עוד קצת על פרידות

אחרי שפרסמתי את הרשומה האחרונה היו לי עוד המון מחשבות בנושא. אני לא עורכת טיוטות ורשימות לפני שאני מפרסמת אלא מרשה לעצמי להגג עם עצמי תוך כדי כתיבה.

ראשית אולי לא הייתי רכה מספיק. אני לא רק גננת אני גם אמא. לפני הכל אני אמא. אני חושבת שכל הורה מתנסה בשלל פרידות ועושה את כל הטעויות בדרך. החכמה היא ללמוד את הילד שלך, ללמוד מהטעויות שלך, למצוא את הדרך הכי טובה לכם. לא לגננת ולא לאף אחד אחר.
אם הכי טוב לילד שלך להפרד דווקא בדרך שמעצבנת את הגננת- לך על זה!
אני רק נותנת את זוית הראיה שלי בגן.

אז סוג פרידה נוסף שחשבתי עליו ושאני רואה אותו זה ההורים שמבקשים מהילד שלהם רשות ללכת.
"מתוק אני יכולה ללכת?" אני מבינה את ההגיון שעומד מאחורי השאלה הזאת אבל הורה לא צריך לבקש רשות מילד. זה שם את הילד במקום שהוא לא שייך בו. עם המון אחריות וכובד. אתם לא חברים ואתם לא שווים ובטח ובטח שילד הוא לא הבוס של ההורה. הורה לא מבקש רשות מילד ללכת.  צריך למצוא דרך נכונה יותר לקבל את האישור שאנחנו מחפשים לכך שהילד בשל לפרידה מאיתנו- מבלי לבקש ממנו ישירות אישור יציאה.
הכי נורא בעיני לראות את ההורה שמבקש אישור והילד אומר לא. וההורה מתחיל להתמקח. אבל אני צריך ללכת ממי...והילד בשלו- לא. אז טוב, אז נשחק עוד משחק אחד ואז תיתן לי ללכת? והילד אומר טוב. וההורה משחק ואז אומר: "אז עכשיו אפשר ללכת?" והילד אומר שוב לא. אתם מבינים את התמונה. לרוב הילד לא יגיד -כן אתה יכול ללכת, ואז ההורה בכל מקרה ילך בעגמת נפש וכל התהליך היה מיותר. אבל אם ילד אומר להורה- טוב עכשיו אתה יכול ללכת, מבט הנצחון והצעד הקל שבו ההורה יוצא מהגן הוא...איך לומר...לא הכי מחמיא להורה ומשאיר לנו בגן ילד שבטוח שהוא הכל יכול ושמבוגרים צריכים להקשיב לו. סוג של יצרנו מפלצת.

ודבר נוסף שנזכרתי בו- לגבי חיבוקים בפרידה. יש הורים שכשהילד בא לחבק אותם לפרידה מבלבלים בין חיבוקים. יש חיבוק של פרידה ויש חיבוק של פינוק. חיבוק של פינוק זה חיבוק של בית, שבו האמא מתכרבלת עם הילד והגוף שלה משדר לילד רוך ופניות. חיבוק חשוב מאד! אבל לא בפרידה. בזמן פרידה החיבוק צריך להיות ענייני, אוהב, מהיר ומשדר- קדימה ילד, המשך יום נעים. הורים שמתבלבלים בחיבוק מוסיפים הרבה פעמים את המילה והאנחה- "אוי" לחיבוק. זה מן אוי של אהבה כזה אבל כל הסיטואציה לגמרי לא מקדמת. היא פרידה עצובה וכפויה. איזה ילד ירצה לעזוב חיבוק כזה? חיבוק שמשדר את כל הרוך של אמא את כל הגודל והיכולת שלה להכיל אותך ולהיות הבית שלך. ילד בריא בנפשו לא יתנתק מחיבוק כזה כדי ללכת לגן ויהיה הגן הכיפי ביותר שיש. 

חלק מהיכולת שלנו לשחרר את הילדים שלנו לחיים עצמאיים, כרוך ביכולת למיין חיבוקים...

יאללה ביי- טיפוסי הנפרדים

תהליך הפרידה בבוקר הוא מהותי, חשוב ומשמעותי מאין כמותו בשגרת היום של הילד.  ככל שהשנה מוקדמת יותר והילד צעיר יותר- הזכרון לא ודאי ופרידה בבוקר עלולה להתפס כפרידה. בלי לדעת מה יהיה המשכה.

יש הבדל בין תינוק או פעוט שנפרד מהורה בבוקר לבין ילד צעיר שכבר אפשר לשוחח איתו ואנו יודעים שהוא מבין את מהלך הדברים ואת הרעיון של גן.

בפוסט זה אתמקד בילדים בני שלש ומעלה.

הפרידה האידיאלית היא כזאת שההורה והילד תרגלו אותה קודם בואם אל הגן.  הנראטיב הסיפורי נקלט טוב בעולמו הפנימי של הילד לכן כדאי "לספר את הפרידה". להעביר את תוכן הדברים אל הילד באופן סיפורי. עוד בדרך אל הגן נספר לילד מה עומד לקרות. למשל: "עוד מעט נגיע לגן, נצלצל בפעמון ויפתחו לנו את השער, ניכנס, נתלה את התיק, נראה איזה ילדים הגיעו ונגיד בוקר טוב לגננות. אני אתן לך חיבוק ונשיקה, אתה תבוא לנפנף לי לשלום מהחלון ואז אני אלך."
אם נתמיד בכך יום אחרי יום- בסופו של דבר הטקס ישתרש והפרידה תהיה מוכרת, ידועה מראש ולא מאיימת. ובעיקר- לא ניתנת למניפולציות.
כמובן שהפרידה לא באמת חייבת להיות בדיוק כזאת בכל יום, הרי אם הילד רוצה להראות לנו משהו במגירה שלו או אם הגננת רוצה לאמר לנו משהו או אם נפגוש הורה חבר בדרך- דברים משתנים בחיים אבל "תכנית הליבה" נשארת קבועה.
יש ילדים שרוצים טקס מסובך יותר כמו- הילד ילווה את ההורה עד לשער שם הם יתחבקו ויתנשקו- ההורה ילווה את הילד חזרה לגן- או כל טקס אחר- העיקר שיהיה קבוע וידוע מראש.

ומה עם הילד בוכה?
לא נעים להפרד מילד בוכה אבל לפעמים אין ברירה. אם נתייחס אל הבכי כאל דבר שמונע מאיתנו להפרד- הבכי יהפוך מאד מהר לכלי. מניפולציה.
גם על הבכי אפשר לדבר מראש. אם השארתם ילד בוכה בגן בבוקר- תעלו את הנושא לדיון אחר הצהריים. תזכירו לו שהוא בכה, תספרו לו כמה עצוב היה לכם להשאיר אותו בוכה, תספרו לו שהוא נרגע אח"כ- הוא אולי לא זוכר אבל אתם- סביר להניח מכירים אותו מספיק או בררתם עם הגננת את הנושא-תעבירו לו את המידע הזה על עצמו. שיתחיל להכיר את עצמו, אולי היה לך עצוב לך קצת להפרד ממני הבוקר אבל אתה מסוגל להתגבר ואתה באמת מתגבר. מחר כשנפרד- זה יהיה מאד נחמד אם תלך לגן במצב רוח טוב ותפרד ממני בחיוך. אבל אם שוב יהיה לך עצוב, תבכה שוב- אתה כבר יודע שאתה תתגבר מהר כי אתה מסוגל.
זה חלק מהרעיון הנראטיבי. העברת החיים באופן סיפורי אל הילד. הסיפור הוא כזה: בכל בוקר אנחנו נפרדים בפתח הגן, אתה הולך לגן, אני הולך לעבודה (או לכל מקום אחר), בצהריים אנחנו נפגשים שוב. וחוזר חלילה.

הציפיה היא שילדים לא יבכו במשך כל השנה בפרידת הבוקר. הטווח הוא כזה שבקצה שלו- המתקשים ביותר ימשיכו להתקשות בפרידה עד חנוכה בערך. אם הגיע ינואר והילד עדיין מתקשה בפרידה- הייתי אומרת שהעניין אומר דרשני.
ובסקאלה השניה- הילדים שנפרדים ללא הנד עפעף מתחילת השנה ועד סופה, בהחלט יכול להיות ילדים בעלי בטחון עצמי גדול, בטחון בהוריהם וגישה חיובית ואופטימית לחיים. יש דברים כאלה.
ויש כמובן את הילדים שבאים עם המון רצון טוב לגן בתחילת השנה וכולם בטחון ובגרות מזוייפת או בוא נאמר- פאסון. ואז אחרי שבוע פתאום הם מתחילים לבכות וההורה לא מבין. מה קרה? מה השתנה?
אלה ילדים שהאסימון נפל להם אחרי ההתרגשות של השינוי ושל ההתחלה. זה קצת כמו ההבטחה שלנו בתחילת כל שנה להיות מסודרים ולכתוב יפה במחברות או כל הבטחה אחרת שנובעת מתוך רצון טוב לא מציאותי- זה בסדר. אבל כאמור- עד חנוכה. אח"כ נצפה לראות כבר את השגרה משתגרת.
 והשגרה יכולה לכלול בוקר קשה מידי פעם. אבל לא כל יום.

כגננות ניתקל בטיפוסי הורים ופרידות שפחות או יותר חוזרים על עצמם כל שנה-

הורים שלא בטוחים ששמעו אותם
* ההורה שכאילו חייב לראות את הילד שלו בוכה לפני שהוא הולך. הורה כזה מביא את הילד לגן וכולו חששות- בטח יהיה לילד מאד קשה להפרד ממני, איך אני אלך לעבודה? איך אני אעזוב את הגוזל בגן לבד? הוא כ"כ קשור אלי. והנה, הם מגיעים לגן והילד נכנס וקלט בזוית העין שולחן ועליו המשחק האהוב עליו והוא רץ ומתחיל מייד לשחק. ההורה עומד עם התיק באמצע הגן כמו עץ שתול על פלגי מים, סביבו פעילות של ילדים והגננת עומדת ומחייכת אליו- אתה רוצה לתת לי את התיק? וההורה נצמד אל התיק ואומר: "אבל לא נפרדתי ממושיקו" והוא הולך אל מושיקו ואומר : "מושיקו ביי" אבל מושיקו משחק עכשיו ולא מתייחס- כלומר, הוא שמע את ההורה ובחוסר ההתייחסות שלו אומר לו- בסדר אבא, אתה יכול ללכת. אבל האבא לא בטוח שהוא שמע אותו אז הוא אומר שוב ושוב: "מושיקו! מושיקו! אני הולך!" והגננת מתערבת ואומרת למושיקו- מושיקו תגיד ביי לאבא. ומושיקו מרים את היד וממלמל ביי אבא. אבל אבא של מושיקו מתמהמה כי הוא לא בטוח שמושיקו באמת בסדר עם הרעיו שהוא ילך ואז הוא מתכופף אל מושיקו ומחבק אותו ומנשק אותו ולוחש לו באוזן: "ביי חמודי שלי" ואז הולך אל הדלת והנה...אכן- מושיקו נוטש את המשחק ורץ בבכי נוראי אל אבא ומחבק את רגליו ולא מסוגל להפרד. ופניו של אבא של מושיקו מתכרכמים בדאגה :"אוי לא. ידעתי שיהיה לו קשה להפרד".
מה קרה פה? מושיקו שהוא רדאר חד לרגשות של אבא שלו- הרגיש בשפת הגוף של אבא שלו, הרגיש בחיבוק שלו ובקול שלו ובהיסוס שלו שמשהו לא בסדר קורה פה. ומושיקו נבהל. אם אבא חושב שמשהו לא בסדר אז -משהו לא בסדר.
יש הרבה הורים כאלו. אמהות ואבות באותה מידה. עד סוף השנה. והגננת נשארת בסוף עם ילד מתייפח וההורה הולך לעבודה בהרגשה רעה. כ"כ חבל. אם הילד משחק, אמרתם לו שלום בקול רם מספיק- לכו. נכון שאולי אח"כ הילד ירים את הראש ויגיד- לא אמרתי שלום לאבא! אז הגננת תזכיר לו שהוא נפרד מאבא בשולחן המשחק או תזכיר לו שאבא אמר לו כמה פעמים שלום.

ומן הצד השני- ההורה הנעלם.
ההורה נכנס עם הילד לגן- הילד רץ לרגע לתלות את התיק או לבדוק משהו במגירה וכשהוא חזר- ההורה כבר לא שם. עגמת נפש גדולה לילד. עלבון אמיתי שמלווה או בבכי נעלב או במצב רוח מזופת. בצדק. גם אם הילד בוגר וגדול ואתם נפרדים ממנו באוטו או בשער- חיבוק, נשיקה, מבט אוהב, מילת פרידה- חובה.

ההורה הנשאר
יש הורים שנשארים בגן. הם או עומדים ומשקיפים או רוצים לדבר עם הצוות או לפטפט עם הורים אחרים או לשחק עם הילדים. במקרה כזה- הכל תלוי במינון וכמובן בזמן של הבוקר. הורה שנשאר לכמה דקות-  סביר. הורה שמגיע מוקדם מאד בבוקר- יכול להשאר אפילו יותר. הבעיה היא עם הורים שנשארים יותר או מגיעים מאוחר יחסית בבוקר ונשארים. הצרימה בגן גדולה. ילדים שנפרדו מהוריהם וכבר שקעו בעשיה- עלולים לחוות מחדש את קשיי הפרידה, הצוות שעסוק בקבוצת הילדים נאלץ לעצור את עיסוקיו כדי להתייחס להורה, לפעמים ההורים גם קולניים ומצחיקים את הילדים או מניפים את הילדים- יוצרים בגן מהומה מיותרת. להורה הנשאר כדאי להמליץ על טקס שקט ואיכותי שקשור להישארות שלו בגן- למשל משחק קצר, ציור או סיפור אחד כחלק מטקס הפרידה. לצוות אני ממליצה לא לתת פתח לפיטפוטים עם ההורים הנשארים. זה לא הזמן.

ההורים המציצים או הבאים באופן פתאומי באמצע היום.
יש הורים שמגיעים לגן באמצע היום כדי להביא משהו או לקחת משהו ובמקום לעשות זאת באופן דיסקרטי ובלי להפריע למשך היום- חשוב להם דווקא לראות את הילד שלהם, לשוחח איתו ואז ללכת. לילד מאד קשה להמשיך את היום אחרי הפרעה כזאת. אם ההורה בא- הוא צריך לקחת את הילד הביתה או לא להראות לפניו ולחלופין- לתאם עם הילד מראש את הביקור.

ההורים הנצמדים
הורים שנצמדים לילד שלהם או מצמידים את הילד אליהם- אם על הידיים או בכל אופן אחר. הורים שמצמידים את הילד אליהם בד"כ חשים קושי בפרידה בעצמם וע"י ההצמדה הפיזית הזאת מעבירים את התחושה לילד שלהם. צריך לזכור שלילדים יש זכרון חושי ועד לא מזמן הם היו ברחם- גוף אחד עם אמא שלהם. השפה המילולית שלהם לא מפותחת כמו השפה הגופנית שלהם. הם חשים הכל דרך הגוף. ההורה המצמיד את הילד- מעביר לילד שלו את החשש שלו מהפרידה. הילד וההורה הופכים דבוקה אחת של מתח. מתח כי ההורים ממהרים לעבודה והילד לא מוכן לעזוב אותם. בסופו של דבר אחת מהצוות תצטרך לקלף את הילד בכח. להחזיק בו ולהרגיע אותו עד שההורה נעלם וכמה דקות אחרי- עד לרגיעה. הפרידה הכי פחות מומלצת.
ההמלצה החד משמעית להורים היא לא להרים את ילדיהם בכניסה לגן אלא לעבוד כמה שיותר על העצמאות ועל הרעיון של כניסה עצמאית לגן- כל אחד נכנס לגן ברגל- לילד שקשה לו אפשר להקל עליו אולי בעזרת הגעה על בימבה, אופניים, או בדחיפת עגלת בובות או מכונית- כל דבר שיתן לילד את התחושה שהוא הולך לבד והוא עצמאי. כך הפרידה קלה יותר.

כמובן שחשוב מאד שהורה ירגיש בטוח עם הגן שהוא שולח את הילד אליו. שלא יהיו לו חששות שאולי הילד הולך למקום שרע לו שם. הורה שיודע שהגן הוא מקום טוב לילד להיות בו, ישלח את הילד בשמחה לגן מתוך ידיעה שיעברו על הילד חוויות בונות במהלך היום. הורה שיודע שיש בגן צוות שאוהב את הילד שלו ורוצה בטובתו- יחייך אל הצוות בבוקר ויעביר לילד שלו מסר שהכל בסדר. שהוא במקום בטוח.

זכרונות מגן הילדים

בפתח דברי שוב אני מפנה אתכם לפוסט על האחים גרים- הדיון שם עדיין חי בנוגע למהות החינוך בגיל הרך. מוזמנים להוסיף את דעתכם.
___________________________________________

כשאני חוזרת אחורה אל גני הילדים בהם התחנכתי אני מצליחה להזכר באירועים ספורים שהתרחשו בשני הגנים האחרונים בהם למדתי. טרום חובה וחובה. לפני כן יש כמה זכרונות עמומים בלבד. אני קוראת את הזכרונות שלי, מהרהרת בהם וחושבת לעצמי- מה בעצם זוכרים הילדים מכל השנה הזאת בגן הילדים? את המפגשים שאנחנו כה טורחים עליהם? את המשחקים המשוכללים שרכשנו? את עבודות היצירה האין סופיות? את הדבק נצנצים שכל הילדות רבו עליו? לאו דווקא.
 הדברים הקטנים- ההכי קטנים שנתנו לנו איזו הרגשה של מיוחדות, של נועזות, של תחושת "אני" חזקה. את רגעי תשומת הלב, העמידה במרכז, ההתמודדות- אלו הדברים שנשארים איתנו בארכיון הזכרונות שלנו, שבונים אותנו כאדם שיגדל להיות אנחנו.
אני גם שמה לב עד כמה אהבתי את הגננת שלי בגן טרום חובה על אף שבראיה לאחור אני רואה שדווקא הגננת של גן חובה היתה מקצועית ויחודית יותר במחשבתה. את שתיהן אני זוכרת כגדולות מן החיים.

תרגיל חובה לכל גננת.

גן טרום חובה-
בחצר הגן המוזנחת ישבתי תחת מתקן כלשהו וכשקמתי התברר שישבתי על צרכים של כלב. הסייעת ניקתה אותי במטבח הגן וכשסיימה דרשה שאומר לה תודה. התביישתי ולא רציתי לומר לה. היא התעקשה ולא נתנה לי לצאת מהמטבח ואני התעקשתי בחזרה לא לומר. קרב מבטים. צחוק של הסייעת ושחרור שלי מהמטבח עם רצועת פלפל אדום ביד.

חצר הגן, אני וילדה נוספת מחליטות לא לחזור לגן עם קריאת הגננת למפגש. התרגשות ופחד. ישבנו על הצמיגים הצבעוניים והתנהגנו כאילו מישהו מרח דבק על הצמיגים ולכן לא נוכל לקום מהם. החצר שוממה, קולות עולים מהגן ואני והיא יושבות על הצמיגים. כ"כ רוצות לחזור לגן אבל לא יודעות איך לצאת מהמצב שנקלענו אליו. לבסוף חוזרות מבוישות אל הגן. אף מילה מהגננת. היא ממשיכה במפגש כאילו כלום.

הגננת, חיוך לבן שיניים, מרחפת בגן כמו פיה גדולה, הערצה טוטאלית עד כדי אלם.

יושבים על המדרגות המשותפות לגן חובה ולגן טרום חובה- שתי ילדות מגן חובה יושבות כל אחת מצד אחר שלי ומתווכחות זו עם זו את מי אני יותר אוהבת.

גן חובה-
בוקר ראשון של גן חובה, אני יורדת מההסעה וילדים שהיו איתי בגן טרום חובה רצים ומבשרים לי שנגמרו הסמלים של גן חובה אז אני צריכה ללכת לגן טרום חובה. תחושת אכזבה מהולה בהקלה גדולה. קבלת דברי הילדים כאמת מוחלטת ללא עוררין.

בגן חובה פיתחתי מנהג של לחישות במקום דיבור. הגננת, הרבה פחות יפה ומוערצת על ידי מאשר הגננת של טרום חובה, מחליטה ללחוש יום שלם בגן כדי להמחיש לי עד כמה המנהג שלי מפריע להתנהלות הגן.

כל הילדים בחצר, אני בגן, הגננת יושבת ומתעסקת בניירות ואני מנסה לחבר מילים באותיות מגנטיות ומגיעה אליה מידי כמה רגעים לשאול אותה מה יצא לי. תחושת פרטיות מלבבת.

הצגת סוף שנה, אני- אחת הילדות העכבריות, לחשניות ופחות בולטות בגן- בתפקיד הראשי. באמצע ההצגה קולטת בזוית עיניי את אמא שלי מוחה דמעה.