שינה בגן

בפוסט זה אנסה לסקור את נושא ההשכבה בגני הילדים הפרטיים. אני מדברת על גנים לילדים ותינוקות מגיל שנה ומעלה. בגילאים האלו משתדלים ליצור סדר יום בגן שבו בשעות הבוקר הילדים פעילים עד לארוחת הצהריים ולאחריה הילדים נחים. תינוקות הצעירים מגיל שנה ישנים בד"כ גם מעט בבוקר או לפי אופי הגן או המשפחתון- לפי הצורך והדרישה של הילד.
תינוק בן שנה עד שנה וחצי שרגיל לישון גם בבוקר מעט- ישתדלו "להוציא" אותו מזה בגן כדי שיתיישר עם שאר הקטנטנים וכולם יהיו עייפים באותה מידה לקראת 12:30.
באופן מכליל וגס- פעוטות מתחת לגיל שנתיים וחצי יזדקקו לשנת צהריים וירדמו מהר יחסית לקראת השעה אחת בצהריים במיוחד אם קדם לכך יום מלא פעילות.
ילדים מעל גיל שנתיים וחצי וככל שיעלו בגיל זה ילך ויהיה מובהק יותר- פחות זקוקים לשנת הצהריים ויותר מתקשים להרדם בה. ילדים מעל גיל שלש וחצי ובוודאי שמעל גיל ארבע- יהיו הילדים שיחוו את הקושי הגדול ביותר בהרדמות בגן.
זה עניין פיזיולוגי. אני כותבת לא כמומחית לענייני שנת ילדים או מומחית בהתפתחות הילד או בריאות.

עד כאן לגבי הילדים. לגבי הצוות- צוות הגן מגיע לשעת ההשכבה של הילדים עם המון תקוה להרדמות מהירה של הילדים. השקט שמשתרר בגן כשהילדים נרדמים, הנשימות העמוקות, החמימות שמתפשטת באוויר- כל אלו משמחים את נפש הצוות כמו מראה של קשת מדהימה באמצע יום חורפי. השקט הזה חותם כמה שעות רצופות של רעש ופעילות בלתי פוסקת. זו השעה שבה רוב הגננות מסיימות את יום העבודה שלהן והולכות הביתה. הן משכיבות את הילדים ומשתדלות ללכת רק לאחר שאחרון הילדים רדום. שאר הצוות יכול לקום, להתמתח, להכין לעצמו כוס קפה, כריך. אפילו לנקות את הגן או לארגן דברים - נעים יותר כשהילדים ישנים. אם לפני סרט או הרצאה אנשים שוכחים לכבות את הפלאפון- הרי שבשעת שינת הילדים אין אשת צוות אחת שתשכח להעביר את הפלאפון שלה לרוטט- השינה שלהם קדושה.
זה יכול אולי להסביר למה ילד שלא נרדם מוציא את הרע ביותר מכל סייעת או גננת שמנסה להרדים ילדים.
בשעה אחת, האורות בגן כבים. הילדים בבגדים נקיים, פנים רחוצות, הילדים המחותלים -מחותלים, לכל ילד יש המוצץ שלו או הבקבוק שלו או חפץ שאינו נרדם בלעדיו- חיתול בד או בובה ממורטטת, כל ילד שוכב במזרון שלו עם המצעים שלו.
אני חייבת להודות שאני מאד אוהבת את השעה הזאת. אני אוהבת להרדים את הילדים. זאת השעה שבה אפשר ללטף אותם, לתת את היחס האישי, ללחוש להם דברים חשובים שלא הזדמן לי לומר להם במהומת היום.
יש ילדים שנשכבים על המזרון ונרדמים מהר בעצמם. או לאט בעצמם. לא זקוקים לליטופים או לחישות ולא זקוקים להפרעות.
אך בכל קבוצה יש את המועדים לפורענות. אלו הילדים שבד"כ המזרונים שלהם יהיו קרובים כך שמישהו יכול לשבת ביניהם ולהרדים אותם.
אני בטוחה שאם אשאל הורה- איך מרדימים את הילד שלך בגן? לא יהיה לו מושג.
הייתי פעם בגן שבו כל הילדים הורדמו על הידיים של המטפלות. הילדים בגן הזה התרגלו להרדם על הידיים, תוך כדי נידנודים ושירי ערש גם ילדים גדולים יחסית. הכל התחיל בטעות תמימה של סייעות ומשם היה קשה להפסיק.
יש ילדים שזוכים למסאז' בכפות הרגליים שלא היה מבייש מכון מקצועי.

יש גנים שבהם אסורה הכניסה לסייעות בזמן ההשכבה. הגננת בלבד היא שמשכיבה ואם היא זקוקה לעזרה- אז סייעת אחת בלבד נכנסת איתה.

אני חושבת ששנת הצהריים מוציאה עלולה להוציא סייעת את ההתנהגות הכי גרועה שלה. יש שמשתגעות כשילד קם שוב ושוב מהמזרון, שלא יכולות לסבול ילד שמתחיל לדבר בקול רם אחרי שרוב הילדים כבר נרדמו. שילד שקם ומתחיל לרקוד על מזרונים של ילדים שכבר נרדמו יכול להטריף אותן לגמרי.(התנהגויות שבהחלט מקוממות ומרגיזות אבל השאלה היא מה הן גורמות לך לעשות).
שנת הצהריים טומנת בחובה את התקווה ואת ההבטחה למנוחה בשגרת יום קשה מאד של סייעת.
התכנית היא שהילדים ירדמו. אם זה לא קורה זה לא טוב.

כשמרדימים ילד אפשר להתחיל בטפיחות נעימות ובלחישות נעימות אבל אם הזמן עובר וכל הילדים נרדמו והילד ממשיך לא להרדם ופתאום הוא גם רוצה להתחיל לדבר בקול רם או לקום מהמזרון ולהתחיל להפריע לילדים אחרים- אתה לא יכול לדבר איתו ולהסביר לו ולהתמקח איתו כי אז אתה תעיר את שאר הילדים. אתה לא יכול להוציא אותו מהחדר לצורך ניהול המו"מ כי אז המומנטום של ההרדמה הולך- אתה חייב להחזיר אותו למזרון בעצמך שוב ושוב. אחרי כמה פעמים אני יכולה להבטיח לכם שההחזרה תזוז קצת בסקאלה של המגע מנעים מאד לפחות נעים ועד לקצת כואב.

צריך המון סבלנות לפעולת ההשכבה בעיקר עם הילדים המתקשים להרדם והמפריעים לשאר. כאמור- בני הפחות משנתיים וחצי נרדמים ראשונים והבעיה היא בעיקר עם הגדולים יותר.
בכל גן יש כמה נשות צוות שלא ישתתפו בפעולת ההשכבה כי הן פשוט לא מצליחות לשמור על המגע שלהן בתוך הסקאלה הנורמלית. אני בעצמי הוצאתי לא אחת סייעת ממערך ההשכבות וביקשתי שתעשה משהו אחר בזמן הזה.  וגם סייעות שהן בד"כ בסדר יכולות להפוך לחסרות סבלנות אם משהו אישי מעיק עליהן ודווקא בשעת ההשכבה זה יבוא לידי ביטוי. דווקא כשהגן שקט ונעים וההבטחה למנוחה ממש מעבר לפתח- דווקא אז הילד המתעקש להפריע לשאר, המתעקש לא להרדם- הוא יצליח לעורר בהן את המועקה האישית והיא תצא על אותו ילד מפריע.

אז מה בעצם כ"כ חשוב להשכיב את הילדים? אם לילד כ"כ קשה להרדם- למה להתעקש איתו עד למצב של הוצאת כל המערכת מהשפיות?
טובת הילד, טובת ההורה או טובת הגן?
לדעתי מדובר בטובת הגן. חד וחלק.
מנהלות גנים וגם גננות רבות, טוענות שילד צריך לנוח בצהרים ושהדבר חיוני להתפתחותו ולבריאותו- כמובן שזה נכון אבל הנכון יותר הוא שהגן לא ערוך לטפל בילדים ערים בשעת השינה. זאת השעה שבה כל הסייעות מקבלות את חצי שעת המנוחה שלהן- במקרה הטוב, ועסוקות בשלל מטלות ניקיון ושימוש בחומרים מסוכנים- אקונומיקה למשל ושטיפת רצפות שעלולה לגרום להחלקת ילד. הגן לא ערוך לקבוצת ילדים ערה כי ברור שאם ילד אחד לא ישן- אחריו יבואו עוד.
בכל קבוצה של ילדים מעל גיל שלש מתחילות להגיע בקשות של הורים שהילד לא ישן. השינה בצהרים גורמת להם להשאר ערים עד מאוחר ומקשה על ההשכבה בבית. בכל גן עולה הבעיה הזאת מחדש. מנהלות הגן מתעקשות עד גבול מסוים לדבוק באמונה ה"חינוכית" שילדים עד גיל חמש זקוקים לשנת צהריים ובד"כ בשלב כלשהו נאלצות להכנע.
ומה עושים עם הילדים שלא ישנים? הם צריכים להמצא בגן שהוא די חשוך בשעה הזאת, שקט, לשחק במשחקים שקטים, לדפדף בספרים, לצייר- זה די קשה לבקש מילדים להתנהג כך במשך שעה שלמה. אם היום יפה אפשר להוציא אותם לחצר אבל אם היום קריר או חם מידי- הגן ניצב מול בעיה אמיתית. וכמובן שצריך להקצות לעניין אשת צוות- סייעת או גננת שלא תוכל להמשיך את הנקיונות והסידורים בזמן הזה.

שעת ההשכבה בגן...לכאורה עוד שעה ביום. בפועל- שעה בעייתית מאד, אמוציונלית ומלאת קונפליקטים.