בבוקר שלחתי את הילדים לשטוף את הידיים בקבוצות של ארבעה ילדים בכל פעם, לפתע ראיתי את תום קם ממקומו וניגש לכיוון הכיור, קראתי אליו: "הי תום, לא הזמנתי אותך עדיין, תחזור למקום", הוא הביט בי בפנים מבויישות וחזר למקומו.
כעבור כמה דקות כשקראתי לעוד ילדים לגשת לשטוף ידיים, שוב תום קם ממקומו לכיוון הכיור והפעם הערתי לו בקול פחות חביב: "תום! כשאני אקרא לך לשטוף ידיים, רק אז תקום!". הפעם תום הביט בי ופרץ בבכי.
"מה קרה?" שאלתי אותו בדאגה, "סך הכל אמרתי לך לחכות לתורך..." הרגשתי רע מול הבכי הנעלב הזה אבל תום ילד די בוגר ואנחנו לא בתחילת השנה כך שהנהלים די ידועים לכולם...
תום בכה ומילמל: "נזלת", כשהביט בי ראיתי שעיניו דומעות ואפו דולף מאד.
"אה..", אמרתי במבוכה, "רק קמת לקנח את האף? אוי למה לא אמרת לי? סליחה בטח שאתה יכול לקנח את האף". אבל תום כבר נכנס לבכי נעלב ולא מתפשר והיה קשה מאד להרגיעו.
לקראת סוף היום כשהילדים אספו צעצועים בחצר, תום רץ ולקח דלי כחול דווקא מתוך ידיו קאי, אחד הילדים הלא מוותרים של הגן...תום לקח את הדלי מידיו של קאי בלי לחשוב, פשוט רצה להחזיר את הדלי למקומו ולא הבין שקאי כבר היה בדרך לשים את הדלי במקום.
קאי ניגש אלי בכעס ואמר: "תום חטף לי את הדלי!" הסתכלתי וראיתי שתום לא מחזיק כלום בידיו. אמרתי לקאי- "טוב כנראה שהוא כבר החזיר את הדלי למקומו, לא נורא". אבל קאי חשב אחרת ממני...הוא לקח כוס פלסטיק והטיח אותה בפניו של תום...
תום פרץ בבכי נוראי, גם של כאב וגם של עלבון...
קאי הנסער הושב בכיסא חשיבה לכמה דקות של רגיעה ומחשבה ותום נלקח אל תוך הגן לטיפול הסייעת ששמה לו קרח קטן בשקית להחזיק על המכה (הלא רצינית, תודה לאל) שקיבל. תום בכה ללא הפסקה במשך זמן ארוך ומיאן להתנחם.
כשתום נרגע, הזמנתי אותו אל החצר למקום שבו ישב קאי הכעוס והצעתי שנדבר על האירוע שקרה. הסברתי לתום שקאי כעס עליו כיוון שהוא לקח לו את הדלי מהיד...רציתי להמשיך ולשקף את הסיטואציה אבל תום חידש את בכיו הנעלב ולא הצלחתי להרגיעו. כך שלקחתי אותו אל חיקי לחיבוק קרוב והמשכתי לדבר מעל בכיו ולספר לו ולקאי את השתלשלות האירועים. אמנם הם היו שם ויודעים מה קרה אבל הכנסת האירוע לנרטיב סיפורי עוזר להכניס הגיון וסדר ולהרגיע רגשות סוערים.
בסיום הסיפור ביקשתי מקאי שיבקש סליחה מחברו תום וגם ינסה לעזור לי להרגיעו...קאי קם וביקש סליחה וחיבק את תום במשך זמן ארוך. זה עזר דווקא לקאי להרגע אבל תום המשיך לבכות בחיקי עד שכל הילדים סיימו לסדר את החצר והתיישבו למפגש סיכום היום. ראיתי שקאי שמר מקום ריק לידו.
כאשר כל הילדים התיישבו ותום עדיין התייפח, העמדתי אותו לידי ואמרתי לילדים שאני רוצה לספר להם על שני מקרים שקרו היום לתום שבהם לא הבינו אותו וזה גרם לו לעצב גדול.
סיפרתי להם על מה שקרה בבוקר עם קינוח האף, אפילו חיקיתי את הקול הכועס שלי ואמרתי להם- אולי גם הייתי קצת מפחידה מידי לתום...הוא לא העז להגיד לי שהוא רק רוצה לקנח את האף.
באותו רגע קמה ילדה ממקומה ואני מייד אמרתי- "לאן את הולכת?" והיא הצביעה על האף שלה...
"ראיתם?" אמרתי לילדים, "גם עכשיו כמעט כעסתי על שירי אבל היא הצביעה על האף אז הבנתי. אולי בפעם הבאה תום, תוכל להצביע על האף שאני אבין שאתה רק רוצה לקנח...".
ואז סיפרתי להם על מה שקרה עם קאי...הילדים מכירים את קאי ואת נחת זרועו כך שכולם הבינו את הסיטואציה היטב.
כשסיימתי את הסיפור תום כבר היה רגוע. ואז אמרתי לילדים- בואו נעודד את תום על המקרים הלא נעימים שקרו לו היום-
בואו נמחא לו כולנו כפיים על שנרגע, כל הילדים מחאו לו כפיים.
ואז אמרתי: "נכון שתום הוא ילד מקסים?"
כולם צעקו יחד במקהלה נלהבת: "כן!"
"ונכון שהוא ילד חכם?"
ושוב כולם: "כן!"
"ונכון שכולנו מאד מאד אוהבים אותו?"
"כן!"
"אז הנה תום, עכשיו תחזור למקומך"
"תום, בוא לפה, שמרתי לך מקום לידי", קרא אליו קאי.
תום חייך וניגש לשבת במקומו.
כעבור כמה דקות כשקראתי לעוד ילדים לגשת לשטוף ידיים, שוב תום קם ממקומו לכיוון הכיור והפעם הערתי לו בקול פחות חביב: "תום! כשאני אקרא לך לשטוף ידיים, רק אז תקום!". הפעם תום הביט בי ופרץ בבכי.
"מה קרה?" שאלתי אותו בדאגה, "סך הכל אמרתי לך לחכות לתורך..." הרגשתי רע מול הבכי הנעלב הזה אבל תום ילד די בוגר ואנחנו לא בתחילת השנה כך שהנהלים די ידועים לכולם...
תום בכה ומילמל: "נזלת", כשהביט בי ראיתי שעיניו דומעות ואפו דולף מאד.
"אה..", אמרתי במבוכה, "רק קמת לקנח את האף? אוי למה לא אמרת לי? סליחה בטח שאתה יכול לקנח את האף". אבל תום כבר נכנס לבכי נעלב ולא מתפשר והיה קשה מאד להרגיעו.
לקראת סוף היום כשהילדים אספו צעצועים בחצר, תום רץ ולקח דלי כחול דווקא מתוך ידיו קאי, אחד הילדים הלא מוותרים של הגן...תום לקח את הדלי מידיו של קאי בלי לחשוב, פשוט רצה להחזיר את הדלי למקומו ולא הבין שקאי כבר היה בדרך לשים את הדלי במקום.
קאי ניגש אלי בכעס ואמר: "תום חטף לי את הדלי!" הסתכלתי וראיתי שתום לא מחזיק כלום בידיו. אמרתי לקאי- "טוב כנראה שהוא כבר החזיר את הדלי למקומו, לא נורא". אבל קאי חשב אחרת ממני...הוא לקח כוס פלסטיק והטיח אותה בפניו של תום...
תום פרץ בבכי נוראי, גם של כאב וגם של עלבון...
קאי הנסער הושב בכיסא חשיבה לכמה דקות של רגיעה ומחשבה ותום נלקח אל תוך הגן לטיפול הסייעת ששמה לו קרח קטן בשקית להחזיק על המכה (הלא רצינית, תודה לאל) שקיבל. תום בכה ללא הפסקה במשך זמן ארוך ומיאן להתנחם.
כשתום נרגע, הזמנתי אותו אל החצר למקום שבו ישב קאי הכעוס והצעתי שנדבר על האירוע שקרה. הסברתי לתום שקאי כעס עליו כיוון שהוא לקח לו את הדלי מהיד...רציתי להמשיך ולשקף את הסיטואציה אבל תום חידש את בכיו הנעלב ולא הצלחתי להרגיעו. כך שלקחתי אותו אל חיקי לחיבוק קרוב והמשכתי לדבר מעל בכיו ולספר לו ולקאי את השתלשלות האירועים. אמנם הם היו שם ויודעים מה קרה אבל הכנסת האירוע לנרטיב סיפורי עוזר להכניס הגיון וסדר ולהרגיע רגשות סוערים.
בסיום הסיפור ביקשתי מקאי שיבקש סליחה מחברו תום וגם ינסה לעזור לי להרגיעו...קאי קם וביקש סליחה וחיבק את תום במשך זמן ארוך. זה עזר דווקא לקאי להרגע אבל תום המשיך לבכות בחיקי עד שכל הילדים סיימו לסדר את החצר והתיישבו למפגש סיכום היום. ראיתי שקאי שמר מקום ריק לידו.
כאשר כל הילדים התיישבו ותום עדיין התייפח, העמדתי אותו לידי ואמרתי לילדים שאני רוצה לספר להם על שני מקרים שקרו היום לתום שבהם לא הבינו אותו וזה גרם לו לעצב גדול.
סיפרתי להם על מה שקרה בבוקר עם קינוח האף, אפילו חיקיתי את הקול הכועס שלי ואמרתי להם- אולי גם הייתי קצת מפחידה מידי לתום...הוא לא העז להגיד לי שהוא רק רוצה לקנח את האף.
באותו רגע קמה ילדה ממקומה ואני מייד אמרתי- "לאן את הולכת?" והיא הצביעה על האף שלה...
"ראיתם?" אמרתי לילדים, "גם עכשיו כמעט כעסתי על שירי אבל היא הצביעה על האף אז הבנתי. אולי בפעם הבאה תום, תוכל להצביע על האף שאני אבין שאתה רק רוצה לקנח...".
ואז סיפרתי להם על מה שקרה עם קאי...הילדים מכירים את קאי ואת נחת זרועו כך שכולם הבינו את הסיטואציה היטב.
כשסיימתי את הסיפור תום כבר היה רגוע. ואז אמרתי לילדים- בואו נעודד את תום על המקרים הלא נעימים שקרו לו היום-
בואו נמחא לו כולנו כפיים על שנרגע, כל הילדים מחאו לו כפיים.
ואז אמרתי: "נכון שתום הוא ילד מקסים?"
כולם צעקו יחד במקהלה נלהבת: "כן!"
"ונכון שהוא ילד חכם?"
ושוב כולם: "כן!"
"ונכון שכולנו מאד מאד אוהבים אותו?"
"כן!"
"אז הנה תום, עכשיו תחזור למקומך"
"תום, בוא לפה, שמרתי לך מקום לידי", קרא אליו קאי.
תום חייך וניגש לשבת במקומו.
