בראש השנה אנחנו חוגגים את התחלת השנה העברית החדשה.
השנה העברית מתאפיינת בהיותה שנה חקלאית- שהחגים בה חלים בסמיכות
לאירועים חקלאיים בארצנו. למשל הרימון שאנחנו אוכלים בראש השנה מבשיל בתקופה זו של
השנה וכשאנו שואלים את הילדים מדוע אוכלים רימון בראש השנה- הרבה פעמים הם יענו
בדיוק את התשובה הנכונה הזאת- כי כרגע יש רימונים על העצים.
השנה העברית החדשה שמתחילה בראש השנה מצטרפת לקודמותיה במניין השנים
לפי הספירה העברית. ומניין השנים הזה, בשונה מספירת הנוצרים או המוסלמים לא מסמן
הולדת של אדם מסויים, בן דת מסויימת, אלא את בריאתם של אדם וחווה- ראשוני האנשים
בעולמנו. שימו לב, לא ראשוני היהודים...ראשוני בני האדם.
השנה העברית סופרת את מניין השנים מאז שנברא העולם לפי המיתולוגיה
היהודית. ובכל ראש השנה מתווספת עוד שנה למניין הזה ואת זה אנחנו חוגגים.
אנחנו בעצם חוגגים יום הולדת לעולם שלנו.
חוגגים לבני האדם שבו. בנים ובנות. בני כל העמים.
זוהי הזדמנות נפלאה לחגוג את האנושות.
אנו מאחלים לכל בני האדם שחיים בעולמנו שתהיה להם שנה חדשה טובה
ומתוקה. על הדרך ובלי להגיד מילה, מבינים שכל האנשים בעולם נולדו שווים.
אנו טועמים דבש ולומדים על התהליך המופלא של הפקתו, מפרקים רימון
ומגלים שיש בו המון גרגרים וכל גרגר קטן שאנו מרימים אנחנו חושבים- אם כל גרגר כזה
היה מעשה טוב אחד בנו- איזה מעשה היינו רוצים שיהיה? איזה מעשים היינו רוצים שיהיו
בנו? איך נגרום לזה שהשנה נהיה טובים יותר לעולם ולעצמנו.
תשובות הילדים מהשנה הזאת למשל: שנחבק, שננשק, שנאהב, שנהיה חברים
טובים, שנעזור לטאטא את הבית, שלא נריב, שננקה את חוף הים...
השופר משמש אנשים דתיים בבואם להתפלל אל אלוהים ולבקש ממנו בקשות לשנה
החדשה. טוב ויפה שיילמד- על שלל מנהגיו-סוגי התקיעות השונות, שעות התקיעה והתפילות
בהן תוקעים בשופר, העובדה שהוא עשוי מקרן של בהמה כשרה (רצוי איל) שנשחט בשחיטה
כשרה- בגן הדתי.
גם הברכה שנהיה לראש ולא לזנב שסמלה- ראש של דג, אינו ראוי לדעתי להמשיך להילמד בגנים (לדעתי גם לא בגנים הדתיים). הקביעה שטוב להיות ראשונים ולא אחרונים אינה אקסיומה. היא אינה נכונה בכל המקרים, אינה ריאלית לכל הילדים ובכל מקרה, הבאת ראש של חיה כלשהי כדי להדגים נקודה כלשהי, אינו מעשה הומני.
שתהיה שנה טובה ומתוקה, כתפוח בדבש, שירבו מעשינו הטובים כגרגרי רימון
המבשיל על העצים שנהיה טובים אל העולם והוא אלינו.
