אור בן השנתיים הוא ילד מתוק עם חיוך גדול ונוכונות לחבק את כל העולם. הוא קצת כמו אודי חמודי מהשיר וכל הזמן שואל: "למה?"
לא משנה מה נאמר בגן ולמי נאמר, אור ישאל מייד: "למה?" הוא שואל את זה בקול מתנגן ועם חיוך שנועד לסחוט כמה שיותר קריאות: "אויש איזה מתוק!" מהסביבה.
זה לגמרי "למה תקשורתי". אני קוראת לזה כך כי הוא לא באמת שואל כדי לדעת אלא כצורת תקשורת. הוא בן שנתיים ואוצר המילים שלו די מצומצם אבל הוא גילה שהשאלה: "למה?" תגרור אחריה יחס. או שינסו לענות לו או שיתמוססו ממתיקותו. כך או כך- זה די משתלם.
למה חקרני הוא למה שבא כשילד או מבוגר באמת מסתקרן לדעת את הסיבה לדבר מה.
ויש את הלמה שלנו. הגננות ונשות הצוות.
אני קוראת לו- "למה היאוש". הוא לא תקשורתי ולא סקרני. הוא פשוט מיואש.
זה קורה כשהילדים מוציאים אותי מדעתי. ילד מכה ילד אחר. אני מבקשת ממנו לחדול, אני מנסה לברר מה המניע למהומה, אני אוסרת, אני מטילה סנקציות (מעבירה מקום, מוציאה מהמפגש) אבל הילד ממשיך להכות. ואני מנסה להעביר מפגש ובכל רגע הילד המכה ממשיך להכות את חברו עד שאני "משתגעת" ואז אני בד"כ משתמשת בלמה היאוש ושואל את הילד המכה בקול מיואש וגם כעוס: "אבל למה אתה מכה אותו?" וגם: "אבל למה אתה לא מקשיב לי?"
ולילד שבהתקף בכי בלתי פוסק- "אבל למה אתה בוכה?"
ואם הילד שופך את תכולת צלחת האוכל שלו אל הרצפה בפעם השניה: "למה שפכת את האוכל לרצפה?"
בכל המצבים האלו...זה כ"כ לא משנה למה. השאלה "למה" לא תוביל הרי לשום תשובה לוגית או רציונלית. היא לא תשנה את הסיטואציה לכאן או לשם.
כמובן שאני לא אומרת שלא צריך לשאול את הילדים למה ולצפות לתשובה רציונלית אבל תלוי מתי ובאיזו סיטואציה. כשהילד עירני ומודע למעשיו, כשהוא לא בסערת רגשות, כשאת כגננת לא בסערת רגשות...אז אפשר לדבר באופן לוגי. לשאול למה, לקבל תשובה, להתייחס אליה, להתדיין בנושא.
המעניין בקשר ללמה היאוש זה שהוא ממש לא מיותר. הוא חשוב מאד. אבל מה שחשוב מאד לעשות איתו זה לשאול אותו את עצמנו. לא להפנות אותו החוצה לחלל החדר אלא להפנות אותו פנימה ולתייק אותו לחשיבה עתידית. ז"א לא באמצע הסיטואציה אלא בזמן רגיעה. לא לשכוח את הלמה הזה כי הוא חשוב מאד והוא מוביל לצמיחה.
באותו הרגע יש לטפל בסיטואציה באופן פרקטי ומיידי. באופן חינוכי ומודע אבל לא להרבות במלל שלא נועד לקדם. ילד שמכה ילד שוב ושוב- ממש לא משנה למה הוא עושה את זה. יש להפסיקו מייד ולהפיק מהסיטואציה את הלקחים להבא. אפשר וכדאי איתו ועם כל הקבוצה אחרי שהסיטואציה נרגעת.
ואת השאלה למה הוא עשה את זה- צריך להפנות אל עצמנו ולחפש את התשובה בכיוונים שונים. לתצפת את הילד בהתנהגויות שונות שלו בגן, לברר עם ההורים בנוגע להתנהגויות דומות בבית, לשתף אותם בחשיבה שנעשית בנוגע להתנהגות ילדם בגן, במקרה הצורך לברר בספרות המקצועית, להתייעץ עם קולגות.
בפוסט אחר אכתוב על רעיון הפנקסים. אציין בקצרה שפנקס חשוב הוא פנקס הלמה. אם שאלת את עצמך את למה היאוש - בין אם הפנית אותה לעצמך (קבלי ח"ח) ובין אם זרקת אותה ביאוש לחלל החדר - רשימי אותה בפנקס הקטן לעיון עתידי. מובטחת צמיחה.
 |
| אילוסטרציה |
זה לגמרי "למה תקשורתי". אני קוראת לזה כך כי הוא לא באמת שואל כדי לדעת אלא כצורת תקשורת. הוא בן שנתיים ואוצר המילים שלו די מצומצם אבל הוא גילה שהשאלה: "למה?" תגרור אחריה יחס. או שינסו לענות לו או שיתמוססו ממתיקותו. כך או כך- זה די משתלם.
למה חקרני הוא למה שבא כשילד או מבוגר באמת מסתקרן לדעת את הסיבה לדבר מה.
ויש את הלמה שלנו. הגננות ונשות הצוות.
אני קוראת לו- "למה היאוש". הוא לא תקשורתי ולא סקרני. הוא פשוט מיואש.
זה קורה כשהילדים מוציאים אותי מדעתי. ילד מכה ילד אחר. אני מבקשת ממנו לחדול, אני מנסה לברר מה המניע למהומה, אני אוסרת, אני מטילה סנקציות (מעבירה מקום, מוציאה מהמפגש) אבל הילד ממשיך להכות. ואני מנסה להעביר מפגש ובכל רגע הילד המכה ממשיך להכות את חברו עד שאני "משתגעת" ואז אני בד"כ משתמשת בלמה היאוש ושואל את הילד המכה בקול מיואש וגם כעוס: "אבל למה אתה מכה אותו?" וגם: "אבל למה אתה לא מקשיב לי?"
ולילד שבהתקף בכי בלתי פוסק- "אבל למה אתה בוכה?"
ואם הילד שופך את תכולת צלחת האוכל שלו אל הרצפה בפעם השניה: "למה שפכת את האוכל לרצפה?"
בכל המצבים האלו...זה כ"כ לא משנה למה. השאלה "למה" לא תוביל הרי לשום תשובה לוגית או רציונלית. היא לא תשנה את הסיטואציה לכאן או לשם.
כמובן שאני לא אומרת שלא צריך לשאול את הילדים למה ולצפות לתשובה רציונלית אבל תלוי מתי ובאיזו סיטואציה. כשהילד עירני ומודע למעשיו, כשהוא לא בסערת רגשות, כשאת כגננת לא בסערת רגשות...אז אפשר לדבר באופן לוגי. לשאול למה, לקבל תשובה, להתייחס אליה, להתדיין בנושא.
המעניין בקשר ללמה היאוש זה שהוא ממש לא מיותר. הוא חשוב מאד. אבל מה שחשוב מאד לעשות איתו זה לשאול אותו את עצמנו. לא להפנות אותו החוצה לחלל החדר אלא להפנות אותו פנימה ולתייק אותו לחשיבה עתידית. ז"א לא באמצע הסיטואציה אלא בזמן רגיעה. לא לשכוח את הלמה הזה כי הוא חשוב מאד והוא מוביל לצמיחה.
באותו הרגע יש לטפל בסיטואציה באופן פרקטי ומיידי. באופן חינוכי ומודע אבל לא להרבות במלל שלא נועד לקדם. ילד שמכה ילד שוב ושוב- ממש לא משנה למה הוא עושה את זה. יש להפסיקו מייד ולהפיק מהסיטואציה את הלקחים להבא. אפשר וכדאי איתו ועם כל הקבוצה אחרי שהסיטואציה נרגעת.
ואת השאלה למה הוא עשה את זה- צריך להפנות אל עצמנו ולחפש את התשובה בכיוונים שונים. לתצפת את הילד בהתנהגויות שונות שלו בגן, לברר עם ההורים בנוגע להתנהגויות דומות בבית, לשתף אותם בחשיבה שנעשית בנוגע להתנהגות ילדם בגן, במקרה הצורך לברר בספרות המקצועית, להתייעץ עם קולגות.
בפוסט אחר אכתוב על רעיון הפנקסים. אציין בקצרה שפנקס חשוב הוא פנקס הלמה. אם שאלת את עצמך את למה היאוש - בין אם הפנית אותה לעצמך (קבלי ח"ח) ובין אם זרקת אותה ביאוש לחלל החדר - רשימי אותה בפנקס הקטן לעיון עתידי. מובטחת צמיחה.
אני נפעמת כל פעם מהעושר בו התיאורים שלך מאופיינים. תענוג איך שאת מכניסה את הקורא ההדיוט, לעולם שלך, שהוא נוגע כמעט לכולנו, לפחות לכל מי שהוא הורה לילדים צעירים.
השבמחקאת חושפת אותנו לעולם הפנימי של איש/ת החינוך לגיל הרך.
אשת החינוך/הגננת צריכה להכיל מצבים רגשיים לא פשוטים, להגיב ממקום מודע.
אחד האתגרים שאת מתארת מתמקד בצורך להבים את "האיתותים" של הילדים, כדי להגיב בהמשך באופן מותאם למטרות חינוכיות מותאמות לילד המסוים, ולשלב ההתפתחותי שלו - ה- משימה החינוכית המרכזית.