כולם היו בני- הרהורים רגשניים לקראת סוף שנה

בכל שנה אחרי פסח מתחילה תחושת סוף השנה בגן. הימים המיוחדים והחגים התכופים עד שבועות גורמים לימים לעבור מהר יותר ואחרי שבועות יש עוד פחות מחודש אחד לסיום. לפרידה.

בתקופה זו אני נוטה  להתבונן בילדים בעין אחרת, אני רואה כמה הם גדלו מתחילת השנה. העבודה עם ילדים צעירים מזמנת את האפשרות לראות את הילדים משתנים וגדלים- פיזית מול העיניים. וכמובן שגם התפתחותית יש שינוי גדול. הילדים מהירים יותר, מסוגלים יותר מוטורית, יכולים לסדר ספסלים למפגש, ילדים שדיברו לא מובן או מיעטו לדבר בתחילת השנה העשירו אוצר מילים, למדו להסביר את עצמם, התחילו לפתח רעיונות משלהם, האישיות שלהם פורחת ועולה ויחסי החברות בין הילדים מעמיקים. גם תחושת הקרבה והאהבה שלי אליהם- בשיאה. ואז מתחיל לחלחל העצב על כי הפרידה ממשמשת ובאה. עצב שלא חף מהתרגשות של שמחה. כי זאת דרכו של עולם שהילדים גדלו ובגרו והנה- החיים קוראים להם והם עולים הלאה אל הגן הבא אל המשך גדילה וצמיחה והתפתחות.

אני נזכרת בילדים שלימדתי- חוזרת אחורה אל הגן הראשון שבו עבדתי כשהייתי בת 19. ואני מופתעת כי אני זוכרת כל ילד וילדה. ומידי פעם עובר ילד במגרש המשחקים מתחת לבית שלי ואני עוצרת בתדהמה- את מי הוא מזכיר לי? ופתאום נזכרת באח של שלי- ילדה מהגן שלי שהיתה מיוחדת במינה, בעייתית וסוערת ולה אח קטן שבא לפעמים למסיבות ואירועים- והילד הקטן הזה דומה לו כ"כ. ואני מייד מחשבת- בת כמה שלי היום? סטודנטית צעירה ואולי כבר התחתנה? אולי היא כבר אמא לתינוק? אני נזכרת בה עם הצמות והדיבור המשובש ונזכרת כמה צחקנו בישיבות צוות כשדיברנו על התעלולים שלה- תעלולים שבזמן אמת כעסנו ונזפנו וחינכנו- אך אחרי שעות הגן התענגנו על החוצפה, על שמחת החיים המתפרצת על התעוזה. לפני עשרים שנה ואני זוכרת כל ילד.

ולא רק מהגן ההוא. יצא לי לעבוד ביותר מעשרה גנים במהלך השנים (כשכלל לא הייתי גננת בהכשרתי) ואני זוכרת את כל הילדים בגנים האלו. מצד אחד זה מפתיע ומצד שני מאד מובן כי שנה אחת בגן ילדים כמוה כחמש שנים במסגרת עבודה אחרת. האינטנסיבות ועומק הרגשות והחוויות והאינטימיות שנוצרת היא רבה.
אני מסתכלת על הילדים וחושבת לעצמי- מי יודע מי יהיו הילדים האלו? מה יעלה בגורלם? לאיזה אנשים יגדלו? איזה חוויות החיים יזמנו להם? ואני מתפללת שלא יקרו להם דברים רעים ושידעו להתמודד עם הפתעות החיים, מקווה שנתנו להם קצת חוסן נפשי בשנה הקצרה הזאת, מספיק אהבה שתחזיק אותם לפחות לעוד כמה חודשים במסגרת החדשה, עד שיכירו אותם גם שם ויאהבו אותם בזכות מי שהם.
ואני משחררת כי זהו. הילדים עוברים הלאה ובעוד כמה חודשים ילדים חדשים לגמרי ימלאו את חיי ואני אתמלא בם ואלמד אותם ואתחיל לאהוב אותם ולהתעורר באמצע הלילה עם התלבטויות לגביהם וייסורי מצפון שעשיתי אולי לא טוב והחלטות לגבי הבוקר הבא ורעיונות לתיקון וגאווה או חיוך על דבר מה אחר.
ונעים לי להיות תחנת מעבר קטנה בילדות של כ"כ הרבה ילדים.