התופעה שאני רוצה לדבר עליה הפעם היא תופעה מאד לא אסטתית בלשון המעטה אך היא טבעית והיא קורית בכל גן ובכל משפחה. אני חושבת שזה מסוג התופעות שאפשר לכנות אותם באופן שאול- נבל ברשות התורה...כלומר- זה מגעיל אבל אין ממש מה לעשות בקשר לזה.
והתופעה היא-רכלנות.
נתחיל מהצד של ההורים. הורים מרכלים על הגן. הם מרכלים על הגננת ועל הסייעות. הם מרכלים בתוך הבית ובמעלית ובגינה הציבורית. הפעם אני לא ארחיק לכת. בשכונה שבה אני גרה יש כחמישה גנים ונושא שיחה חביב ביותר בגינה הציבורית הוא צוות הגן. ההורים תמיד יכולים לתרץ את זה כמידע אינפורמטיבי חשוב. כלומר, ברור שחשוב לדעת שהגננת בגן עפרוני ד' אומרת "שיט" לפעמים לייד הילדים והגננת בגן חלמונית ב' מגיעה לעבודה כאילו שהיא הולכת לאירוע רשמי.
הרכלנות של ההורים כלפי צוות הגן גרועה מכמה סיבות.
סיבה ראשונה היא כמובן- הילדים. הילדים שומעים הכל וקולטיםה כל. זאת לא קלישאה. מדהים כמה הילדים קולטים גם כשאנחנו בטוחים שהם בכלל לא איתנו.
דוגמא מבית- בעלי דיבר איתי על העובדה שבמקום עבודתו יש שמועות על פיטורים קרבים. כחמישים עובדים יפוטרו בקרוב. שוחחנו על כך בקולות מהוסים בלילה, בזמן שהילדים ישנו.
למחרת בעודי עוברת על מחברותיו של תלמיד כיתה א' שלנו הופתעתי לראות את המשפט: "אתה מפוטר"-
המשימה במחברת היתה להשלים משפטים שמתחילים באני, אתה, את...
כיוון שקשה לי להאמין שתופעת הפיטורין מעסיקה את הילד במיוחד, אני בטוחה שהילד שמע את שיחתנו גם אם מתוך דימדומי שינה.
לכן כל הריכולים על צוות הגן עובר את הפילטר של אוזני הילדים והפילטר הזה רגיש לדקויות. אם הריכול נעשה בטון ציני, מתנשא או מרושע- הילד יקלוט שמשהו לא בסדר עם הגננת שלו או עם הסייעת שלו. שיש איזה ניגוד אינטרסים בין ההורים לגננת או לסייעת האהובה שלו. הילד נקלע למצב של קונפליקט רגשי. כל זה ברמות לאו דווקא מודעות.
כמובן שאם ההורים מדברים חופשי ליד הילד על כמה הם מאוכזבים מהגננת או מהסייעת- ההשפעה הרסנית. וכ"כ הרבה הורים עושים זאת. וכנ"ל כמובן לגבי בית הספר רק ששם אני מאמינה שזה עוד יותר חמור כיוון שהילדים גדולים יותר והמערכות הרגשיות שלהם מפותחות יותר ועניין המשמעת והכבוד כלפי המורה- קריטי יותר. הורים! קחו לתשומת הלב. (גם אני כהורה צריכה לעבוד על זה קצת)
הסיבה השניה חמורה לא פחות ואולי אפילו יותר- רכלנות של הורים, ואפילו שנעשית בתום לב, עלולה להטיל קלון מקצועי על גננת או סייעת עד לדרגה של פיטורין או קושי במציאת עבודה חדשה. כמה לא הוגן לחרוץ דין של אדם אחר בהיסח הפטפוט על כוס קפה בבית הקפה השכונתי.
"אני לא יודעת...לא הייתי שם...אבל שמעתי שסימונה מושכת את הילדים חזק מידי. אמנם לא ראיתי במו עיני אבל אמא של ליה מספרת שיש לה סימנים כחולים על הרגל ויש מצב שזה סימונה עשתה לה".
לא צריך להיות מומחה בפסיכולוגיה חברתית כדי לדמיין את גלגולה של השיחה הזאת אחרי שתעבור כמה הורים. בסופו שלדבר מאד לא אתפלא למצוא את אותה סימונה מחוסרת עבודה ומוקעת לנצח.
לכן הרכלנות של ההורים מסוכנת ואכזרית ויש להתייחס אליה בכובד ראש ולא באגביות מבודחת.
והרכלנות מהסוג השני...הרכלנות של אנשי הצוות על ההורים.
הרכלנות הזאת עסיסית פי כמה ומרושעת פי כמה כי היא מבוססת על מידע אמיתי שהצוות רואה במו עיניו או חמור מכך, על דיווחי הילדים שבתמימותם מגלים קצת יותר מידי מחיי המשפחה האינטימיים.
הרכלנות של הצוות היא על מראם החיצוני של ההורים, על לבושם, על הרגליהם, על האוכל שהם שולחים לילדיהם, על הלבוש של הילדים-
לא פעם שתקתי במבוכה כאשר שמעתי את תלונות הסייעות על ילדים שבאים בחולצות מוכתמות או בבגדים שלשבו כבר אתמול או במכנסיים קטנות מידי או נעליים גדולות מידי- השיפוטיות גבוהה מאד ואני מוצאת את עצמי מגנה לא אחת על ההורים ובעצם על עצמי...את ילדיי אני שולחת עם בגדים מוכתמים לגן- חולצה שהתלכלכה בגואש- אני לא אזרוק לפח הרי...הסייעות נדות לי ברחמים.
לפעמים נדמה לי שאם אראה את ילדיהן של הסייעות אראה ילדים שיצאו מז'ורנל ממש...
בעידן הפייסבוק הרבה רכלנות נסובה סביב דפי הפייסבוק של ההורים. אני למדתי מזה בשום אופן לא לשתף בפייסבוק שלי לא גננת ולא מורה...
הסייעות מדסקסות על עיצוב הפנים של הבתים, רמת הסדר, איכות טיולי השבת ומראם של בני משפחה אחרים- ראית את האח של אמא של מור? כזה כיעור! איך הוא כזה מכוער ואמא של מור יפה? תעלומה ממש.
יש גם דיון מתמיד על רמת ההגיינה- כמה זמן לא גזרו לו ציפורניים? מה אין להם קוצץ בבית? או- ראית איזה אדום הטוסיק של אילי? מה ההורים שלו לא שמעו על משחה? מסכן כזה.
וכמו כל חבורת נשים...נושא שיחה מאד מקובל זה המראה החיצוני של האבות...האבא הזה חתיך על, ראית איך הוא מפלרטט איתי? כשנתתי נשיקה לבן שלו ראיתי איך יצאו לו העיניים!
טוב. הבנתם את התמונה. הבעייתיות ברכלנות מסוג זה היא בעיקר כמובן- הילדים.
גם כאן אוזני הילדים הן אנטנות מכונות היטב. צוות "מקצועי" יותר, ידאג לרכל לא לייד הילדים אך בהרבה גנים היחס של הסייעות אל הילדים הוא כאל מן קומונה קטנה שבה כולנו באותה רמה, יושבות ביניהם ומשחקות איתם ומנשקות אותם ותוך כדי גם מרכלות. זה לא נובע מרוע לב. זה נובע מיצר הרע חברתי שכזה.
לגבי ההורים- אין נזק ממשי להורים ברכילות הזאת. היא מכוערת ולא יפה אבל אף הורה לא יפוטר מעבודתו כהורה בגללה...
מה אפשר לעשות?
דיברתי לא אחת עם מנהלות גן על הנושא אך הן די אובדות עיצות. לא כאילו שהן בעצמן לא מרכלות הרי. אני משתדלת לעמוד לצד הורים ברכילויות כאלו מתוך הזדהות. כאמור- אני רואה את עצמי בצד של ההורים ומדמיינת את כל הרכילות שמרכלים עלי וריכלו עלי בגנים של הילדים שלי. אני גם מדמיינ תאת כל הריכולים שמרכלים עלי כגננת.
כמו שאמרתי- נבלות ברשות התורה. תורת הפסיכולוגיה החברתית.
נושא קטן אחרון- הילדים.
הילדים מרכלים כל הזמן. אצלם זאת לא רכילות אלא פטפוט. כפי שהם מפטפטים על כל נושא הם גם מפטפטים על חבריהם, על הגננות שלהם, על ההורים שלהם. ההבדל הוא שבו אין קורטוב של רוע. הפטפוט שלהם אובייקטיבי ולא מודע להשלכותיו. במקרה לש הילדים אני חושבת בטוח לומר שהם לא אחראים לשום נזק שעלול לנבוע מדבריהם.
אני אפילו לא חושבת שאפשר לומר שהילדים לומדים מהוריהם או מהגננות שלהם לרכל. הרכילות הזאת היא בעצם טבע מולד. זה מתחיל כפטפוט בגיל הצעיר. פטפוט שאתה מצפה שככל שהילד יגדל הוא ילמד למיין- מה יפה ולמר ומה לא יפה לומר.
ומי ילמד אותו מה יפה לומר ומה לא יפה לומר?
והתופעה היא-רכלנות.
הרכלנות של ההורים כלפי צוות הגן גרועה מכמה סיבות.
סיבה ראשונה היא כמובן- הילדים. הילדים שומעים הכל וקולטיםה כל. זאת לא קלישאה. מדהים כמה הילדים קולטים גם כשאנחנו בטוחים שהם בכלל לא איתנו.
דוגמא מבית- בעלי דיבר איתי על העובדה שבמקום עבודתו יש שמועות על פיטורים קרבים. כחמישים עובדים יפוטרו בקרוב. שוחחנו על כך בקולות מהוסים בלילה, בזמן שהילדים ישנו.
למחרת בעודי עוברת על מחברותיו של תלמיד כיתה א' שלנו הופתעתי לראות את המשפט: "אתה מפוטר"-
המשימה במחברת היתה להשלים משפטים שמתחילים באני, אתה, את...
כיוון שקשה לי להאמין שתופעת הפיטורין מעסיקה את הילד במיוחד, אני בטוחה שהילד שמע את שיחתנו גם אם מתוך דימדומי שינה.
לכן כל הריכולים על צוות הגן עובר את הפילטר של אוזני הילדים והפילטר הזה רגיש לדקויות. אם הריכול נעשה בטון ציני, מתנשא או מרושע- הילד יקלוט שמשהו לא בסדר עם הגננת שלו או עם הסייעת שלו. שיש איזה ניגוד אינטרסים בין ההורים לגננת או לסייעת האהובה שלו. הילד נקלע למצב של קונפליקט רגשי. כל זה ברמות לאו דווקא מודעות.
כמובן שאם ההורים מדברים חופשי ליד הילד על כמה הם מאוכזבים מהגננת או מהסייעת- ההשפעה הרסנית. וכ"כ הרבה הורים עושים זאת. וכנ"ל כמובן לגבי בית הספר רק ששם אני מאמינה שזה עוד יותר חמור כיוון שהילדים גדולים יותר והמערכות הרגשיות שלהם מפותחות יותר ועניין המשמעת והכבוד כלפי המורה- קריטי יותר. הורים! קחו לתשומת הלב. (גם אני כהורה צריכה לעבוד על זה קצת)
הסיבה השניה חמורה לא פחות ואולי אפילו יותר- רכלנות של הורים, ואפילו שנעשית בתום לב, עלולה להטיל קלון מקצועי על גננת או סייעת עד לדרגה של פיטורין או קושי במציאת עבודה חדשה. כמה לא הוגן לחרוץ דין של אדם אחר בהיסח הפטפוט על כוס קפה בבית הקפה השכונתי.
"אני לא יודעת...לא הייתי שם...אבל שמעתי שסימונה מושכת את הילדים חזק מידי. אמנם לא ראיתי במו עיני אבל אמא של ליה מספרת שיש לה סימנים כחולים על הרגל ויש מצב שזה סימונה עשתה לה".
לא צריך להיות מומחה בפסיכולוגיה חברתית כדי לדמיין את גלגולה של השיחה הזאת אחרי שתעבור כמה הורים. בסופו שלדבר מאד לא אתפלא למצוא את אותה סימונה מחוסרת עבודה ומוקעת לנצח.
לכן הרכלנות של ההורים מסוכנת ואכזרית ויש להתייחס אליה בכובד ראש ולא באגביות מבודחת.
והרכלנות מהסוג השני...הרכלנות של אנשי הצוות על ההורים.
הרכלנות הזאת עסיסית פי כמה ומרושעת פי כמה כי היא מבוססת על מידע אמיתי שהצוות רואה במו עיניו או חמור מכך, על דיווחי הילדים שבתמימותם מגלים קצת יותר מידי מחיי המשפחה האינטימיים.
הרכלנות של הצוות היא על מראם החיצוני של ההורים, על לבושם, על הרגליהם, על האוכל שהם שולחים לילדיהם, על הלבוש של הילדים-
לא פעם שתקתי במבוכה כאשר שמעתי את תלונות הסייעות על ילדים שבאים בחולצות מוכתמות או בבגדים שלשבו כבר אתמול או במכנסיים קטנות מידי או נעליים גדולות מידי- השיפוטיות גבוהה מאד ואני מוצאת את עצמי מגנה לא אחת על ההורים ובעצם על עצמי...את ילדיי אני שולחת עם בגדים מוכתמים לגן- חולצה שהתלכלכה בגואש- אני לא אזרוק לפח הרי...הסייעות נדות לי ברחמים.
לפעמים נדמה לי שאם אראה את ילדיהן של הסייעות אראה ילדים שיצאו מז'ורנל ממש...
בעידן הפייסבוק הרבה רכלנות נסובה סביב דפי הפייסבוק של ההורים. אני למדתי מזה בשום אופן לא לשתף בפייסבוק שלי לא גננת ולא מורה...
הסייעות מדסקסות על עיצוב הפנים של הבתים, רמת הסדר, איכות טיולי השבת ומראם של בני משפחה אחרים- ראית את האח של אמא של מור? כזה כיעור! איך הוא כזה מכוער ואמא של מור יפה? תעלומה ממש.
יש גם דיון מתמיד על רמת ההגיינה- כמה זמן לא גזרו לו ציפורניים? מה אין להם קוצץ בבית? או- ראית איזה אדום הטוסיק של אילי? מה ההורים שלו לא שמעו על משחה? מסכן כזה.
וכמו כל חבורת נשים...נושא שיחה מאד מקובל זה המראה החיצוני של האבות...האבא הזה חתיך על, ראית איך הוא מפלרטט איתי? כשנתתי נשיקה לבן שלו ראיתי איך יצאו לו העיניים!
טוב. הבנתם את התמונה. הבעייתיות ברכלנות מסוג זה היא בעיקר כמובן- הילדים.
גם כאן אוזני הילדים הן אנטנות מכונות היטב. צוות "מקצועי" יותר, ידאג לרכל לא לייד הילדים אך בהרבה גנים היחס של הסייעות אל הילדים הוא כאל מן קומונה קטנה שבה כולנו באותה רמה, יושבות ביניהם ומשחקות איתם ומנשקות אותם ותוך כדי גם מרכלות. זה לא נובע מרוע לב. זה נובע מיצר הרע חברתי שכזה.
לגבי ההורים- אין נזק ממשי להורים ברכילות הזאת. היא מכוערת ולא יפה אבל אף הורה לא יפוטר מעבודתו כהורה בגללה...
מה אפשר לעשות?
דיברתי לא אחת עם מנהלות גן על הנושא אך הן די אובדות עיצות. לא כאילו שהן בעצמן לא מרכלות הרי. אני משתדלת לעמוד לצד הורים ברכילויות כאלו מתוך הזדהות. כאמור- אני רואה את עצמי בצד של ההורים ומדמיינת את כל הרכילות שמרכלים עלי וריכלו עלי בגנים של הילדים שלי. אני גם מדמיינ תאת כל הריכולים שמרכלים עלי כגננת.
כמו שאמרתי- נבלות ברשות התורה. תורת הפסיכולוגיה החברתית.
נושא קטן אחרון- הילדים.
הילדים מרכלים כל הזמן. אצלם זאת לא רכילות אלא פטפוט. כפי שהם מפטפטים על כל נושא הם גם מפטפטים על חבריהם, על הגננות שלהם, על ההורים שלהם. ההבדל הוא שבו אין קורטוב של רוע. הפטפוט שלהם אובייקטיבי ולא מודע להשלכותיו. במקרה לש הילדים אני חושבת בטוח לומר שהם לא אחראים לשום נזק שעלול לנבוע מדבריהם.
אני אפילו לא חושבת שאפשר לומר שהילדים לומדים מהוריהם או מהגננות שלהם לרכל. הרכילות הזאת היא בעצם טבע מולד. זה מתחיל כפטפוט בגיל הצעיר. פטפוט שאתה מצפה שככל שהילד יגדל הוא ילמד למיין- מה יפה ולמר ומה לא יפה לומר.
ומי ילמד אותו מה יפה לומר ומה לא יפה לומר?
העלית נושא מאד קרוב לליבי. נושא שאני קוראת לו "קשר השתיקה ביחסים שבין הצוות החינוכי להורים.
השבמחקבתפיסה שלי, כל התנהגות היא שיקוף של צרכים לעיתים עמוקים, ןלעיתים מהווה איתות לכוונות, תחושות ורגשות.
ריכולי ההורים, כפי שקראת להם, משקפים פעמים רבות ביקורת על הגן בן אם היא מוצדקת או לאו. העניין הוא, שחשוב להבין מה מקורה של הביקורת.
מצד אחד "כולם" שולחים לגן מגיל צעיר, למשך שעות רבות ביום - זה הפך מקובל ושכיח מאד.
מד שני אסור לנו לשכוח שהורה לילד צעיר "מתוכנת" לראות את ילדו, ולהתרשם מהתפתחותו, ולגונן עליו, ולדאוג לו. "ריכולים" כאלו מבטאים פעמים רבות סימפטום לדאגנות הטבעית והבסיסית הזו לפעוט, שלא מוצאת לה דרך לצאת החוצה...כי הרי זה מקובל.
כוונתי לכך, שבמקביל לצורך של ההורים לצאת לעבוד כדי להתפרנס וגם אולי כדי להתפתח, הם עדיין נושאים בכובע של "הורים לילידם צעירים" - ולעיתים הריכולים הללו הם הפירצה היחידה שבה הם יכולים להמשיך ו"לדאוג לילד.
מנגד יש את הצוות, ששוב, עובד פעמים רבות בתנאים קשים, חווה פער (לעיתים) סוציואקונומי מול ההורים, והכי חשוב בעיני - חסר את הכלים המקצועיים וההבנה שהתפקיד החינוכי כולל טיפוח קשר חיובי ומערכת יחסים של כבוד הבנה והערכה עם ההורים כחלק אינטגרלי של החינוך המותאם לגיל!!!!!!!!!!!!!
שוב אני חוזרת (נושא קרוב לליבי), התכנית החינוכית בגן, ולכן גם ההכשרה לאנשי מקצוע בגיל הרך, חייבת לכלול חלק המלמד את החשיבות והמשמעות של היחסים עם ההורים.
בגיל הרך, היחסים עם ההורים הם קריטיים, ושאי ברכה על כך שהצפת את הנושא. גם ההורים צריכים לקבל הדרכה לגבי משמעות "הריכולים" כמשפיעים לרעה על הילדים, כפי שתיארת, אך שוב, חשוב לזכור, שבמערכת היחסים שבין הצוות לגן, האחריות לכינון היחסים מוטלת על הצוות, ותלויה בראש ובראשונה, בהישענות על תפיסה חינוכית מוצקה תואמת התפתחות.
צודקת. כמעט ואין דגש לנושא של העבודה מול ההורים שהוא קריטי כ"כ במיוחד כשמדובר בפעוטות הגנים הפרטיים שהילד וההורה הם לגמרי עדיין יחידה אחת (כמעט).
השבמחק