סיפור קטן על כוחה של קבוצה

בבוקר שלחתי את הילדים לשטוף את הידיים בקבוצות של ארבעה ילדים בכל פעם, לפתע ראיתי את תום קם ממקומו וניגש לכיוון הכיור, קראתי אליו: "הי תום, לא הזמנתי אותך עדיין, תחזור למקום", הוא הביט בי בפנים מבויישות וחזר למקומו.
כעבור כמה דקות כשקראתי לעוד ילדים לגשת לשטוף ידיים, שוב תום קם ממקומו לכיוון הכיור והפעם הערתי לו בקול פחות חביב: "תום! כשאני אקרא לך לשטוף ידיים, רק אז תקום!". הפעם תום הביט בי ופרץ בבכי.
"מה קרה?" שאלתי אותו בדאגה, "סך הכל אמרתי לך לחכות לתורך..." הרגשתי רע מול הבכי הנעלב הזה אבל תום ילד די בוגר ואנחנו לא בתחילת השנה כך שהנהלים די ידועים לכולם...
תום בכה ומילמל: "נזלת", כשהביט בי ראיתי שעיניו דומעות ואפו דולף מאד.
"אה..", אמרתי במבוכה, "רק קמת לקנח את האף? אוי למה לא אמרת לי? סליחה בטח שאתה יכול לקנח את האף". אבל תום כבר נכנס לבכי נעלב ולא מתפשר והיה קשה מאד להרגיעו.
לקראת סוף היום כשהילדים אספו צעצועים בחצר, תום רץ ולקח דלי כחול דווקא מתוך ידיו קאי, אחד הילדים הלא מוותרים של הגן...תום לקח את הדלי מידיו של קאי בלי לחשוב, פשוט רצה להחזיר את הדלי למקומו ולא הבין שקאי כבר היה בדרך לשים את הדלי במקום.
קאי ניגש אלי בכעס ואמר: "תום חטף לי את הדלי!" הסתכלתי וראיתי שתום לא מחזיק כלום בידיו. אמרתי לקאי- "טוב כנראה שהוא כבר החזיר את הדלי למקומו, לא נורא". אבל קאי חשב אחרת ממני...הוא לקח כוס פלסטיק והטיח אותה בפניו של תום...
תום פרץ בבכי נוראי, גם של כאב וגם של עלבון...
קאי הנסער הושב בכיסא חשיבה לכמה דקות של רגיעה ומחשבה ותום נלקח אל תוך הגן לטיפול הסייעת ששמה לו קרח קטן בשקית להחזיק על המכה (הלא רצינית, תודה לאל) שקיבל. תום בכה ללא הפסקה במשך זמן ארוך ומיאן להתנחם.
כשתום נרגע, הזמנתי אותו אל החצר למקום שבו ישב קאי הכעוס והצעתי שנדבר על האירוע שקרה. הסברתי לתום שקאי כעס עליו כיוון שהוא לקח לו את הדלי מהיד...רציתי להמשיך ולשקף את הסיטואציה אבל תום חידש את בכיו הנעלב ולא הצלחתי להרגיעו. כך שלקחתי אותו אל חיקי לחיבוק קרוב והמשכתי לדבר מעל בכיו ולספר לו ולקאי את השתלשלות האירועים. אמנם הם היו שם ויודעים מה קרה אבל הכנסת האירוע לנרטיב סיפורי עוזר להכניס הגיון וסדר ולהרגיע רגשות סוערים.
בסיום הסיפור ביקשתי מקאי שיבקש סליחה מחברו תום וגם ינסה לעזור לי להרגיעו...קאי קם וביקש סליחה וחיבק את תום במשך זמן ארוך. זה עזר דווקא לקאי להרגע אבל תום המשיך לבכות בחיקי עד שכל הילדים סיימו לסדר את החצר והתיישבו למפגש סיכום היום. ראיתי שקאי שמר מקום ריק  לידו.
כאשר כל הילדים התיישבו ותום עדיין התייפח, העמדתי אותו לידי ואמרתי לילדים שאני רוצה לספר להם על שני מקרים שקרו היום לתום שבהם לא הבינו אותו וזה גרם לו לעצב גדול.
סיפרתי להם על מה שקרה בבוקר עם קינוח האף, אפילו חיקיתי את הקול הכועס שלי ואמרתי להם- אולי גם הייתי קצת מפחידה מידי לתום...הוא לא העז להגיד לי שהוא רק רוצה לקנח את האף.
באותו רגע קמה ילדה ממקומה ואני מייד אמרתי- "לאן את הולכת?" והיא הצביעה על האף שלה...
"ראיתם?" אמרתי לילדים, "גם עכשיו כמעט כעסתי על שירי אבל היא הצביעה על האף אז הבנתי. אולי בפעם הבאה תום, תוכל להצביע על האף שאני אבין שאתה רק רוצה לקנח...".
ואז סיפרתי להם על מה שקרה עם קאי...הילדים מכירים את קאי ואת נחת זרועו כך שכולם הבינו את הסיטואציה היטב.
כשסיימתי את הסיפור תום כבר היה רגוע. ואז אמרתי לילדים- בואו נעודד את תום על המקרים הלא נעימים שקרו לו היום-
בואו נמחא לו כולנו כפיים על שנרגע, כל הילדים מחאו לו כפיים.
ואז אמרתי: "נכון שתום הוא ילד מקסים?"
כולם צעקו יחד במקהלה נלהבת: "כן!"
"ונכון שהוא ילד חכם?"
 ושוב כולם: "כן!"
"ונכון שכולנו מאד מאד אוהבים אותו?"
"כן!"
"אז הנה תום, עכשיו תחזור למקומך"

"תום, בוא לפה, שמרתי לך מקום לידי", קרא אליו קאי.

תום חייך וניגש לשבת במקומו. 

שיח רלוונטי לחיי הילדים סביב חג החנוכה

חג החנוכה מזמן לנו כמה נושאי שיחה והפנמה שקשורים מאד לתקופת החיים בגיל הילדות:

פחד באופן כללי ופחדים המתעוררים בחושך בפרט 

אור במובן של טוב-  הדרישה האולטימטיבית מילדים "תהיה ילד טוב" , מה פירושו ואיך עושים את זה?

גיבור- מה זה להיות גיבור והאם גבורה קשורה לכח הזרוע? 

ונושאים אלו גם מתכתבים בינם לבין עצמם, האם יכול להיות גיבור שפוחד? האם רע יכול להיות גיבור? וכו'

לא מדובר על פתיחת וניהול דיונים על נושאים אלו עם ילדי הגן, למרות שבהחלט אפשר לנהל דיון ברמה גבוהה עם ילדים ולהפך, ילדים יכולים להעלות תובנות מדהימות כאשר הם משתתפים בדיונים קצרים, בקבוצות קטנות והמנוהלים באופן מתאים לגילם, אלא העלאת הנושאים אל פני השטח- אין ממש זמן נכון לכך במהלך השנה...אלו נושאים שזורמים ועולים לאורך כל השנה אבל חנוכה מזמן במה נפלאה לדבר עליהם בעקיפין ודרך סמלי וסיפורי החג. 

חלק א- פחד

שימוש בחברת הגיל כבמה להעלאת הפחדים ולהכרה בעובדה שיש עוד ילדים שמפחדים הופך את הפחד לפחות מפחיד כי הוא מדובר והוא מחוץ לראש שלי- פה במרכז מעגל הילדים וכולנו מדברים עליו ומשתפים חוויות בקשר אליו.

לכן חשוב לתת במה לפחד. גם אם הוא מוכחש.

בתקופת זמן זו של השנה כאשר הימים מתקצרים, החורף מתקרב והחושך יורד מוקדם,משך היום שלהם בחושך ארוך יותר, וחג האור מגיע בדיוק בזמן (בכל התרבויות חגים הקשורים לאש ולאור יחולו בחורף מאותה סיבה שבני אדם רוצים להתנחם בחושך הגדול הזה). חנוכה הוא חג שבו מדליקים חנוכיות בלילה ואנחנו מדברים על אש ועל אור שמגרש את החושך. באנו חושך לגרש. 

ילדים רבים מזדרזים לענות לשאלה- ממה אתה פוחד? בתשובה- מכלום! גם אם כמה ילדים יודו שהם מפחדים ממשהו, יהיו ילדים שינחרו בבוז ויודיעו שהם לא מפחדים מכלום ואחריהם יהיה קשה יותר לשאר הילדים להודות שהם כן מפחדים ממשהו...

אנחנו מנחשים שכל ילד פוחד ממשהו...כל אדם פוחד ממשהו וקל וחומר ילדים שדמיונם ער ובועט ומוחם עדיין מנסה לתרגם את העולם לסוג של הגיון. לכן לא נשאל את הילדים באופן ישיר "ממה את/ה פוחד/ת?"

מאמר מוסגר: שמתי לב שרוב הגננות שנכנסות לבלוג מחפשות כלים פרקטיים. אני זוכרת שכשלמדתי בסמינר הקיבוצים אני וחברותיי לספסל הלימודים התרעמנו קשות על כל התאוריות והמסביב...רצינו שיתנו לנו דוגמאות למפגשים, עיצות פרקטיות איך משתיקים קבוצת ילדים, מערכים מוכנים- שלוף והגש. לקח לי כמה שנים להבין שאלו הדברים הפחות חשובים...גננת צריכה קודם כל לדעת מה ולמה. האיך יבוא עם הזמן והנסיון. מי שתיקח "איך" בלי שיהיה לה ה"מה ולמה" שלה הפנימי, תחטא לעבודתה. ובכל זאת, מידי פעם נחמד לקבל רעיון. גם אני לוקחת ושואבת רעיונות מאחרים.

פעילות במליאה: קרטון עם פחד, מתאים לגילאי 3-6 

אני מביאה למרכז המעגל (המפגש) ארגז קרטון פשוט סגור עם חור הצצה קטן באחת הפינות. 

אני מספרת לילדים שבתוך הקופסא יש משהו מאד מפחיד אבל כשאני מציצה פנימה דרך החור הקטן אני רואה רק חושך ולכן קשה לי לראות את הדבר המפחיד. אני מזמינה אותם להציץ פנימה וגם הם לא רואים כלום...

אחר כך אני מזמינה אותם לנחש מה יש בקרטון...

גם הילדים האמיצים ביותר שאינם מפחדים מכלום- יכולים להרשות לעצמם לנחש מה יש בקרטון ודרך כך לגלות לנו ממה הם מפחדים...גם בלי שיבינו שבניחוש שלהם נתנו לנו הצצה למחסן הפחדים שלהם וגם איפשרו לעצמם לאוורר את הפחד. 

יש תרגילים שלילדים אין סבלנות אליהם אבל במהלך השנים שעשיתי את התרגיל הזה מצאתי שגם בקבוצה של 35 ילדים- יש להם סבלנות וסקרנות לשמוע את כל הילדים אחד אחד. הילדים רוצים לדבר על הפחד. והם רוצים לשמוע שוב ושוב את הפחדים מוצאים לאור. זה מרגש אותם. הפחדים נוטים לחזור על עצמם ובקבוצה של 35 ילדים לעולם לא נמצא 35 פחדים..קרוב יותר לעשרה.

הנפוצים- מכשפות, דרקונים, עכבישים, שועל, זאב, אריה, נמר, כריש, נחש, רובוט, חייזר, מפלצת.

לאחר שכל הילדים מנחשים מה נמצא בקופסא אני שואלת את הילדים מה נעשה...איך נדע מה יש בקופסא? 

האמיצים או מהירי הלשון יציעו שנפתח את הקופסא...על כך אני אגיב בדרמטיות..."לא..אני מפחדת לפתוח...אני לא יודעת מה יש שם...אולי מכשפה? אולי דרקון?" (אשתמש ברעיונות שעלו מהילדים) 

אני אחכה לעיצות מהילדים איך אני יכולה לדעת מה יש בקופסא החשוכה מבלי לפתוח אותה. 

די מהר ימצא הפתרון- להאיר אל תוך הקופסא עם פנס (אם הם יציעו נר אשאל אותם אם זה רעיון טוב לקרב נר לקרטון). 

הפנס הגדול שלי יהיה מוכן בהישג ידי וכשאני אאיר אל תוך הקרטון ואציץ פנימה אני אבשר לילדים בתמהון שבקופסא אין כלום...הדבר המפחיד שהיה בה היה חושך והחושך נעלם ברגע שהארתי עליו עם הפנס. 

אז גם אפתח את הקופסא ואראה לילדים שהיא ריקה.

לאחר שהילדים ירגעו וישבו במקומותיהם (והם יקחו את הכמה רגעים של שיחה עירה והתרגשות וקפיצה אל הארגז וחזרה עד שיחזרו לקשב), אסכם את המפגש בקצרה ובלי להכנס יותר מידי לניתוח והסברים...העבודה של העיבוד נעשית בזמנם החופשי ובמוחם של הילדים לאורך זמן.

אז לסיכום אשאל את הילדים- נו, אז מה בסוף היה כ"כ מפחיד בקופסא הזאת?

הם יענו כלום או רק חושך. ואני אחזור אחריהם ואתמלל- נכון, אתם צודקים, בסוף היה רק חושך בקופסא הזאת אבל לא יכולנו לדעת כי לא ראינו כלום ובחושך יכולים להסתתר כל הפחדים כולם. מזל שהיה לנו פנס וגילינו שלא היה כלום בחושך הזה, בקרטון הזה. 

מפה בדרך כלל אשלח את הילדים לצייר את הפחד. לאו דווקא שלהם. את הפחד באופן כללי. ניתן להשתמש בצבעי פחם לצורך כך כיוון שהם מאפשרים הבעה אבל כדאי להציע בנוסף גירים צבעוניים כדי לא לקבע את המחשבה ששחור=פחד. ניתן לצייר בדפים אישיים וניתן לתת לכמה ילדים לצייר את הפחד על הקרטון עצמו. 

התרגיל הקטן הזה העניק לילדים במה לאוורור הפחדים, הוא הציע להם קבוצת תמיכה שהראתה להם שהם לא לבד בפחדים האלו שלהם, התרגיל הציע הגיון - כאשר חשוך אני לא רואה אז זה הגיוני שאפחד אבל הציע גם רעיון לפתרון- שימוש במקור אור כדי לבדוק את השטח החשוך (הנקודה העיוורת). אם אני רואה אני יודע שאין. הרי הילדים בשוכבם במיטתם בלילה, יודעים שלא הגיוני שיהיה זאב בחדרם, אבל החושך נותן אפשרות לקיום הפחד הזה ופנס טוב מתחת לכרית, או מנורת לילה שתדלק בחדר הם פתרונות יעילים שנותנים לילדים כח ושליטה.  

ראש השנה בגן החילוני

בראש השנה אנחנו חוגגים את התחלת השנה העברית החדשה.

השנה העברית מתאפיינת בהיותה שנה חקלאית- שהחגים בה חלים בסמיכות לאירועים חקלאיים בארצנו. למשל הרימון שאנחנו אוכלים בראש השנה מבשיל בתקופה זו של השנה וכשאנו שואלים את הילדים מדוע אוכלים רימון בראש השנה- הרבה פעמים הם יענו בדיוק את התשובה הנכונה הזאת- כי כרגע יש רימונים על העצים.

השנה העברית החדשה שמתחילה בראש השנה מצטרפת לקודמותיה במניין השנים לפי הספירה העברית. ומניין השנים הזה, בשונה מספירת הנוצרים או המוסלמים לא מסמן הולדת של אדם מסויים, בן דת מסויימת, אלא את בריאתם של אדם וחווה- ראשוני האנשים בעולמנו. שימו לב, לא ראשוני היהודים...ראשוני בני האדם.

השנה העברית סופרת את מניין השנים מאז שנברא העולם לפי המיתולוגיה היהודית. ובכל ראש השנה מתווספת עוד שנה למניין הזה ואת זה אנחנו חוגגים.

אנחנו בעצם חוגגים יום הולדת לעולם שלנו.

חוגגים לבני האדם שבו. בנים ובנות. בני כל העמים.

זוהי הזדמנות נפלאה לחגוג את האנושות.

אנו מאחלים לכל בני האדם שחיים בעולמנו שתהיה להם שנה חדשה טובה ומתוקה. על הדרך ובלי להגיד מילה, מבינים שכל האנשים בעולם נולדו שווים.

אנו טועמים דבש ולומדים על התהליך המופלא של הפקתו, מפרקים רימון ומגלים שיש בו המון גרגרים וכל גרגר קטן שאנו מרימים אנחנו חושבים- אם כל גרגר כזה היה מעשה טוב אחד בנו- איזה מעשה היינו רוצים שיהיה? איזה מעשים היינו רוצים שיהיו בנו? איך נגרום לזה שהשנה נהיה טובים יותר לעולם ולעצמנו.  

תשובות הילדים מהשנה הזאת למשל: שנחבק, שננשק, שנאהב, שנהיה חברים טובים, שנעזור לטאטא את הבית, שלא נריב, שננקה את חוף הים...

השופר משמש אנשים דתיים בבואם להתפלל אל אלוהים ולבקש ממנו בקשות לשנה החדשה. טוב ויפה שיילמד- על שלל מנהגיו-סוגי התקיעות השונות, שעות התקיעה והתפילות בהן תוקעים בשופר, העובדה שהוא עשוי מקרן של בהמה כשרה (רצוי איל) שנשחט בשחיטה כשרה- בגן הדתי.

גם הברכה שנהיה לראש ולא לזנב שסמלה- ראש של דג, אינו ראוי לדעתי להמשיך להילמד בגנים (לדעתי גם לא בגנים הדתיים). הקביעה שטוב להיות ראשונים ולא אחרונים אינה אקסיומה. היא אינה נכונה בכל המקרים, אינה ריאלית לכל הילדים ובכל מקרה, הבאת ראש של חיה כלשהי כדי להדגים נקודה כלשהי, אינו מעשה הומני. 

שתהיה שנה טובה ומתוקה, כתפוח בדבש, שירבו מעשינו הטובים כגרגרי רימון המבשיל על העצים שנהיה טובים אל העולם והוא אלינו. 

שיחות סיכום שנה

בהמשך לטור הקודם-
שיחות סיכום שנה מתבצעות ביוני.
חייבת להודות שיש שנים שאני לא מגיעה לשיחות האלה כי חודש יוני הוא חודש עמוס מאד.
השנה בכל מקרה מצאתי לעצמי דרך נעימה מאד לסכם שנה שגם לא לקחה ממני הרבה זמן וגם היתה משמעותית מאד ומעצימה מאד עבור הילדים.

החלטתי להתייחס אל השיחות האלו כאל צידה לדרך ממני.
בשונה מהשיחות של תחילת השנה שבהן אנחנו מכוונים למטרות קרובות- השנה שאנחנו נמצאים בה כרגע בהווה, שיחות סוף השנה הן לקראת היציאה לחופש הגדול, וכצידה לדרך לילדים שהיו אצלי שנה שלמה אני רוצה לתת להם תמונת מצב חיובית ומחזקת לעתיד לבוא.

אני לא רוצה להתמקד בדרוש שיפור ולא לתת טיפים על מה כדאי לעבוד בחופש...אני רוצה להציב בפני הילדים מראה שבה הם יראו כמה הם טובים, חזקים, נפלאים ומסוגלים.

עבור כל ילד הכנתי רשימה אישית של כל הדברים הנפלאים בו.

בשיחת הסיכום ערכתי את השולחן לשלשה או ארבעה (לילדים שבאו עם שני ההורים), לפנינו היו שקיות בד שקופות בצבעים שונים וקערות ובהן אבנים טובות בצבעים שונים מחנות היצירה. 

הסברתי לכל ילד שבתוכו יש תיבת אוצר. ותיבת האוצר הזאת מלאה באוצרות שהם הכוחות שלו. הדברים שבהם הוא טוב. התכונות הטובות שלו, הכשרונות שלו. 

הילד בחר שקית והסברתי שאת השקית נמלא היום באוצרות. לא סתם ניקח אבן ונכניס...כל אבן תייצג כח.

הזמנתי את ההורה לבחור ראשון אבן ולומר לי תכונה טובה של ילדו, תכונה שלדעתו תעזור לילדו בחיים.

ההורים בחרו אבן, אמרו תכונה טובה של הילד, והכניסו לשקיק.

לאחר מכן ביקשתי מהילד לבחור אבן ולומר תכונה טובה שלו.

הילדים קצת התקשו...כיוונתי אותם בשאלה- במה אתה טוב? ואם גם בזה התקשו- שאלתי: "מה אתה אוהב לעשות בגן". הרבה ילדים אמרו- אני אוהב לשחק...ועל זה אמרתי בהתרגשות- נהדר! איזה אוצר זה- היכולת לדעת לשחק! תבחר אבן מיוחדת ממש. (אגב, אני באמת מאמינה שזה אוצר).

לאחר מכן אמרתי אני את הדברים הטובים מהרשימה שלי ועל כל דבר טוב שאמרתי- הילד בחר אבן נוספת לשקיק האוצרות שלו. לא הקראתי את הרשימה כפי שהיא...כל דבר שאמרתי נתתי עם דוגמא מחיי הגן, הסברתי למה זאת מעלה חשובה, מה הופך את זה לאוצר. 

למשל, "מציירת יפה" זה אוצר של ממש כיוון שתמיד כשתיהי עצובה, ואולי כשיהיה לך קצת קשה בימים הראשונים בגן החדש- תזכרי שאת יודעת לצייר יפה ואת יכולה לגשת לשולחן הציור ולצייר, וזה יעזור לך וירגיע אותך.

 ילד שרגיש במיוחד- ובוכה מהר, הסברתי שאולי כרגע הרגישות הזאת נראית לו בכלל לא אוצר...והוא לא אוהב לבכות מהר, אבל בעתיד הרגישות הזאת תהפוך אותו לאדם שרגיש לאחרים. כאלה אנשים חסרים לנו כל כך ואנחנו מתייחסים לרגישות הזאת כאל אוצר. 

בסיום הפגישה הקצרה (לא יותר מעשר דקות), הילד החזיק את שקית האוצר שלו. הזכרתי לו שלא סתם הכנסנו אבנים...כל אבן בשקית הזאת היא כח שלו, חוזקה שתעזור לו להתמודד עם אתגרים בחיים. 

אחרי המפגש הראשון ילדה סיפרה בגן שהיא שמה את השקיק מתחת לכרית ואימצתי זאת כהמלצה לשאר הילדים...שיזכיר להם כמה הם חזקים. 

הטקסט שהקראתי לילדים לפני שהתחלנו את השיחה: בתוכך יש כוחות: עוצמה, חכמה, תבונה, אומץ, הכח להחליט מה טוב לך ומה נכון. כאשר תגיע למכשול, פתח את קופסת האוצר שבתוכך ובחר את הכח המתאים. בהצלחה!

(השקיקים בשני צבעים כי זה כל מה שהיה בחנות...רצוי שיהיו יותר צבעים וכמובן שלא כיוונתי לחלוקה מגדרית. היו בנים שבחרו ורוד ובנות שבחרו כחול.) 

עוד רעיון לשיחה מהסוג הזה- לקנות לכל ילד מראה קטנה ותוך כדי השיחה להדביק יחד את הכוחות מסביב למראה כקישוט- ובכל פעם שהילד יתבונן במראה יזכור כמה הוא חזק. אפשר כמובן לרכוש תיבות אוצר מעץ (אני אוהבת מה שיותר פשוט)

הילדים יצאו מועצמים וההורים יצאו עם דמעות התרגשות. גם לי כגננת היתה תחושה של סגירת מעגל בדרך היפה והטובה ביותר. 

שיחות פרטניות עם הורים

הקדמה- כשבתי האמצעית היתה בגן טרום-טרום חובה, נרשמתי ברשימה לשיחה עם הגננת. השיחה נקבעה לשמונה בערב, בלילה חורפי וגשום. חשבתי לעצמי שחשוב לי מספיק לשמוע על הבת שלי כדי לצאת בגשם ובחושך אל הגן.
כשהגעתי לגן הגננת הוציאה גליון נייר ועברה איתי על הישגי הילדה. הילדה היתה בת שלש וחצי ואלו הישגיה: היא יודעת לגזור די טוב, היא סופרת עד עשר אבל מדלגת על שבע, היא מציירת עיגול אבל לא כ"כ משולש...היא הראתה לי ציורים שלה והסבירה שרואים שהיא כבר מציירת עיגולים אבל כשביקשו ממנה לצייר ילדה לא כ"כ הלך לה, דפי עבודה שעשתה יחד איתה ומראים שהיא יודעת למרוח פלסטלינה על הקווים שהגננת ציירה.
הסתכלתי המומה אל הגננת- למה זה בכלל חשוב לי לדעת אם בת השלש שלי גוזרת או לא? ולגבי הספירה עד עשר- מה נותן לי המידע הזה? הרי אני יודעת איך היא סופרת או לא סופרת, ציורים שלה יש לי למכביר בבית...
מה שאני לא יודעת זה מי החברים שלה, איך היא מתמודדת עם תסכול בגן? מה היא אוהבת לעשות, באיזה מרכזים היא אוהבת לשחק? האם היא משתתפת במפגשים? האם יש איזה משהו שהיא אמרה או עשתה שאת- הגננת- ראית ויכולה לספר לי?
לא אמרתי לגננת כלום...הרשימה שלה היתה מאד מפורטת וראו שהיא ישבה עם הילדה וכתבה ובדקה ומיפתה. היא השקיעה והיא יושבת לבד בגן בלילה גשום ומחכה להורים...הודיתי לה והלכתי. הלכתי בתחושה שהיה מיותר.

ושוב כעבור כמה שנים, אותה אסיפת הורים בדיוק עם בת הזקונים שלי. גן טרום-טרום, הפעם הפגישה בשלש בצהריים, ואנו יושבות בחוץ בשמש כי בפנים עוד צהרון- ואותם טורים, אותם דפים, כמעט אותו דיווח. חוץ מזה שהקטנה ידעה לספור עד 20 כבר בגיל שלש וחצי והגננת טענה שהיא סופרת רק עד שש. כשהגננת ישבה איתה אחד על אחד הקטנה ספרה עד שש. והגננת מילאה בטבלה שלה- סופרת עד שש.
גם הפעם לא אמרתי כלום לגננת. אמנם שאלתי קצת וניסיתי לכוון לשמוע יותר אבל השעה היתה חמה ולגננת היו עוד הורים בתור- והיא גם ישבה ועבדה וראו שהשקיעה. אמרתי תודה רבה והלכתי. היה מיותר.

ההקדמה (הדי ארוכה) באה להגיד- לפעמים גננות הן גננות טובות ומשקיעות, עושות מהלב ומהנשמה ועדיין- מפספסות.
במקרה של אסיפות הורים שעובדות רק לפי מיפויים- הפספוס גדול מאד. למעשה מחטיא את המטרה לגמרי.

הסכם אופק חדש מחייב כל גננת ל2 אסיפות הורים פרטניות בשנה.
אחת בסביבות נובמבר- דצמבר ואחת לקראת סוף השנה.

כל גננת מנהלת את השיחות האלו כפי שהיא מאמינה. אני אימצתי את המודל של-
בסוף נובמר שיחת הורים פרטנית עם ההורים בלבד.
ביוני- שיחת הורים מסכמה להורים יחד עם הילד.

בנובמבר השיחה מיועדת לתת להורה תמונת מצב של ילדו בגן לאחר שלשה חודשים שהוא בגן.
בשלשת החודשים האלו הגננת כבר ראתה אותו מספיק בכל מיני אינטראקציות- חברתיות, ריגשיות, לימודיות, התפתחותיות, התנהגותיות- ויכולה לתת תמונה די רחבה על הילד. מהן נקודות החוזק שלו ועל מה כדאי לעבוד או לשים דגש. היא יכולה לראות כבר אם יש צורך בהתבוננות מקצועית של התפתחות הילד לצורך הפניה אפשרית לקלינאות תקשורת למשל או כל צורך התפתחותי אחר. השיחה נועדה גם לתת להורה במה פתוחה לשאול, לספר, לשתף- לא רק בנוגע לילד אלא גם בנוגע לתחושות של ההורה בנוגע לגן.

לקראת השיחות, כחודש לפני, אני לוקחת מחברת חדשה ובראש כל דף שם של ילד.
אני מחלקת את הדף לקטגוריות:
כללי, התנהגותי, רגשי, חברתי, קוגנטיבי (לימודי), התפתחותי.
במהלך היום אני צופה בילדים בלי לקחת לזה זמן מיוחד אבל עם הראש לכיוון הקטגוריות. בסופי יום אני פותחת וממלאה לפי מה שראיתי. משפטים קצרים ממש. ראשי פרקים.
לא עבור כל הילדים אני אכתוב אבל לאט לאט המחברת תתמלא במשפטים קצרים שהם תזכורת עבורי למה ראיתי.
בערבים, בזמני החופשי, בבית קפה בבוקר חופשי, אני יושבת וממלאה את הדפים האלו. עבורי זה חלק מהעבודה ובמקום להסתכל על זה כעל עול- אני מסתכלת על זה כעל כלי עזר. כאשר אני מפרטת על כל ילד לפי הקטגוריות- קל לי הרבה יותר להתנהל בגן כי הכל מסודר לי בראש.
כשמתקרב מועד פגישות ההורים אני מפרסמת להורים לוח לשיבוץ. ואז אני עוברת על הדפים ומסמנת במרקר מקומות שנשארו לי ריקים- למשל ילד מסויים שאני ממש לא זוכרת איך הוא מבחינה התפתחותית בקטע של מוטוריקה עדינה- לא זוכרת אם ראיתי אותו גוזר או כותב וקשה לי לדעת אם יש שם קושי...בכ"ז מדובר בתחילת השנה. כשאני ממרקרת מוטוריקה עדינה- אני בודקת כמה ילדים מירקרתי ולמחרת יוצרת קבוצה שאליה אני מזמינה את כל הילדים הללו- ולא בצורת מבחן או בדיקה אלא בצורת קבוצה עבודה- נותנת להם למשל דף שעליו ציירתי קווים ישרים, מפותלים, זיגזג- תלוי בגיל הילדים, נותנת להם מספריים ומסתכלת. מי לא יודע בכלל לאחוז, מי מצליח לגזור. וכך אני יודעת מה המצב בתחום הזה. בסוף היום מוסיפה במחברת את המידע שאספתי. משתדלת לא לכתוב לייד הילדים כי הם מסתקרנים...ובמקום מסויים הם מרגישים שהם במבחן.
אגב, ילד שלא יודע לאחוז מספריים או לגזור- בגן טרום-טרום חובה אין כאן מקום לדווח להורים. זאת לא משימה שילד בן שלש אמור לדעת. יש כאן מקום לקחת את המשימה הזאת- ללמד אותו לאחוז ולגזור עד לסוף השנה.
אגב דווקא ילד שכן יודע לאחוז ולגזור- יש כאן מקום לדווח להורים שלו- לשמח אותם. למה לא?

שיחת ההורים מתבצעת כך-
ראשית ניתן להורה מקום. לשתף, לספר איך הוא מרגיש את הילד מאז שנכנס לגן? האם הוא מרגיש שלילד שלו טוב? האם הוא כהורה מרגיש טוב בגן שלנו? האם יש לו שאלות? השגות? האם יש משהו שהוא רוצה לבקש?
לאחר שההורה דיבר- ואנו הקשבנו והתייחסנו בכבוד. נעבור למה שלנו יש לספר להורה.
ראשית נפתח בתיאור כללי של הילד ובתיאור זה נאמר אך ורק דברים חיוביים. התרגיל שאני עושה לקראת התיאור הזה- מעלה את הילד בדמיוני וחושבת על כל הדברים החמודים בו. ילד חייכן, חברותי, מקסים, שובב, אנרגטי, יצירתי- לכל ילד אפשר למצוא נקודות יפות.
ולאחר מכן עוברים לפי קטגוריות-
כדוגמא אתן את הקטגוריה ההתנהגותית:- איך הוא יושב במפגשים, איך הוא יושב בשולחן האוכל? איך הוא מתנהג במשחק החופשי, האם הוא שומר על גבולות גופו (מילים יפות לדבר על ילד שמרביץ, נושך וכו'), האם הוא מקבל מרות מבוגרים? גם כאן, חשוב לתת את החיובי לפני השלילי. ואם יש שלילי- לחשוב היטב איך אתן מתנסחות. למשל ילד שמפריע כל הזמן במפגשים- אפשר לומר- קשה לו קצת לשבת במפגש, לא תמיד הוא פנוי להקשבה. לומר זאת בחיוך, בהבנה ובאהבה. להחזיר להורים את הכדור- האם זה נשמע לכם מוכר? מתאים לילד שלכם? לפעמים הורים יחייכו ויודו שאכן לילד יש קוצים, לפעמים הם יהיו בהכחשה מוחלטת ולא יאמינו למשמע אוזניהם...בכל מקרה אתן דיווחתן. וזה מתועד. תוכלו לומר להורים- שמחה לשמוע שבבית זה לא כך, אולי אלו רק קשיים של תחילת השנה. נמשיך לעקוב ונעדכן.  אל תתעקשו.
אם זה במצב ממש קשה של ילד שהורס מפגשים- שווה לשקול יחד עם ההורים אופציות חינוכיות- למשל "לילד ממש קשה לשבת לאורך זמן, הוא מאד אוהב להיות במרכז ולא תמיד מתאפשר לתת לו לדבר או לבחור תמיד בו, לכן רציתי לשתף אותך- מה דעתך שמידי פעם, כשאנו רואות שממש קשה לו במפגש, במקום לכעוס עליו או לתת לו הרגשה של מפריע,  נאפשר לו לצאת קצת לחצר לביצוע משימה כלשהי? או אולי לשבת על שולחן לייד המפגש ולהרכיב פאזל?"
(למרות שילד שעד כדי כך קשה לו בגן- לרוב ניצור את השיחה עם ההורים במיוחד ולא כחלק משיחות ההורים השגרתיות)

בקצרה אתן כמה שאלות למיקוד בשאר הקטגוריות-
קוגנטיבית: האם הילד מבין מה נלמד במפגשים? האם הוא משתתף ויודע לענות לשאלות? האם הוא בעצמו שואל שאלות? האם יש לו ידע עולם תואם לגילו? (לפחות הבסיס- צבעים, צורות, חיות), האם הוא יודע לספור? למנות? האם הוא יודע לאחוז בספר? לדפדף?
התפתחותית: שפה, מובנות דיבור, תקשורת, מוטוריקה גסה ועדינה, מצב הגמילה (זהו תחום חשוב כיוון שפעמים רבות גננות הטרום-טרום יהיו הראשונות לזהות קושי והפניה מוקדמת למכון להתפתחות הילד משמעותית מאד. לא רוצה לכתוב יכולה להציל כי זה עלול להשמע דרמטי מידי אבל במובן מסויים זה כך. לעומת זאת הפניה שגויה שבה הרופא יגיד- הכל בסדר אצל הילד הזה. עוד לא עשתה שום נזק).
ריגשית: האם הילד שמח בגן? האם הוא נכנס למצבי רוח? האם הוא מרבה לבכות? האם הוא מתוסכל בקלות? איך הוא מגיב לשינויים? לכניסת אנשים זרים לגן?
 חברתית: האם לילד יש חברים? האם הוא מסוגל להתחבר? אל הצוות? אל בני גילו?  האם הוא מקובל או אולי דחוי? איך הוא מגיב כשמזמינים אותו לשחק? כשמעליבים אותו? בתחום החברתי כדאי להציע להורים מפגשי משחק אחר הצהריים. יש הורים שלא מודעים לאופציה הזאת או חושבים שהילדים צעירים מידי...כדאי להסביר להם על חשיבות של המפגש אחר הצהריים ועל הקשר בין מפגשים כאלה להמשך החברות למחרת בגן. אפשר גם להציע על חוגים ששמענו שילדים אחרים מהגן רשומים אליהם.

כמובן שבכל קטגוריה ניתן קודם את החוזקות של הילד בקטגוריה ואם אין שום דבר שלילי להגיד-אדרבא! לרוב הילדים יהיו לנו בעיקר דברים חיוביים לומר.

התפקיד שלנו לגדל ילדים בריאים בנפשם וברוחם. ילדי הטרום-טרום כל כך עדינים וגמישים ורגישים- התחומים האלו ממש נבנים אצלם והתפקיד שלנו כמחנכות וכמגדלות ליצור להם את המיכל הבטוח שיצמיח אותם חזקים ובטוחים.
ואת זה נוכל לעשות רק בשיתוף פעולה ופתיחות מלאה מול ההורים.

בטור הבא אספר על פגישות סיום שנה יחד עם הילדים ואתן רעיון יפה לביצוע הפגישה. אלו כמובן פגישות אחרות לגמרי.

גננת שרוצה לקבל דוגמא מלאה לדיווח מהסוג שתיארתי כאן (ללא פרטים מזהים כמובן) תשאיר לי מייל ואשלח לה.

הימים הראשונים בגן- חלק ג' : ההורים

בהמשך לשני החלקים הראשונים שכתבתי בנושא הימים הראשונים, על החשיבות שבמפגשי ההכרות ועל הימים הראשונים בגן, רוצה להוסיף את הצד של ההורים.
הכתוב מיועד להורים ולגננות ומנסה לתת פרספקטיבה ושקיפות לגבי הנושא. ההתמקדות היא שוב, בילדי הטרום-טרום הקטנטנים.

יש לנו כאן משולש של הורים, ילד, גננת (וכשאני אומרת גננת אני מתכוונת לכל הצוות החינוכי).

הילדים זה ברור, הם בהתרגשות ובהצפה, ככל שהם צעירים יותר הם גם פחות מבינים מה קורה סביבם במיוחד ביום הראשון. ככל שההכנה תהיה טובה יותר- ביקור בגן, הכרות עם הצוות, כניסה לשגרה רגועה בימים האחרונים של החופש, שעות שינה מתוקנות אחרי קיץ מבולגן, שיתוף הילד בהכנת תיק לגן, דיבורים וסיפורים על הגן, העלאת החששות לפני השטח ומציאת פתרונות להם- למשל לא להגיד רק איזה כיף אתה הולך לגן! יהיה ממש כיף! תכיר מלא חברים! הגננת תהיה נהדרת! האוכל יהיה טעים! כדאי לתת תמונת מצב אופטימית אבל גם מציאותית. בהתחלה אתה לא תכיר את כל הילדים. יכול להיות שיהיו ילדים שיבכו...אולי הם יבהלו, אולי אפילו לך יהיה קצת קשה להפרד...אבל תזכור שבסוף כל יום ניפגש ונתחבק ותספר לי הכל, וגם אם תבכה, זה לא נורא, אני בטוחה שתרגע, ילד שהולך עם חברים- להזכיר את שמות החברים שיהיו שם איתו, להזכיר את שם הגננת, ילד שזקוק לחפץ מרגיע בתיק- להבטיח לו שיוכל להביא איתו את החפץ בהתחלה (לוודא זאת עם הצוות, בד"כ הצוותים יאפשרו בימים הראשונים הבאת בובה רכה, חיתול בד). כדאי להתכונן גם לימים קצת ריגשיים- אחרי הגן להיות קשובים, לחבק הרבה, להשתדל לא לכעוס (למרות שיכול להיות שדווקא הילד יכעס ויכעיס יותר מהרגיל), לא לבלות את כל אחר הצהריים בגינה- זה מתאפיין בהרבה אינטנסיביות והשתוללות ופחות מאפשר ונטילציה של הרגשות, לאפשר קצת זמן רגוע בבית, אמבטיה ארוכה ומרגיעה, סיפור לפני השינה...הכלה.

הצוות- כל צוות וגם הוותיק והמקצועי ביותר, מתרגש ולחוץ לקראת תחילת השנה. הכרת קבוצה חדשה של ילדים ושל הורים, עבודה בהכנת הגן לקראת קליטת קבוצה חדשה, רענון משחקים וצעצועים, רכישת ציוד, הכנת מגירות ושולחנות, הכנת תכניות עבודה, הכנת מפגשי ההכרות וטפסי קליטה.
לצוות החינוכי יש ילדים משלו, לפעמים מישהי מעלה ילד לכיתה א' והיא לא תהיה איתו, לפעמים ילד שנכנס לראשונה לגן או לתינוקיה והוא יהיה בלי אמא, הצוות מתנתק לגמרי מהילדים הפרטיים שלו ומכוון כולו לקראת קליטה של ילדי הגן. הצוות מתכונן להתאהב...כי בכל שנה כל צוות גן מתאהב בילדים שמגיעים. לא בבת אחת ולא ביום הראשון אבל יש קשר מיוחד שקשה להסביר. מין שותפות גורל בין הילדים הקטנטנים האלו לבין הצוות.
הצוות מכוון לקלוט את הילדים. לראות אותם ולעזור להם בימים הראשונים. הקושי מוכר וידוע וצפוי והצוות כולו ערוך לקראת הקושי הזה. מכוון כלפיו וכלפי פירוקו. כל השבועיים הראשונים בגן מכוונים רק לכך.

ההורים- ההורים מהיותם הורים- מלאים חששות ודאגות. מבררים על הגננת, שואלים הורים אחרים על הגן, מלחיצים את עצמם יותר עם כל בדל מידע סותר שמגיע אליהם. אני ממליצה להורים להגיע בלב נקי אל הגן. לא כל הגננות שתקבלו יהיו כאלה שתאהבו, לא כולן יעמוד בדרישות שלכם, אבל כולן נמצאות שם כדי לקבל את הילד שלכם בכל בוקר, לבלות איתו שעות רבות, לגדל אותו ולטפל בו. ורק בשביל זה שווה לבוא בלב פתוח ולנסות למצוא נקודות חיבור. ביום הראשון בגן אל תרימו את הילד על הידיים אל הגן ולא בתוך הגן. על הידיים זה משדר תינוקות וגם יותר קשה להפרד ככה. ילד שמגיע על הידיים ייתפס על ההורה כמו קופיף קטן ולהפריד אותו יהיה קשה יותר פיזית וריגשית. לילד וגם להורה. תעשו את ההפרדה הזאת כבר בגוף. אנחנו שני אנשים נפרדים. לתת יד זה מספיק כדי לתת תחושה שאני איתך אבל שאנחנו שני אנשים נפרדים. גם בגן עצמו תתנהגו כאילו הגעתם למקום העבודה של חבר...זאת אומרת- זה לא הגן שלכם אלא של הילד. אתם אורחים בגן...הגן הזה יהפוך לבית השני של הילד שלכם. תבהירו בשפת הגוף ובהתנהגות שלכם כבר מההתחלה שאתם עוד מעט ממשיכים הלאה למקום שלכם. זה המקום של הילד. שוב, אין צורך להתרגשות מיותרת ולסופרלטיבים-בלי: וואו איזה גן יפה! וואו כמה משחקים! יווו תראה מה הילד הזה עושה! בוא נלך לראות...ההתרגשות הזאת מיותרת ומלחיצה. תרגלו רוגע. אמרו יחד בוקר טוב לגננת ולסייעות, הזכירו לילד את שם הגננת והסייעות, לכו עם הילד למגירה שלו, כך תזכירו לו איפה המקום שלו בגן. שיש לו מקום פרטי משלו. אפשר להניח שם ביום הראשון תמונה משפחתית, שהילד ידע שבמגירה שלו יש תמונה של ההורים. לפעמים זה מרגיע לדעת את זה, בקרו בשירותים, וודאו שהילד יודע איפה הם, הסתובבו עם הילד בגן ומיצאו פעילות שהילד יוכל לשקוע בה ונסו להפרד...
הפרידה צריכה להיות ברורה - אמרו לילדים- עוד חמש דקות אני הולך לעבודה. בוא נצייר ציור אחד יחד או בוא נתחיל להרכיב את הפאזל הזה, אחרי חמש דקות- חיבוק חם, נשיקה ויציאה מהגן. אם הילד מתקשה בקשו עזרת הצוות. לפעמים יהיה צורך להחזיק את הילד שלא ירצה שתלכו. זה לא קל. לפעמים תלכו והילד יבכה. ילד לא רוצה להשאר במקום שהוא לא מכיר. ילד לא רוצה להפרד מההורה. אבל אחרי שההורה ילך, ילד יתמודד. הוא יכול! יש שם מבוגרים טובים ואוהבים שמכוונים לגמרי רק כדי לעזור לו ולשאר הילדים שסביבו. וכמו שכל הילדים יכולים- גם הילד שלך יכול! תאמינו בזה. נתתם לילד כל כך הרבה מרגע לידתו,  חיבקתם והאכלתם וגידלתם, נתתם כלים להתמודדות וחוזק רגשי ויצא לכם ילד שמסוגל להפרד. וגם אם קשה לו, הוא מסוגל להיות נפרד. ללמוד ולשחק ולצחוק ולהתחבר עם בני גילו, ללמוד שירים חדשים, ללמוד דברים חדשים על העולם, להתמודד עם קשיים, לבכות קצת ולהתגבר.
כמו שתיל קטן ששואף להתיישר לכיוון השמש ולגדול. תנו לו.

הימים הראשונים בגן- חלק ב' -פעילויות ודגשים בימים הראשונים

מאמר זה מיועד בעיקר לגננות ובעיקר לגננות בתחילת דרכן.

אני מתרכזת בילדי הטרום-טרום חובה. אפשר לקחת רעיונות גם לצעירים או לבוגרים יותר.

עבור ילדים שזוהי שנתם הראשונה במערכת העירונית, היומיים הראשונים בגן הם ימים קצרים. היום הראשון הוא עד עשר והשני עד אחת-עשרה. אלה הוראות משרד החינוך ואינם נתונים לשיקול דעתה של גננת בגן עירוני.

(גם בגנים פרטיים מנהלות גן רבות אימצו את הדפוס הזה)

אפשר לכתוב מאמר שלם על ההתמודדות עם ההורים ביום הראשון. אולי בהמשך אכתוב.

כרגע אני רוצה להתרכז ממש בהתמודדות עם הילדים. כל גננת יכולה לעשות כפי שהיא מאמינה בו, הנסיון הראה לי ששמונה וחצי זאת השעה שאחריה אין הורים בגן יותר. גם לא אחד.

שגרת הגן הרגילה היא כזאת שעד תשע הילדים בד"כ משחקים סביב שולחנות, מציירים באופן חופשי  או משחקים על הרצפה במשחקי הרכבה שונים.  

בימים הראשונים הקושי העיקרי הוא העדר שגרה. אי אפשר לצפות מהם לשבת סביב השולחנות ולשחק בנחת עד תשע. ברגע שההורים יצאו יש רגע שבו הצוות צריך לקחת המון אוויר ולהפנות את כולו לפירוק הקושי.

לכל הילדים קשה, גם אלה שיש להם יכולת להתמודד והם באו עם חברים, כאלה שתמיד יודעים להעסיק את עצמם, אפילו לממשיכים משנה שעברה קשה כי הקושי שמוקרן משאר הילדים מחלחל אליהם.

בכל שנה יש שניים, שלשה או ארבעה שמתקשים להפסיק לבכות. ואלה הילדים שבעצם משקפים לכל השאר את הקושי הפנימי שלהם.

כדי לנטרל את "הפצצה" הזאת, נשלח את הילדים הבוכים יחד עם סייעת אחת אל החצר. שם היא יושבת איתם בחיבוק, בליטוף, דיבור רך, מנסה לברר אם יש להם בתיק מוצץ שיעזור, מחפשת דרכים להרגיע.(לעולם לא להציע אוכל כהרגעה).

בזמן הזה אנחנו מתיישבים למעגל המפגש שלנו.

גם הילדים שמתיישבים למעגל מראים קושי ולפעמים יש התייפחות קטנה אבל אלה ילדים שמתאמצים להחזיק את עצמם ואני מלאת הערצה אליהם ומתוך כבוד למאמציהם לא פונה אליהם ושואלת מה קרה כי השאלה הזאת תחבל במאמץ שלהם ותגרום להם לבכות. במקום ממהרת לעשות. להסיח.

שיר כתחילת מפגש תמיד עוזר להכניס את הילדים לרוגע, גם המחשות מתכתבות היטב עם צרכי הגיל הרך, בובת הזדהות עוזרת מאד לאורך כל השנה ובמיוחד בזמנים של קושי ריגשי. ממליצה לכל גננת לאמץ לה בובה שהיא מתחברת אליה. הבובה תספר לילדים על הקושי שלה ביום הראשון בגן, היא לא מכירה את הילדים, לא זוכרת את שמות הגננות, לא בטוחה שתאהב את האוכל, מה אם יברח לה פיפי?, הבובה מבקשת מהילדים עיצות. מבקשת חיבוקים. הכח עובר לילדים –הכח להרגיע מישהו אחר שקשה לו בדיוק כמו שקשה להם.

יש כאן הכרה בכך שהקושי הזה הוא אמיתי ולגטימי והגיוני. הילדים הופכים לקבוצת חשיבה. יש כאן גיוס של המשאבים האינטלקטואלים והריגשיים שלהם. הם כבר לא הקטנטנים המפוחדים שההורים הרגע עזבו בחשש גדול.

מידי פעם נכנס מהחצר ומצטרף אלינו אחד הילדים שהסייעת הצליחה להרגיע. לרוב עד סוף המפגש כולם כבר נכנסו. אולי ישאר ילד שישב על ברכי הסייעת אבל- עד תשע כולם כבר רגועים.

אחרי אוכל ושולחנות יצירה ומשחק חופשי בגן- שמאפשר לנו קצת זמן להכיר את הילדים כבר נגמר היום הראשון בגן.

השבועיים הבאים בגן מאד מהותיים להמשך השנה. ההרגלים והחוקים נכנסים לאט לאט ממש בטיפטוף. המוקד שלנו זה קבלה, הכרות, הסתגלות, הכרה בקשיים ומתן כלים להתמודדות ובעיקר חיזוק תחושת השייכות- לגן, לקבוצה, לצוות.

החל מיום הלימודים המלא הראשון (היום השלישי ללימודים), אנו יוצאים לחצר לזמן משחק שמאפשר הכנסת קבוצות קטנות לגן. בשבועיים הראשונים הזמן הזה מוקדש להקניית הרגלים בגן.

דוגמאות לפעילויות קטנות בקבוצות:

במפגש הראשון נלמד מה זה מגירות בגן. כל ילד יצייר ציור קטן על רבע נייר ואז נלך יחד אל המגירות ונוודא שאכן כל ילד יודע מהי המגירה שלו, נלמד את החוקים הקשורים למגירות- מה מותר ומה אסור להכניס אליהן, כל ילד פותח רק את המגירה שלו. נגלה של מי המגירות השכנות שלנו, על הדרך נכניס את המושגים מעל ומתחת (ילדי חובה יוכלו להרחיב לימין ושמאל, טור ושורה).

במפגש השני נלך יחד אל השירותים, נראה שכל ילד יודע לפתוח ולסגור את הברז, מצליח להוציא מעט סבון מבקבוק הלחיצה, יודע איך מסבנים את הידיים, לוקח נייר ניגוב אחד בלבד...דברים קטנים שיקלו עלינו עד מאד את המשך השנה וגם יתנו לילדים עוד ועוד תחושת שייכות ובטחון ומסוגלות.

במפגש השלישי נלמד איך עובדים בסדנת היצירה- בכל פעם נושא אחד. הראשון- פתיחת וסגירת טושים. קבוצה של שבעה ילדים מקבלת טושים ועוסקת במשך עשר דקות בפתיחה וסגירה של טושים לפי משחק- כל הטושים הכחולים, שלשה טושים ירוקים, אחד כחול ואחד אדום- משחק שמכניס מושגים של צבע וכמות וגם מחדיר את החוק שטושים- חייבים לסגור.

(יש עוד המון רעיון למפגשים כאלה אבל גם קל מאד לבנות לפי צרכי הגן)

לסיכום: הקווים המנחים את הצוות בימים הראשונים -

·         מפגשים שחוזרים על עצמם- לא בתוכן אלא במבנה המפגש  

·         אווירה רגועה וזורמת בגן

·         המון משחקי הכרות וחברה גם בקבוצה הגדולה ובעיקר בקבוצות קטנות

·         התמקדות יתרה בחוקי התנהגות חברתיים וחברותיים בגן, חיזוק חיובי מוגזם ומועצם לכל התנהגות חברית.                                
                                                   
·         וויתור על נוקשות, הבנה שהחוקים והכללים יכנסו לאט ולא בבת אחת

·         חום, אהבה, רוך וחיזוק אישיים לילדים-  לעצור ילד שרץ בדרך לחצר, לתת לו חיבוק חזק, ללחוש לו באוזן- "אתה ילד מדהים!", אין חשוב מכך!

·         כל חוק שמצטרף לגן- ידובר וישוחק ויובהר לפני שנדרוש מהילדים לעמוד בו

·         שיקוף כל התנהגות טובה שהיתה בגן וחיזוק תחושת השייכות והגאווה הקבוצתית – אחרי ששיקפת משהו יפה שראית, למשל: ראיתי שהיום כמעט כל ילדי הגן עזרו לאסוף בחצר! "איזה גן מצטיין יש לנו!", "אני לא מאמינה איזה ילדים מדהימים יש בגן הזה!", "אני חושבת שאתם הגן הכי טוב בעיר" וכו' (זה נכון לכל השנה אבל במיוחד בתחילת השנה יתן לילדים תחושה טובה).

טיפ קטן:  ממליצה לצלם ולתעד את הימים הראשונים, אין מרגש יותר מלראות את השתנות וגדילת הילדים בסוף השנה לעומת הימים הראשונים האלו.