החצר לגן הוא כמו המזנון של הכנסת לכנסת. כלומר, שם בעצם מתקיימת הפולטיקה האמיתית. החצר הוא העולם של הילדים כמו שהוא. שעת החצר בגן צריכה להתנהל בלי תכנים, בלי ארגון זמן, בלי מבוגר מתווך ורצוי עם כמה שפחות צעצועים ומשחקים "אמיתיים". כלומר- החצר צריכה להכיל כלים.מסוגים ומגדלים שונים מכפית קטנטנה ועד ארגז שיכול להכיל כמה ילדים בתוכו וכמובן חפצים שאפשר לטפס עליהם או לקפוץ אליהם ועליהם ומהם.
אני לא מקדישה את הפוסט הזה למה אמור להיות בחצר אידיאלית ולא נכנסת לדיון מהי חצר גרוטאות ומה תרומתה ומה דעתי על מתקנים מפוארים של סטפ טו וכו'. זהו דיון מכובד שיבוא מתישהוא.
בפוסט הזה אני רוצה לדבר על מה ילדים עושים בחצר ולמה זוהי אחת השעות החשובות ביותר בגן אם לא החשובה ביותר.
בגילאים הגדולים יותר- גני טרום חובה ובעיקר חובה, הילדים מנהלים את חיי החברה של הגן בעיקר בחצר. הם קובעים שם חברויות, מפגשים אחר הצהריים, חרמות, נידויים, התארגנויות סביב נושאים שונים, ריכולים ומחנאות. הילדים מייחסים לחצר אופי אחר ומשמעות אחרת מהזמן הכללי של הגן ומה שנקבע בחצר היום, יתקיים בד"כ גם מחר עד שבחוק כלשהו שהילדים מבינים מעצמם- הדברים ישתנו. פעמים רבות הילדים יקבעו קודים של דיבור והתנהגות של חצר שלא יהיו נהירים בהכרח לגננת ולצוות. בגילאים הצעירים יותר של שנתיים עד ארבע כל יום הוא יום מחדש והילדים לא תמיד זוכרים מי היה עם מי ומי נגד מי וכל שעת חצר היא עולם חדש שנפתח מהרגע ששער החצר נפתחת ועד שחוזרים אל הגן וחוזר חלילה.
בחצר הגן אופייני לראות כמה ראשים סמוכים זה לזה בדיבור צפוף סביב נושא כלשהו ובד"כ תוך כדי פעילות נמרצת של חפירה, איסוף, ארגון כלשהו- של חפצים, חול, אבנים, מקלות.
הילדים משחזרים בחצר אירועים מהחיים, משפחות קמות ונופלות, ימי הולדת נחגגים בהמוניהם, רכבות ואוטובוסים מתארגנים ליציאה לטיולים ברחבי הארץ והעולם, הצגות מוצגות ויש שחקנים ויש קהל, מסעדות גורמה בהן מוגשות עוגות ופשטידות שלא מהעולם הזה וגם דוכן לחלוקת מים או גלידות ובית ממכר לבוץ הכי טוב בגן ונקודה לחלוקת חרקים מתים ומה לא.
זמן החצר מאפשר לילדים לבנות את העולם הפנימי שלהם ולבסס את מעמדם בחברת הגיל שלהם. בחצר הגן מתגלים תכונות של מנהיגות, של יכולת הפישור, של העקשנות הוותרנות הכריזמה, היצירתיות, היכולת להיות לבד, ההתנסות בדחיה, בלא למצוא את עצמך. זה זמן לא פשוט עבור הילדים ובאמת בחצר נצפה טווח האמוציה הרחב ביותר אצל הילדים. אין שעת חצר בלי בכי, בלי העלבות, בלי צחוק. הילדים רצים ומזיעים ומתלכלכים והחיים קורים במלוא עוזם.
כמה תמונות מחיי החצר-
בארגז החול ארבע ילדות אספו סביבן כמה דליים וסירים- מבט מרחוק מראה שהדליים והסירים הונחו באופן כזה שהם יוצרים מעגל סביב הילדות שיושבות במרכז עוסקות במילוי הכלים ובפטפוט בלתי פוסק. ילד עצוב מגיע אלי וטוען שהן לא משתפות אותו. אני ניגשת לשאול למה לא משתפים את הילד. זאת מָאַפִיה! מסבירה לי אחת הילדות ומזיזה את שערה מעל עיניה תוך שהיא משאירה שובל בוץ על כל הפרצוף שלה. היא אומרת לי את זה בטון שמבהיר לי שמבחינתה היא הסבירה לי למה הילד לא יכול להשתתף...אני בכ"ז מתעקשת- והוא לא יכול להיות במָאַפִיה? ילדה שניה מסתכלת בי במבט מרחם על כמה שאני לא מבינה..."אין לו דלי!" היא אומרת בחוסר סבלנות. ואם הוא יביא דלי? אני ממשיכה . והשלישית אומרת בלי להרים מבט: "אז הוא יוכל להשתתף" השאר מהנהנות בהסכמה. הילד מביא דלי ומייד מתפנה לו מקום ביניהן בלי דיבורים נוספים.
סיפור קטנטן אמנם אבל ממחיש כמה באמת לא הבנתי את הקודים. אני חשבתי שהן לא תסכמנה לשתף אותו כי הוא בן...בפועל לא היה קשר לזה. הקוד במקרה הזה היה- אם יש לך דלי או סיר- אתה בפנים.
מתחת למגלשה יש כוך קטן שנועד להוות מסתור משחק לשלשה ילדים. אני שומעת שם תכונה ערה מתחילת שעת החצר. לפתע נשמע משם בכי היסטרי: "אמא! אמא! אני רוצה רק את אמא!" אני רצה לשם ומוצאת ילדה שוכבת על גבה ומנפנפת ברגליה באוויר. מעליה עומד ילד ומנסה לחבק אותה...אני מזדעקת: "הי! מה קורה פה?"
הילדה מייד מפסיקה לבכות, היא והילד בוהים בי בחוסר סבלנות.
הכל בסדר? אני חוקרת, מבינה כבר שנקלעתי לזירת משחק...
כן כן הם פותרים אותי בחוסר סבלנות. פשוט אמא שלה זאת ליהי והיא הלכה לעבודה ואני אבא שלה ואני מנסה להרגיע אותה. אני נסוגה משם במבוכה. מרגישה כאילו פלשתי לדירה פרטית של איזו משפחה בשעה אינטימית פרטית...
המשפחות שקמות בחצר הגן הן משפחות לכל דבר. הילדים נכנסים למשחק ברצינות תהומית ומעלים סצנות מרגשות, ריגשיות, דרמטיות. רק מבוגר חסר זהירות יכול להרוס את הקסם הזה. מבוגר זהיר ישתדל להתרחק מהאיזור ולתת לילדים לשחק את משחק החיים הזה. החשיבות שלו אדירה לבניית האישיות, לבניית הדימוי האישי, לפענוח סודות ונפילת אסימונים.
סיפור אחרון - קבוצת ילדים הכינה על שולחן המון עוגות בוץ יפות למראה. הם היו עסוקים במסחר ער בעוגות הללו ורצו הלוך ושוב כשהם מנהלים מעין סוכנות שליחויות עם עם העוגות האלו. אחת השליחות הגיעה אלי בריצה, מובילה בעגלת בובות עוגת בוץ אחת ושאלה אותי: "את רוצה עוגת נומנומים?"
"מה זה עוגת נומנומים?" שאלתי בעניין
"זאת עוגה בלי-בלי" ענתה לי הילדה.
מה לעשות שלפעמים אני לא יכולה להתאפק ותפסתי אותה אלי לחיבוק והפכתי אותה על הראש ודגדגתי אותה עד שהיא פרצה בצחוק מתגלגל. כ"כ הוקסמתי.
עוגת בלי-בלי- האין זאת תמצית הילדות כולה?
אני לא מקדישה את הפוסט הזה למה אמור להיות בחצר אידיאלית ולא נכנסת לדיון מהי חצר גרוטאות ומה תרומתה ומה דעתי על מתקנים מפוארים של סטפ טו וכו'. זהו דיון מכובד שיבוא מתישהוא.
בפוסט הזה אני רוצה לדבר על מה ילדים עושים בחצר ולמה זוהי אחת השעות החשובות ביותר בגן אם לא החשובה ביותר.
בחצר הגן אופייני לראות כמה ראשים סמוכים זה לזה בדיבור צפוף סביב נושא כלשהו ובד"כ תוך כדי פעילות נמרצת של חפירה, איסוף, ארגון כלשהו- של חפצים, חול, אבנים, מקלות.
הילדים משחזרים בחצר אירועים מהחיים, משפחות קמות ונופלות, ימי הולדת נחגגים בהמוניהם, רכבות ואוטובוסים מתארגנים ליציאה לטיולים ברחבי הארץ והעולם, הצגות מוצגות ויש שחקנים ויש קהל, מסעדות גורמה בהן מוגשות עוגות ופשטידות שלא מהעולם הזה וגם דוכן לחלוקת מים או גלידות ובית ממכר לבוץ הכי טוב בגן ונקודה לחלוקת חרקים מתים ומה לא.
זמן החצר מאפשר לילדים לבנות את העולם הפנימי שלהם ולבסס את מעמדם בחברת הגיל שלהם. בחצר הגן מתגלים תכונות של מנהיגות, של יכולת הפישור, של העקשנות הוותרנות הכריזמה, היצירתיות, היכולת להיות לבד, ההתנסות בדחיה, בלא למצוא את עצמך. זה זמן לא פשוט עבור הילדים ובאמת בחצר נצפה טווח האמוציה הרחב ביותר אצל הילדים. אין שעת חצר בלי בכי, בלי העלבות, בלי צחוק. הילדים רצים ומזיעים ומתלכלכים והחיים קורים במלוא עוזם.
כמה תמונות מחיי החצר-
בארגז החול ארבע ילדות אספו סביבן כמה דליים וסירים- מבט מרחוק מראה שהדליים והסירים הונחו באופן כזה שהם יוצרים מעגל סביב הילדות שיושבות במרכז עוסקות במילוי הכלים ובפטפוט בלתי פוסק. ילד עצוב מגיע אלי וטוען שהן לא משתפות אותו. אני ניגשת לשאול למה לא משתפים את הילד. זאת מָאַפִיה! מסבירה לי אחת הילדות ומזיזה את שערה מעל עיניה תוך שהיא משאירה שובל בוץ על כל הפרצוף שלה. היא אומרת לי את זה בטון שמבהיר לי שמבחינתה היא הסבירה לי למה הילד לא יכול להשתתף...אני בכ"ז מתעקשת- והוא לא יכול להיות במָאַפִיה? ילדה שניה מסתכלת בי במבט מרחם על כמה שאני לא מבינה..."אין לו דלי!" היא אומרת בחוסר סבלנות. ואם הוא יביא דלי? אני ממשיכה . והשלישית אומרת בלי להרים מבט: "אז הוא יוכל להשתתף" השאר מהנהנות בהסכמה. הילד מביא דלי ומייד מתפנה לו מקום ביניהן בלי דיבורים נוספים.
סיפור קטנטן אמנם אבל ממחיש כמה באמת לא הבנתי את הקודים. אני חשבתי שהן לא תסכמנה לשתף אותו כי הוא בן...בפועל לא היה קשר לזה. הקוד במקרה הזה היה- אם יש לך דלי או סיר- אתה בפנים.
מתחת למגלשה יש כוך קטן שנועד להוות מסתור משחק לשלשה ילדים. אני שומעת שם תכונה ערה מתחילת שעת החצר. לפתע נשמע משם בכי היסטרי: "אמא! אמא! אני רוצה רק את אמא!" אני רצה לשם ומוצאת ילדה שוכבת על גבה ומנפנפת ברגליה באוויר. מעליה עומד ילד ומנסה לחבק אותה...אני מזדעקת: "הי! מה קורה פה?"
הילדה מייד מפסיקה לבכות, היא והילד בוהים בי בחוסר סבלנות.
הכל בסדר? אני חוקרת, מבינה כבר שנקלעתי לזירת משחק...
כן כן הם פותרים אותי בחוסר סבלנות. פשוט אמא שלה זאת ליהי והיא הלכה לעבודה ואני אבא שלה ואני מנסה להרגיע אותה. אני נסוגה משם במבוכה. מרגישה כאילו פלשתי לדירה פרטית של איזו משפחה בשעה אינטימית פרטית...
המשפחות שקמות בחצר הגן הן משפחות לכל דבר. הילדים נכנסים למשחק ברצינות תהומית ומעלים סצנות מרגשות, ריגשיות, דרמטיות. רק מבוגר חסר זהירות יכול להרוס את הקסם הזה. מבוגר זהיר ישתדל להתרחק מהאיזור ולתת לילדים לשחק את משחק החיים הזה. החשיבות שלו אדירה לבניית האישיות, לבניית הדימוי האישי, לפענוח סודות ונפילת אסימונים.
סיפור אחרון - קבוצת ילדים הכינה על שולחן המון עוגות בוץ יפות למראה. הם היו עסוקים במסחר ער בעוגות הללו ורצו הלוך ושוב כשהם מנהלים מעין סוכנות שליחויות עם עם העוגות האלו. אחת השליחות הגיעה אלי בריצה, מובילה בעגלת בובות עוגת בוץ אחת ושאלה אותי: "את רוצה עוגת נומנומים?"
"מה זה עוגת נומנומים?" שאלתי בעניין
"זאת עוגה בלי-בלי" ענתה לי הילדה.
מה לעשות שלפעמים אני לא יכולה להתאפק ותפסתי אותה אלי לחיבוק והפכתי אותה על הראש ודגדגתי אותה עד שהיא פרצה בצחוק מתגלגל. כ"כ הוקסמתי.
עוגת בלי-בלי- האין זאת תמצית הילדות כולה?
התמכרתי לבלוג שלך.
השבמחקהמון תודה
פוסט מקסים!
השבמחקאני גם מאמינה גדולה בחצר גרוטאות. חבל שאין כזו בכל גן...
כתיבה מרתקת! התאהבתי!
השבמחקעירית,
השבמחקרק אתמול גליתי את הבלוג המקסים הזה, אני כלכך נהנית, תודה רבה לך על השיתוף .
לא יכולה להפסיק לקרא..