקבוצתה ומהם צרכיהם כקבוצה וכיחידים. היא יודעת את הרקע המשפחתי שממנו מגיע כל ילד, היא מודעת למקומם החברתי, לשלבים התפתחותיים בהם הם נמצאים. גננת טובה יודעת איך לנצל את החוזק של כל ילד לטובת הקבוצה ואיך להעצים ילדים חלשים ועוד ועוד.
תפקיד הגננת הוא תפקיד רב מערכתי. בפסקה הראשונה תארתי את הפן החינוכי אך הגננת היא גם שחקנית, זמרת, תקציבאית, מעצבת פנים, פסיכולוגית, אחות רחמניה, מטפלת ועוד.
לכן יש להבין שהילד הצורם מהווה קושי מאד גדול בתפקוד השוטף של הגננת. היא נאלצת לעצור את כל הזרימה בין שלל תפקידיה המרובים והתרכז בצרימה החדה הזאת שמצמררת את כל הגן.
שמעתי במו אוזניי שתי גננות (עיריה) שהכריזו באוזני המפקחת: "או הוא או אני!"  בדרישה חד משמעית להוציא ילד צורם מהגן. ברמה האישית והמקצועית אני מאד מתנגדת לאמירה כזאת ובעיני היא נוראית אך במקום מסוים אני מבינה את אותן גננות שחשו שכל עבודתן יורדת לטמיון בשל הצורך להתרכז באותו ילד צורם שמפר את כל האיזון בגן. יש לזכור שגננות עיריה מתמודדות עם 35 ילדים ועם סייעת אחת בלבד. הילד הצורם בד"כ מנטרל אותה או את הסייעת לעצמו והמצב הופך בלתי נסבל. גני עיריה שונים מן הגנים הפרטיים בכך שלכל גן עיריה יש פסיכולוגית שמגיעה לתצפת על ילדים ולתמוך בגננת לפי הצורך. גן עיריה רשאי לדרוש מהורה לקחת את הילד לאבחון ואם ההורה מתנגד- יש אפשרות של הוצאת הילד מהגן והעברתו למסגרת קטנה יותר של גן טיפולי כלשהו לפי המקרה.
בגן הפרטי לעומת זאת- הכל תלוי בהורים בלבד.
הורים רבים רואים בגננת דמות לא משמעותית. הם לא רואים בה דמות מקצועית או בעלת סמכות לומר או לרמוז שמשהו לא בסדר אצל ילדם. גם ההורים הכי נחמדים ומבינים, הופכים לאטומים ברגע שהגננת או מנהלת הגן מעיזות לרמוז שמשהו לא בסדר אצל הילד שלהם. מייד הם רואים בגננת: "רק" גננת. ומייד נזכרים שבעצם הגננת לא ממש מצליחה להתמודד עם הקבוצה, לא רק עם הילד שלהם, הם ממהרים לערער את הקביעות של הגננת ומחפשים מה רע בה.
המילה פסיכולוג מעלה בהורים רבים צמרמורת ועווית. כשמנהלת הגן מעיזה להציע שהיא תביא פסיכולוג לתצפת על הילד- ההורים מרגישים כאילו מזגו להם רעל לתוך המשקה.
הורים רבים מדווחים שבבית הילד שלהם מלאך, שאף אח אחר לא אמר מילה אחת רעה עליו כל החיים, שאין להם מושג על מה אנחנו מדברים, שהילד שלהם בסך הכל שובב, שככה זה בנים, שאם היו נותנים לנו היינו נותנים לכל הילדים רטלין, שאין לנו כלים להתמודד עם ילדים שובבים, אנחנו לא מקצועייים, אנחנו גורמים לילד שלהם להתנהג ככה, הגן קטן, הגן חשוך, אין מספיק משחקים מאתגרים, אין חול בחצר, אין מספיק ילדים בגיל שלו, הוא לא מאותגר שכלית...ועוד ועוד ועוד.
מנהלת גן פרטי עומדת חסרת אונים מול הורים כאלו. אם תמשיך ללחוץ- הם יוציאו את הילד מהגן ואולי אף חמור מכך, יפיצו שמועות על הגן ככזה שאינו מסוגל להתמודד. מספיקה אמא אחת כזאת בגינה הציבורית כדי שפרנסתה של מנהלת הגן תוטל בספק.
לכן הגנים הפרטיים בולעים את הצפרדע של הילד הצורם.
ומי הניזוק העיקרי מכך? כמובן...שוב הילד האומלל.

בשיחות פרטיות שלי עם הורים אני כמעט מתחננת לפניהם שיקחו את הילד לאבחון בהתפתחות הילד. אני לא רואה שום נזק שיכול לקרות מאבחון כזה. להפך. אני חושבת שכל ילד עד גיל חמש או שש צריך לעבור תהליך קצר של אבחון כזה. בדיקת רופא ילדים שיבדוק ויעריך באופן כללי האם כדאי שהילד יראה מרפאה בעיסוק, פיזיוטרפיסט, קלינאי תקשורת, פסיכולוג ילדים- כל אלו לצורך אבחון בלבד! פגישה אחת עם אנשי מקצוע שיכולים בחצי שעת בדיקה להגיד האם כדאי להעשיר את הילד או שהוא בנורמה. הרפואה הציבורית בארץ כיום מאפשרת לכל הילדים להגיע לכיתה א' באותו קו- כלומר אם לילד יש קשיי שפה, קשיים מוטורים או קשיים רגשיים- הקופה תטפל בהם בחינם (או בעלות סמלית ממש- משתנה בין הקופות) הקופות מסבסדות פעילויות כמו שחיה טיפולית, רכיבה טיפולית וטיפולים שונים באומנות. כל הטיפולים הללו הם חווייתיים ומהנים לילדים כמו כל חוג שהוא. ברגע שכל הילדים יעברו תהליך כזה, הסטיגמה והדעות הקדומות יוסרו וההורים שחושבים שפסיכולוג היא מילת גנאי, ילמדו להרגע...
המרוויחים הגדולים יהיו הילדים וגם המסגרות החינוכיות יחושו הקלה רבה כאשר הילדים הצורמים יהיו מטופלים בפעילויות אחרי שעות הלימודים, פעילויות שיעזרו להם לווסת את הקשיים שלהם ויתנו להם את ההקלה הרבה בכך שמישהו רואה אותם. מישהו יודע שהם זקוקים לקצת זמן משלהם, ומישהו נותן להם את מה שהם צריכים.
כשאני מדברת על הרעיון הזה שלי עם אנשים הם נבהלים ואומרים- האם כל הילדים בארץ זקוקים לטיפולים? מה, כל הילדים צריכים ללכת לפסיכולוגים? לפיזיוטרפיה? זאת לא הגזמה?
אני מדברת אל אבחון. לא על טיפול. כל כך הרבה ילדים ינצלו בעזרת אבחון מוקדם. ידוע שהגיל הכי נח לטפל בבעיות רגשיות ואחרות הוא הגיל הרך. למשל ילדים עם בעיות של שליפה ושיום- כאלה ילדים שלא מוצאים את המילה הנכונה או המשפט הנכון או הביטוי המדויק למרות שזה נמצא אצלהם בראש- הם יכולים לחיות עם זה ככל הילדים כמובן. אבל בכיתה א' הם יצליחו הרבה פחות בלימודים, הם יחוו תסכולים, הם יתחילו לשנוא את הלימודים ועם העליה שלהם בכיתות הלימוד המצב הלימודי שלהם יחמיר- קלינאית תקשורת שתעבוד עם ילד בן ארבע או חמש עם בעיות שליפה ושיום, תיתן לו אסטרטגיות לשליפה שיקלטו אצלו בקלות רבה והוא יגיע לכיתה א' מצוייד בכלי יקר ערך שיכול לשנות את כל התמונה הלימודית שלו למשך שנים!
האמירות המפוחדות האלו של ההורים, נובעות בדיוק מהמקום של דיעה מוקדמת כאילו ש"רק ילדים פסיכים הולכים לפסיכולוג, רק ילדים נכים הולכים לפיזיוטרפיה ורק ילדים חרשים הולכים לקלינאית תקשורת"...
זה כ"כ לא ככה! כל עוד הטיפולים האלו היו יקרים ופרטיים, היה הגיון בכך שרק הילדים על הקצה יקבלו אותם אבל כיום, כשהמדינה מסבסדת את הטיפולים- למה לא לתת את ההזדמנות לכל הילדים ליישר קו?

הילד הצורם

טמיר הוא ילד מבריק. העיניים שלו בורקות בברק התעניינות, הוא יודע את התשובות לשאלות הכי מורכבות ותשובותיו תמיד מקוריות ומראות על מחשבה עצמאית ומעניינת. הוא חברותי, מחפש את חברת הילדים והמבוגרים, ילד יחיד להוריו שמעריצים את האדמה עליה הוא דורך ונענים לכל דרישותיו ובקשותיו. שניהם עובדים וטמיר מגיע לגן בין הראשונים עם שלל גורמיטיו, בקוגוניו (גורמיטים ובקוגנים הם צעצוע מועדף בתקופתנו על גברברי הגנים) ושאר יצורי פלסטיק נוראים למראה, ונשאר עד חמש, בין האחרונים.

כל הרקע הזה בא כדי לתאר את טמיר. ילד ככל הילדים לכאורה אך טמיר הוא הילד הצורם בגן.

בכל גן יש ילד כזה. ילד או ילדה (לרוב ילד) שנוכחותם בגן מערערת את כל האווירה בגן. בכל גן שבו הייתי לקח לי בדיוק כמה דקות להבין מי הילד הצורם.

אני עוצרת בכתיבתי ומעלה בעיני רוחי את כל הילדים הצורמים שהכרתי והדבר הראשון שעולה לי זה חיוך. כיוון שמדובר בילדים עם המון חיות. ילדים שגורמים לאקשן תמידי סביבם.

אני באמת מאמינה באמירה שאין ילדים רעים אלא ילדים שרע להם ולילדים הצורמים רע מאד ובעקבות כך רע מאד לכל מי שסביבם.

כל ילד צורם צורם על פי דרכו...

טמיר למשל הוא ילד עם המון עצמה. עצמה פנימית שבאה לידי ביטוי באגרסיביות חיצונית. הוא מכה. הוא חונק. הוא נופל על ילדים ומפיל אותם איתו. הוא מתנפל על ילדים ללא הזהרה מוקדמת. הוא "מתחפש" לאריה ונוהם ומאיים על ילדים בציפורניים שלופות. הוא רודף אחריהם ומאיים עליהם בשפת גוף כוחנית של התקרבות עם החזה עד כמעט מגע ונעיצת מבטים רושפים. כל זאת ללא שום התגרות מצד הילדים. ואם כבר מתגרים בו- אזי כל ההתנהגות שתארתי- מתעצמת כפליים.

אם נוגעים בו אגב, הוא פורץ בבכי נעלב. הוא גם ילד שפוחד מאד ממכשפות, מפלצות והזאב מפטר והזאב. בכל פעם שמספרים סיפור "מפחיד" הוא הראשון להתחפר מתחת לכיסא שלי ולהאזין משם לסיפור.

ילד צורם אחר שהכרת, ליאור,  לא היה חזק פיזית כמו טמיר והתנהגותו היתה צורמת בהפרעה מילולית בלתי פוסקת לשגרת היום בגן. דיבורו היה צווחני ומשתלט על כל שיחה שניסו לנהל בגן, הוא היה מתפרץ בכל מפגש במלל בלתי פוסק ובלתי קשור לנושא הנלמד, הוא היה מתפרץ במילים לא יפות או פורץ בצחוק פרוע ומנסה למשוך אחריו את החברים, בימים רגועים יותר היה משמיע זמזומים בלתי פוסקים. בחצר היה מוצא דרכים קטנות להציק לחברים – לשפוך חול לתוך החולצות שלהם או על ראשם, לפעמים היה נשכב באמצע המפגש לנמנם לו ולא מוכן לזוז משם. אך סיפורו של ליאור לא יכנס כאן. שכן אין דומה ילד צורם אחד לחברו. לכל אחד יש את התיק שלו מהבית...

הצורך של טמיר במגע מתמיד עם הילדים עורר אותי לחשוב שהוא סובל מרמה כלשהי של תת רגישות חושית- ילדים שצריכים לחוש בעצמה רבה יותר כדי לחוש את מה שילדים רגילים יחושו במגע רגיל. טמיר גם נרתע מרעשים חזקים, כשהילדים שרים יחד הוא אוטם את אוזניו וכשהילדים רוקדים ומשתוללים יחד הוא בוחר באחת מן השתים- או לשבת בצד מפוחד למראה או להצטרף ואז להפיל כמה שיותר ילדים בהתנגשויות מכוונות תוך כדי ריקוד. אלו התנהגויות שמראות על איזשהו חוסר איזון בתחושתיות.

ילדים כמו ליאור וטמיר ושאר הילדים הצורמים, מעסיקים את מוחי שעות רבות. בעיקר אחרי שעות הגן. אלו ילדי תעלומה שאני מנסה לפענח. רוב היום בגן הם סופגים גערות ומבטים מיואשים כיוון שיש להתמודד עם קבוצה שלמה ועם ילדים שנפגעים ישירות מהתנהגות אלימה של ילד צורם כלפם- הילד הצורם לא זוכה להרבה אמפטיה במהלך שעות הגן. לרוב הוא יבכה לפחות פעם אחת ביום בגלל שנשללו ממנו זכויות מסוימות בעקבות התנהגותו, הוא יחוש פחות אהוב בגלל שהגננת שלו תכעס עליו והילדים יכעסו עליו, הוא יתויג ע"י הילדים וע"י הצוות כילד בעייתי. הילדים בעצם, מפחדים ממנו. כל אלו כמובן רק יחזקו את התנהגותו הצורמת וזהו מעגל איום שקשה לצאת ממנו.

לכן דווקא כ"כ חשוב לצאת ממנו.

מעבר לבעיה החושית, היתה גם בעיה פסיכולוגית. וטבעי שכך יהיה. כאשר ילד מתמודד עם קושי שהוא אינו מסוגל לו, זה חייב להשפיע עליו ברמה הרגשית, זוהי חויה לא קלה לילד להיות לכוד בתוך בעיה שהוא לא שולט בה ולא יכול לתמלל אותה או להבין אותה. זה כשלעצמו יכול ליצור לו שלל קשיים רגשיים, בעיות דימוי עצמי נמוך, פחדים וחרדות ותחושת בדידות גדולה. מעבר לכך כמובן יש את יחס הסביבה שלא תורם כלום להפגת הבדידות והפחדים האלו ולהפך- רק מעצים אותם. אם אני מרגיש בתוכי שמשהו לא בסדר ואני מקבל חיזוק מתמיד לכך מהסביבה אז באמת משהו לא בסדר. אבוד לי.

זה בא לידי ביטוי בצורך מאד חזק בתשומת לב. אני מתחנן שתראו אותי. תקשיבו לי. תנסו לראות אותי כפי שאני באמת. תנסו לשבור את המעטה הנוראי הזה שאני לא מצליח לצאת ממנו.

טמיר רוצה מאד שיראו אותו. זה בא לידי ביטוי בצורך שלו לדבר. הוא רוצה לדבר במפגש, הוא מאד אוהב להיות מוזמן להציג בפני הילדים את החפצים שלו, הוא אוהב להיות התורן, הוא רוצה לעזור בהכל, להיות נבחר לכל תפקיד חשוב. הוא רוצה להביא כיסא ולשבת ליד הגננת בחצר ולשוחח על דברים. על ספרים.על תכניות טלויזיה. על הצגות. הוא רוצה להיות יחיד. קשה לו לקבל את מבוקשו כשרוב היום הגננת עסוקה בלהציל ילדים ממנו והיא כבר מלאה כעסים משלה עליו.

יום אחד כאשר טמיר  התנפל על ילדה קטנה, הפיל אותה, חנק אותה וכשהיא פרצה בבכי ואני קראתי לו לעמוד מולה, להתבונן בצערה ולהביע איזו חרטה, הוא המשיך לומר בהתגרות: "לא אכפת לי מצדי שתמות". חייבים להבין שכגננת, באותו רגע, טמיר היה מחוק בעיני. לא ראיתי אותו כלל אלא רק את אותה ילדה קטנה ממררת בבכי, שהתנפלו עליה ללא עוול בכפה ובמקום להביע צער, אומרים לה דבר כ"כ מכוער מול הפנים. לקחתי את טמיר והוצאתי אותו מהחדר. הוא הושב במטבח היכן שהסייעת היתה מבשלת. הושבתי אותו מול השולחן ואמרתי לו שישב שם עד שהתנהגותו תאפשר לו לחזור אלינו. חזרתי אל הילדה הבוכה שבינתיים מצאה מקלט בחיקה של סייעת אחרת. נשענתי אחורה אל הדלת ונאנחתי עמוקות. יכולתי כמעט להרגיש את העצמות של טמיר נושבות אלי דרך הדלת הסגורה.

פתחתי את הדלת והתיישבתי מולו בדממה. הבטנו זה בזו בדממה. מה לכל הרוחות אני עושה עם הילד הזה? איך אני מגיעה אליו? איך אני מפצחת את הקוד הזה?

שאלות שרצו לי בראש כמו למה אתה כזה, למה אתה מתנהג ככה, למה עשית לה את זה? הן שאלות חסרות תועלת. טמיר הביט בי בעיניו הנוצצות ויכולתי לראות שהוא מחכה ממני לישועה ואין לי אחת כזאת בשבילו. זה היה רגע מאד מדכא.

בסופו של דבר שאלתי ביאוש:  טמיר, מה אתה רוצה?

להפתעתי טמיר ענה מייד: "אני רוצה שידברו איתי"

יופי, עניתי לו במרמור, אתה מרביץ, אני מוציאה אותך ובאה לדבר איתך וזה בעצם מה שאתה רוצה?

טמיר חייך בהקלה- כן.

אבל אני לא יכולה לדבר איתך כל הזמן! זה גן עם הרבה ילדים. תאר לך שכל הילדים ירצו שידברו רק איתם כל הזמן? איך אפשר ככה? אתה חייב להסתדר עם העובדה שאי אפשר לדבר רק איתך כל הזמן!

הטחתי בו את יאושי באופן חסר פרופורציה לגילו הרך.

אין לסיפורי סוף טוב. גם אם הצלחתי להבין מה טמיר רוצה, מה טמיר צריך, עדיין איני יכולה לתת לו את זה ולכן המצב נשאר כפי שהוא.

היחידים שיכולים לעזור לו הם הוריו.

פתחתי את המסמך כדי לכתוב על הורים. על תגובתם לדיווחים מהגן על קושי עם ילדם, על הקושי העצום של הורים לקבל שמשהו לא בסדר אצל הילד שלהם, על התגובות השונות של הורים ומה מקדם ומה מעכב את הילד. אך נסחפתי כ"כ עם התיאורים שאת עניין תגובות ההורים להצעות אבחון או לרמיזה על קושי יתכן אצל ילדם- אשמור לפוסט אחר.

תראו אותי

רציתי לכתוב פוסט על מפגש הבוקר. חשבתי להתרכז בעובדה שזהו המפגש הפותח את היום. עד למפגש הבוקר הילדים מגיעים ומשחקים משחק חופשי ומשתחררים לאיטם ובד"כ בדיוק כשהם מגיעים לשיא המרץ ההשתוללות והפטפוט- אנחנו אוספים אותם למפגש בוקר שמכניס קצת סדר בבלאגן. זהו מפגש שכעקרון אמור להיות מעין ברכת בוקר טוב, סקירה קצרה על התאריך- איזה יום, מהו מזג האויר, אם חג מתקרב או יום הולדת שזל אחד הילדים נשוחח על כך ואז עוברים לתוכן כלומר- הנושא הנלמד. זהו מפגש לימודי ומבין כל המפגשים הוא היעיל ביותר כי הילדים רעננים והגננת רעננה וכולם מכוונים לקליטה מלאה. מפגש הבוקר יהיה גם ארוך יותר משאר המפגשים כי טווח הקשב יאפשר זאת. עם הקטנטנים אני יכולה לשבת עד חצי שעה עם ילדי גן טרום-חובה וחובה גם עד ארבעים דקות. כמובן שהזמן הזה מחולק בין פעילות תנועתית ומוזיקלית ולא רק הקשבה פאסיבית שאז כמובן שטווחי הזמן מצטצמצמים משמעותית.
על כל מקרה... ישבתי עם עצמי והתחלתי להעלות בעיני רוחי מפגשים שונים שעליהם ארצה לכתוב והחלטתי להתרכז דווקא במפגשים שלא יצאו אל הפועל. מפגשים שתוכננו ולא הגיעו לידי מימוש. לפחות לא באותו יום שאליו תוכננו.
למה שמפגש מתוכנן לא יצא אל הפועל? יש כמה סיבות שדבר כזה קורה.
לפעמים קורה דבר מה חריג בהתנהגות הילדים שדורש עצירה מוחלטת של סדר היום והתעכבות על המעשה. למשל בזמן שהילדים מתארגנים לשבת אני רואה ילד שמוריד את מכנסיו במטרה ברורה לשעשע את חבריו ע"י הצגת איבריו הפרטיים - אני יכולה לגעור בו או להעיר לו שלא כך עושים ולעבור הלאה לסדר היום אבל בד"כ אני מנצלת התנהגויות כאלו שקורות מול העיניים שלי לעשות פסק זמן בסדר היום.
יש נושאים שהם לא על ציר הלימוד השנתי- לא תחילת השנה ולא חגי תשרי ולא חנוכה ולא הסתיו או החצב. נושאים חשובים שכל גננת מכניסה אותם לסדר היום בדרכה, בזמנה ולפי השקפת עולמה. אני בעד להכות בברזל בעודו חם. תמיד אנצל התנהגויות חריגות לעצירה מוחלטת ולהעלאת הנושא החשוב לסדר היום. במיוחד ילדים צעירים חושבים קונקרטית לומדים טוב יותר כשהדוגמא המוחשית קרתה בדיוק כרגע. גם אם כבר נלמד הנושא של פרטיות אברי הגוף- ודווקא אם כבר נלמדה ובכ"ז הילד הראה את אבריו הפרטיים ועוד במפגש בוקר- מול עיני הגננת, זו כמעט חובה שלי להתייחס לכך ברצינות הראויה לנושא.
סיבה נוספת שיכולה להסית אותי מהמפגש שתכננתי - דיווחי הורים. לפעמים מגיעים ילד והורה בבוקר ומייד רואים שמשהו קרה. משהו ששפת הגוף שלהם כבר אומר לי שאני צריכה ללכת הצידה ולברר מה העניין. ואם ההורה מספר לי משהו חריג על הילד- ברמה האישית. אפילו ברמה של חלום רע במיוחד,אולי חיית מחמד שנדרסה, קושי ספציפי נקודתי רגשי- לפעמים אני אחליט להקדיש את המפגש לעניין זה. כמובן שזה תלוי בילד ובמקרה אבל לרוב מפגש הבוקר יעיל להעלאת הנושא ותמיד הילדים יתחברו לנושא מנקודת המבט שלהם וישתפו ויראו לילד שהוא לא לבד בתחושות שלו או בחוויה שלו ויהוו מעין קבוצת תמיכה לחברם הקטן.

וסיבה נוספת לשיבוש מפגש הבוקר- וזוהי הסיבה השכיחה ביותר שאני משתמשת בה כדי לדחות תכנים- זה המקום האישי שכל ילד רוצה לעצמו.
אחד הדברים שהבנתי כבר בתחילת דרכי, זה שלילדי הגן יש צורך עצום לדבר בקבוצה ושיקשיבו להם.
במפגש בוקר שבו לשאלה פשוטה כמו- מהו מזג האויר היום? או איזה יום היה אתמול? הילדים ידברו וידברו וידברו ואני אמצא את עצמי מתקשה להשליט שקט בגן, אני ארגיש באוויר את הצורך בונטילציה ואני אניח את הנושא הלימודי בצד.
הדרך שלי לתת לכל ילד את הבמה מבלי לשעמם את השאר זה ע"י הזמנה שלהם אלי. ילד ילד מגיעים אלי ומתיישבים לידי על כיסא מיוחד- או עלי, ואנחנו מתחילים לדבר עליו. איך הוא נראה לנו היום, איזה חולצה יש לו היום, מה הוא אכל לארוחת הבוקר, מה יש לו לספר לנו? מה אנחנו רוצים לומר לו?
תשמעו...אם אני לא אעצור אותם הם ידברו גם חצי שעה בלי הפסקה. והם לא יחזרו על עצמם או יהיו מטופשים- באמת יש להם המון חוויות והמון דברים לדבר על. הילדים מחכים בקוצר רוח לתור שלהם ומכיוון שאני לא מזמינה אלי ילד שלא מכבד אחרים -הם משתדלים מאד לשמור על שקט ולכבד את התור של מי שנמצא בעמדת הכוכב.
הם יספרו על חלומות שלהם, על האחים שלהם והחברים של האחים שלהם, על החיות שלהם, על מה שהם ראו בדרך לגן, על מה שהחברים שלהם עשו או לא עשו, על בגדים שיש להם בארון ועל בגדים שהם היו רוצים שיהיו להם, על צעצועים שבורים על המכונית של ההורים שלהם, על הסבתות והסבים שלהם ועל הדודים ועל מה הם יעשו כשהם יהיו גדולים ומה יהיה כשהם יהיו בבית הספר, ומה היה כשהיו תינוקות והיו בבטן של אמא שלהם -הבנתם את התמונה.
אין פעם שילד יגיד לי- טוב גמרתי לדבר. אני תמיד אצטרך לעצור אותם. זה מדהים כשעוצרים לחשוב על זה.
מפגשי בוקר מסוג זה לא תורמים ברמה הלימודית הקונקרטית לנושא הנלמד, הם מקשים על המשך היום בגן כי הילדים קמים מהמפגש ובעצם אין להם רמז לגבי המשך התנהלות היום בד"כ היום מאורגן סביב הנושא של מפגש בוקר- גם היצירה המתוכננת תהיה סביב הנושא הזה.
ובכ"ז אני לא מוותרת על מפגשים כאלו מידי פעם. התרומה של המפגשים האלו כבודה במקומה מונח.
לאקלים החברתי בגן, להעמקת הקשר בין הילדים לבינם וביני לבינם.
 ובעיקר התחושה של כל ילד שבאמת הקשיבו לו ושמעו אותו, שהוא מיוחד וייחודי, שהחוויות שלו הן חד פעמיות ורק שלו. שהוא בעצם כוכב. איזה מפגש לימודי יכול לתת לילד תחושה כזאת?

רכלנות רכלנות

התופעה שאני רוצה לדבר עליה הפעם היא תופעה מאד לא אסטתית בלשון המעטה אך היא טבעית והיא קורית בכל גן ובכל משפחה. אני חושבת שזה מסוג התופעות שאפשר לכנות אותם באופן שאול- נבל ברשות התורה...כלומר- זה מגעיל אבל אין ממש מה לעשות בקשר לזה.
והתופעה היא-רכלנות.

נתחיל מהצד של ההורים. הורים מרכלים על הגן. הם מרכלים על הגננת ועל הסייעות. הם מרכלים בתוך הבית ובמעלית ובגינה הציבורית. הפעם אני לא ארחיק לכת. בשכונה שבה אני גרה יש כחמישה גנים ונושא שיחה חביב ביותר בגינה הציבורית הוא צוות הגן. ההורים תמיד יכולים לתרץ את זה כמידע אינפורמטיבי חשוב. כלומר, ברור שחשוב לדעת שהגננת בגן עפרוני ד' אומרת "שיט" לפעמים לייד הילדים והגננת בגן חלמונית ב' מגיעה לעבודה כאילו שהיא הולכת לאירוע רשמי.
הרכלנות של ההורים כלפי צוות הגן גרועה מכמה סיבות.
סיבה ראשונה היא כמובן- הילדים. הילדים שומעים הכל וקולטיםה כל. זאת לא קלישאה. מדהים כמה הילדים קולטים גם כשאנחנו בטוחים שהם בכלל לא איתנו.
דוגמא מבית- בעלי דיבר איתי על העובדה שבמקום עבודתו יש שמועות על פיטורים קרבים. כחמישים עובדים יפוטרו בקרוב. שוחחנו על כך בקולות מהוסים בלילה, בזמן שהילדים ישנו.
למחרת בעודי עוברת על מחברותיו של תלמיד כיתה א' שלנו הופתעתי לראות את המשפט: "אתה מפוטר"-
המשימה במחברת היתה להשלים משפטים שמתחילים באני, אתה, את...
כיוון שקשה לי להאמין שתופעת הפיטורין מעסיקה את הילד במיוחד, אני בטוחה שהילד שמע את שיחתנו גם אם מתוך דימדומי שינה.
לכן כל הריכולים על צוות הגן עובר את הפילטר של אוזני הילדים והפילטר הזה רגיש לדקויות. אם הריכול נעשה בטון ציני, מתנשא או מרושע- הילד יקלוט שמשהו לא בסדר עם הגננת שלו או עם הסייעת שלו. שיש איזה ניגוד אינטרסים בין ההורים לגננת או לסייעת האהובה שלו. הילד נקלע למצב של קונפליקט רגשי. כל זה ברמות לאו דווקא מודעות.
כמובן שאם ההורים מדברים חופשי ליד הילד על כמה הם מאוכזבים מהגננת או מהסייעת- ההשפעה הרסנית. וכ"כ הרבה הורים עושים זאת. וכנ"ל כמובן לגבי בית הספר רק ששם אני מאמינה שזה עוד יותר חמור כיוון שהילדים גדולים יותר והמערכות הרגשיות שלהם מפותחות יותר ועניין המשמעת והכבוד כלפי המורה- קריטי יותר. הורים! קחו לתשומת הלב. (גם אני כהורה צריכה לעבוד על זה קצת)

הסיבה השניה חמורה לא פחות ואולי אפילו יותר- רכלנות של הורים, ואפילו שנעשית בתום לב, עלולה להטיל קלון מקצועי על גננת או סייעת עד לדרגה של פיטורין או קושי במציאת עבודה חדשה. כמה לא הוגן לחרוץ דין של אדם אחר בהיסח הפטפוט על כוס קפה בבית הקפה השכונתי.
"אני לא יודעת...לא הייתי שם...אבל שמעתי שסימונה מושכת את הילדים חזק מידי. אמנם לא ראיתי במו עיני אבל אמא של ליה מספרת שיש לה סימנים כחולים על הרגל ויש מצב שזה סימונה עשתה לה".
לא צריך להיות מומחה בפסיכולוגיה חברתית כדי לדמיין את גלגולה של השיחה הזאת אחרי שתעבור כמה הורים. בסופו שלדבר מאד לא אתפלא למצוא את אותה סימונה מחוסרת עבודה ומוקעת לנצח.
לכן הרכלנות של ההורים מסוכנת ואכזרית ויש להתייחס אליה בכובד ראש ולא באגביות מבודחת.

והרכלנות מהסוג השני...הרכלנות של אנשי הצוות על ההורים.
הרכלנות הזאת עסיסית פי כמה ומרושעת פי כמה כי היא מבוססת על מידע אמיתי שהצוות רואה במו עיניו או חמור מכך, על דיווחי הילדים שבתמימותם מגלים קצת יותר מידי מחיי המשפחה האינטימיים.
הרכלנות של הצוות היא על מראם החיצוני של ההורים, על לבושם, על הרגליהם, על האוכל שהם שולחים לילדיהם, על הלבוש של הילדים-
לא פעם שתקתי במבוכה כאשר שמעתי את תלונות הסייעות על ילדים שבאים בחולצות מוכתמות או בבגדים שלשבו כבר אתמול או במכנסיים קטנות מידי או נעליים גדולות מידי- השיפוטיות גבוהה מאד ואני מוצאת את עצמי מגנה לא אחת על ההורים ובעצם על עצמי...את ילדיי אני שולחת עם בגדים מוכתמים לגן- חולצה שהתלכלכה בגואש- אני לא אזרוק לפח הרי...הסייעות נדות לי ברחמים.
לפעמים נדמה לי שאם אראה את ילדיהן של הסייעות אראה ילדים שיצאו מז'ורנל ממש...
בעידן הפייסבוק הרבה רכלנות נסובה סביב דפי הפייסבוק של ההורים. אני למדתי מזה בשום אופן לא לשתף בפייסבוק שלי לא גננת ולא מורה...
הסייעות מדסקסות על עיצוב הפנים של הבתים, רמת הסדר, איכות טיולי השבת ומראם של בני משפחה אחרים- ראית את האח של אמא של מור? כזה כיעור! איך הוא כזה מכוער ואמא של מור יפה? תעלומה ממש.
 יש גם דיון מתמיד על רמת ההגיינה- כמה זמן לא גזרו לו ציפורניים? מה אין להם קוצץ בבית? או- ראית איזה אדום הטוסיק של אילי? מה ההורים שלו לא שמעו על משחה? מסכן כזה.
וכמו כל חבורת נשים...נושא שיחה מאד מקובל זה המראה החיצוני של האבות...האבא הזה חתיך על, ראית איך הוא מפלרטט איתי? כשנתתי נשיקה לבן שלו ראיתי איך יצאו לו העיניים!

טוב. הבנתם את התמונה. הבעייתיות ברכלנות מסוג זה היא בעיקר כמובן- הילדים.
גם כאן אוזני הילדים הן אנטנות מכונות היטב. צוות "מקצועי" יותר, ידאג לרכל לא לייד הילדים אך בהרבה גנים היחס של הסייעות אל הילדים הוא כאל מן קומונה קטנה שבה כולנו באותה רמה, יושבות ביניהם ומשחקות איתם ומנשקות אותם ותוך כדי גם מרכלות. זה לא נובע מרוע לב. זה נובע מיצר הרע חברתי שכזה.
לגבי ההורים- אין נזק ממשי להורים ברכילות הזאת. היא מכוערת ולא יפה אבל אף הורה לא יפוטר מעבודתו כהורה בגללה...

מה אפשר לעשות?
דיברתי לא אחת עם מנהלות גן על הנושא אך הן די אובדות עיצות. לא כאילו שהן בעצמן לא מרכלות הרי. אני משתדלת לעמוד לצד הורים ברכילויות כאלו מתוך הזדהות. כאמור- אני רואה את עצמי בצד של ההורים ומדמיינת את כל הרכילות שמרכלים עלי וריכלו עלי בגנים של הילדים שלי. אני גם מדמיינ תאת כל הריכולים שמרכלים עלי כגננת.
כמו שאמרתי- נבלות ברשות התורה. תורת הפסיכולוגיה החברתית.

נושא קטן אחרון- הילדים.
הילדים מרכלים כל הזמן. אצלם זאת לא רכילות אלא פטפוט. כפי שהם מפטפטים על כל נושא הם גם מפטפטים על חבריהם, על הגננות שלהם, על ההורים שלהם. ההבדל הוא שבו אין קורטוב של רוע. הפטפוט שלהם אובייקטיבי ולא מודע להשלכותיו. במקרה לש הילדים אני חושבת בטוח לומר שהם לא אחראים לשום נזק שעלול לנבוע מדבריהם.
אני אפילו לא חושבת שאפשר לומר שהילדים לומדים מהוריהם או מהגננות שלהם לרכל. הרכילות הזאת היא בעצם טבע מולד. זה מתחיל כפטפוט בגיל הצעיר. פטפוט שאתה מצפה שככל שהילד יגדל הוא ילמד למיין- מה יפה ולמר ומה לא יפה לומר.
ומי ילמד אותו מה יפה לומר ומה לא יפה לומר?

החיים קורים בחוץ

בואו נא לראות מהר

טרקטור בא אל החצר

הוא נוסע וחורש

ותמיד רועש רועש

ארבע שורות מדויקות אלו של פאניה ברגשטיין ממחישות היטב את החסך העצום של ילדי הגנים בעיר.

אני מאמינה כי הלמידה הטובה ביותר מתקיימת בחוץ. החיים האמתיים קורים כל הזמן והם קורים בחוץ.

ילדים שיוצאים מן הגן יכולים לחוות את הרחוב, לראות את התנועה, למיין כלי תחבורה, לפגוש חתולים וכלבים, נמלים וציפורים, פרחים בשולי הדרך, לבדוק את פעילות ומחזוריות הרמזורים, לראיין אנשים, לבקר בסופר מרקט -עולם קסום ומלא הזדמנויות ללמידה, לעקוב אחרי חיפושית, לצייר על המדרכה בגיר, לבהות במשאית זבל ענקית- כל אותם דברים שילדים יכולים לעשות גם עם הוריהם אבל החוויה עם בני גילם ועם גננת המוסיפה הסברים ומעשירה- לא יסולא בפז.

משרד החינוך אוסר באיסור חמור הוצאת ילדים מהגן זה כולל בשום אופן אסור לסייעת לקחת ילד איתה למכולת.

בגנים הפרטיים לעומת זאת, אין כל חוק או כלל על. כל מנהלת גן יכולה לעשות ככל שתרצה אבל רוב רובם של הגנים הפרטיים לא מנצל את ההזדמנות הזאת. בד"כ ההורים הם אלו שמטילים וטו על העניין והרעיון שילדיהם יצאו משער הגן נראה להם חמור בקנה מידה של אסון עולמי והם כבר מדמיינים את הכתבה בעיתון. ולא שמנהלות הגנים כה ששות בעצמן להוציא ילדים מן הגן.

בגני הקיבוצים טיול בוקר הוא חלק מקודש משגרת היום. הילדים מתחילים את היום בטיול מחוץ לגן ברחבי הקיבוץ. החל מהתינוקות בעגלולים ועד ילדי גן החובה.

בחורף יקדמו את פניך בכניסה לגן הקיבוצי שורות של ווי מתכת ועליהם מגפי גומי מבוצבצים הפוכים, בקיץ ווים ועליהם כובעי מצחיה. מזג האויר אינו מבטל טיול.

הילדים מטיילים ברחבי הקיבוץ, אוספים מקלות ושבלולים, מטפסים על עצים, מבקרים בענפי משק, רצים, נופלים, בוכים, רבים, שרים, לומדים על פרחים ועל שיחים, ושוכבים על הדשא ומתבוננים בעננים. הילדים לומדים על התחלפות העונות, על פריחה, מה צומח מתי ואיך זה קשור לחגי ישראל שרובם כידוע- חקלאיים או לפחות בעלי קישור חקלאי הדוק, הטיול אינו מכוון או מוגדר כבעל מטרה כלשהי- אך הילדים חוזרים ממנו עמוסים רשמים, חוויות ותגליות.

אז מה על ילדי העיר? האם נידונו לבלות את יומם בגן משבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים כשרק שעת חצר מאפשרת להם להתאוורר מעט על דשא סינתטי מוקפים חומת בטון או יריעות ברזנט כעורות?

התשובה היא כן.

אני בטוחה שאם בגנים הפרטיים יחליטו על נורמה של טיולים יומיים, הילדים ילמדו את כללי הטיול ברחוב, הצוות ילמד את החוקים והטיולים יהיו מתוקתקים ובטיחותיים. כרגע המצב הוא כזה שהטיולים אם בכלל הם כה נדירים שאין לאף אחד מושג איך בדיוק להתנהג והמתח כ"כ גדול- שזה בהחלט עלול להתקרב לחזון הטרגי שההורים רואים בעיני רוחם...

וכגננת עירונית, הנה כמה דברים שעשיתי כדי להביא את העולם האמתי אל הילדים-

לייד הגן חנתה מכונית ישנה, ללא אויר בגלגלים, מכוסה עלים יבשים. מכונית שלא זזה כמה חודשים והנה בוקר אחד, נשמעה תכונה ברחוב ובירור מהיר העלה כי גרר הגיע לפנות את המכונית.

מייד הפסקתי את מפגש הבוקר והוצאתי את הילדים בשורה מהגן, פתחתי את שער הגן והושבתי את הילדים בשורה  לאורך גדר הגן מבחוץ. סייעת אחת יצאה בעקבותיי ממהרת לאסוף בשקית גלילי נייר טואלט ובקבוקי מים- כאילו אנו יוצאים לטיול שנתי ממש. נוכחותה כמעט ולא היתה נחוצה שכן הילדים התיישבו מייד על האדמה ותלו עיניים מעריצות בגגרניק שהחל מתכונן לפעולת קשירת המכונית אל חבל המנוף. הילדים עקבו בדממת אלחוט אחר עבודתו של המוסכניק שהיה מרוצה מאד מתשומת הלב וציין שהוא מרגיש כמו שחקן בהצגה. הילדים ראו איך המוסכניק מחבר ווים אל תחתית המכונית, הם ראו כיצד הוא מנמיך את החלק האחורי של רכב הגרר ובקריאות "וואו" נעתקות נשימה- ראו איך המנוף מושך לאט לאט את המכונית התקועה אל הגרר. לאחר שהמכונית היתה על הגרר, לחץ המוסכניק על כפתור והופ- החלק האחורי של הגרר עלה למעלה. לא היה קץ להתפעלות של הילדים. הם צעקו בהתרגשות מה שהם רואים- "הוא מרים את המכונית!" ,"ראיתם? ראיתם?"  "מה הוא עושה??" ופנו זה לזה בהתרגשות עצומה. כשהמוסכניק ניתק את הווים ועמד להיכנס לתא הנהג- מחאו לו כל הילדים כפיים ממושכות ובהתרגשות וגם קראו לו קריאות "כל הכבוד!".

כשנכנסנו לגן הילדים ציירו חוויות מההרפתקה וסיפרו את סיפור הגרר כ"כ הרבה פעמים עד שכתבתי את דבריהם על נייר גדול והקראנו את הסיפור במפגש הבא.

הזדמנות נוספת הם בעלי המלאכה שבאים לגן עם כלי העבודה המלהיבים שלהם.

ברגע שמגיע שיפוצניק לתקן נורת פלוריסנט סוררת את ציר שער תקוע- מייד אני מושיבה את הילדים ל"מופע". הילדים לומדים על בעל המלאכה, מבינים מהי המשימה אותה עליו לבצע ורואים כיצד הוא ניגש לפתרון הבעיה. באיזה כלים הוא משתמש, מהם שמות הפועל בהם נשתמש לתיאור מעשיו- מבריג במברגה, קודח במקדחה, דופק בפטיש וכו'. יש שיפוצניקים חביבים שמסבירים לילדים מעט על מלאכתם או נותנים להם תפקידים כמו להחזיק את המסמרים או לספור אותם.

אני בטוחה שהשיפוצניקים נהנים מתשומת הלב של הילדים באותה מידה שהילדים נהנים לראות אותם.

זוהי לא תחלופה לחיים האמתיים אך זה עדיף מניתוק מוחלט.

ללמוד בגן על פרחים ופרפרים, על גוף האדם, על יחסי אנוש, על חגים- כל אלו טובים ויפים. אך אין דבר אשר ישווה ללמידה מהחיים עצמם.

התנצלות- בעיות עם האתר היום

יש איזו בעיה עם האתר היום- הוא לא מפרסם את הרשומה ומפרסם אותה שוב ושוב- אם אתם מוצפים במייל בגלל זה- סליחה ומחילה

מסיבת גן- חשיבה של ילדים.

העבודה עם הילדים הצעירים תמיד מפתיעה. השיחות שלהם, התובנות שלהם,- הפעולות שלהם- כל אלו שונות מאד מעולם המבוגרים.
כל יום אני מוצאת את עצמי נפעמת או משועשעת מאד לפחות כמה פעמים ביום.
בשנים שבהם אני מפוקסת על עצמי יותר ונמצאת כולי בתוך הגן ולא כמו השנה- חצי בלימודים וחצי בגן- אני מנהלת רישום של פנינים ותובנות הילדים.
מעבר לשעשוע שבעניין, זה מספק הצצה מעניינת לצורת החשיבה של הילדים. החשיבה של הילדים היא קונקרטית. והקישורים שלהם בראש הם מאד מילוליים- המילה מושכת אחריה את המחשבה. למשל רוב הילדים מתבלבלים בין פורים ויום הכיפורים.
וכששאלתי פעם את הילדים מה המשותף לסביבון, רעשן, שופר ומצה- ענה לי ילד אחד- כולם שייכים לחוגים.
הסיפור אליעזר והגזר מסתיים בדקלום שיש בו את המשפט:
הוסיף סבא וסחט מיץ לימון לרוב והנכדה טעמה ואמרה כי-טוב.
לאחר שקראנו את הסיפור כמה וכמה פעמים, סיפרתי שוב את הסיפור והפעם נתתי לילדים להמשיך את סופי המילים המתחרזות.
אני: ...והנכדה טעמה וראתה כי....
ילדה: נוּחַ.

בני בן השבע שהולך לכיתה א' סיפר לי בהפתעה מוחלטת שהוא היה בטוח שבמונח: "שבירת עשרת" מדובר בכלל בסרט.

ויש עוד המון דוגמאות שמראות שהחשיבה של הילדים היא מיידית ומבוססת על קשרים טריים וחדשים במח.

בגלל הטריות והחדשות הזאת- הילדים הרבה פחות מקובעים בחשיבתם ואם יוצאים מנקודת ההנחה הזאת, אפשר להגיע לרמות יצירתיות גדולות עם הילדים כששרביט היצירתיות מופנה אל הילדים. בד"כ הגננת היא זאת שבאה עם רעיונות ומוסכמות ולכן לא תמיד יצירתיות הילדים יכולה לבוא לידי ביטוי.
הפרוייקטים הכי יפים והלמידה הכי מרעננת מתרחשת כאשר הגננת מקשיבה לילדים וזורמת עם הרעיונות שלהם.
בגן אחד הילדים התלוננו שביום שישי ההורים שלהם הולכים לבית קפה בבוקר בזמן שהם בגן. הגננת הקשיבה לדבריהם ושאלה- אז מה הייתם רוצים לעשות? והילדים ענו- גם אנחנו רוצים ללכת לבית קפה. הגננת חשבה קצת ואמרה- אז בואו נכין בית קפה בגן! הילדים נתנו שם לבית הקפה, הכינו תפריט- שוקו ועוגיות- הכינו שלט גדול עם שם בית הקפה "שוקו" ו"כתבו" תפריטים ותמחרו- ביום שישי לאחר מכן הוזמנו ההורים לבית הקפה "שוקו".
בגן אחר בעקבות משחק בפינת הקוביות שבו בנו הילדים מתקני ספורט- זרמה איתם הגננת לפרוייקט אולימפיאדה שבו התחרו הילדים בענפים שונים, הילדים יצרו מדליות בפינת היצירה, למדו על טבלאות, בנו מסלולי ריצה ומסלולי מכשולים ועוד.
מספיק לצפות בילדים בפינת גרוטאות כדי להבין כמה יצירתיים הם הילדים ולאיזה מבנים מורכבים הם יכולים להגיע- וחשוב מכך- זה לא המורכבות של המבנה כמו ההסבר שהילד יתן למה שהוא יצר. פעם אחת אמר לי ילד- יצרתי עטלף יום. זה עטלף שער ביום וישן בלילה. אבל הוא עדיין עטלף.

מצחיק למשל לשמוע ילדים המשוויצים על גיל הוריהם.
אורי: אבא שלי בן 27!
גיא: אז מה אבא שלי בן 34!
אורי: בעצם אבא שלי כבר בן 43!
גיא: אבא שלי בן 47!
מתן מתערב וחותם את העניין: אבא שלי בן 99!
אין להם בעיה עם זה שלפני רגע הם אמרו משהו אחר -מותר להם לשנות את דעתם מרגע לרגע- חוקי הלוגיקה פה לא משחקים תפקיד.

סוג נוסף של חשיבה שונה של ילדים- דברים שאי אפשר לראות בעיניים ואנחנו טוענים שהם קיימים- בשביל ילדים זה דבר מאד קשה לתפוס.
ילד אחד שטף ידיים עם סבון ודיבר אל עצמו- אני יודע שיש לי חיידקים על הידיים למרות שאני לא רואה אותם, אבל אני לא מבין איך החיידקים רואים אחד את השני.
ילדה אחת צבעה בצבע לבן על נייר לבן והסבירה לחברתה- את יודעת למה לא רואים את הצבע הלבן? כי הוא לא רואה לאן הוא הולך.
ילדה חילונית שראתה שתי גננות חרדיות מחליפות פאה ביניהן אמרה בתמיהה- הן יכולות להחליף ראש.

ולפעמים קשה לעקוב אחר צורת החשיבה של ילדים- כשהעברתי אתרוג בין הילדים לקראת חג הסוכות ושאלתי אותם מה הוא מזכיר להם- אמר ילד אחד: הוא מזכיר לי את חיפה. ולמה את חיפה? שאלתי - כי הוא צהוב! ענה לי הילד כמובן מאליו.

הדבר האחרון שאציין בפוסט הזה בקשר לחשיבה של ילדים זה עניין הפוליטיקלי קורקט. ילדים לומדים לאט לאט את הרעיון של התחשבות באחר וברגשותיו. הם אומרים מה שהם מרגישים, הם אומרים מה שהם רואים- הם לא מבינים איך הדברים שלהם יתפסו ע"י אחר- זה מופשט מידי להבין דבר כזה. רק אחרי שיפַּגעו בעצמם כמה פעמים יהיה אפשר לדבר איתם על חוויות שלהם ולשקף להם שכמו שהם מרגישים רע- כך בדיוק חבריהם מרגישים כשהם פוגעים בהם. וגם למידת כללים באופן אוטומטי כמו- אני לא אומר שמנה או מכוערת כשאני חושב כך על מישהי. (ובטח שלא על הגננת!! :-) )

אך מעבר לכך- ילדים מספרים ה-כל בגן. דעו לכם והשמרו לכם...במפגש בוקר אחד אמר ילד בהתפעלות אמיתית: וואו איזה פליצה אמא שלי עשתה הבוקר!
וילדים גם מספרים מה הוריהם חושבים על הגן, על הגננת, על הסייעות. הם שומעים הכל ומעבירים הכל ואין להם את השיפוט של מה אומרים ומה לא אומרים.

ונסיים בשיבוש שיר נחמד-

בשיר על המשפחה יש משפט שאומר- וזאת היא האחות עלמת החן-
הילדים בגן התרגלו לצעוק בהתרגשות: וזאת היא האחות אלפקה כן!

ניסיתי לתקנם כמה פעמים...אבל זה היה פשוט פחות כיף ממה שהם המציאו.