באחת התגובות שקיבלתי על נושא הילד ה"צורם" נשאלתי האם אני חושבת שהבעיה נובעת מכך שהוריו של הילד לא מקדישים לו מספיק תשומת לב.
אני מניחה שהשאלה נבעה מכך שכתבתי ששני הוריו עובדים והוא נמצא בגן משבע וחצי בבוקר ועד חמש בערב.
ציינתי זאת באובייקטיביות אבל אני יכולה להבין איך זה נקרא כמו ביקורת.
בפוסט הזה אני רוצה להפנות זרקור אל אחת המלכודות שכ"כ קל ליפול אל תוך ועל כן כדאי מאד לכל גננת להיות מודעת אליה.
מלכודת ה: "של מי הילד הזה".
כגננת אני נקשרת אל הילדים באופן טבעי. מעצם העובדה שאני מבלה שעות רבות ביום עם אותם ילדים, חווה איתם רגעים. רגעי עצב ושמחה, הצלחה וכשלון, כאב, עלבון וגם הצלחה וגדילה. אנחנו מבלים יחד כמו משפחה במובן שאנחנו אוכלים ביחד- את הקפה של הבוקר אני שותה איתם, משחקים ביחד, לומדים ביחד, נחים ביחד. רבים ומשלימים, אנחנו עוברים חוויות שלא תמיד יוצאים מתחומי הגן- רגעים של התפוצצות מצחוק בגלל בדיחה פרטית של מישהו, רגעים מרגשים של חיבוק קבוצתי בעקבות שיתוף של ילד, וגם- אמנם לא תפקידי הישיר לטפל בהם פיזית אבל כמובן שאני גם עוזרת לגרוב גרביים, להחליף חולצה שהתרטבה, לנגב טוסיק בשירותים אם צריך.
באופן טבעי מתפתחים אצלי רגשות אימהיים כלפי הילדים "שלי".
חן הגיעה בבוקר אל הגן ובפיה סוכריות גומי כחולות עטופות דוק של סוכר חמוץ ועוד כמה לחוצות בכף ידה הדביקה, השעה היתה שבע וחצי בבוקר ואני מייד אמרתי: "על הבוקר סוכריות גומי? ועוד כחולות?" והפניתי מבט מאשים אל אמה שהשפילה מבטה אל האדמה.
עילי הגיע לגן בבוקר חורפי קריר עם חולצה ארוכה דקה, מייד הרמתי את חולצתו מעט וראיתי שאין מתחתיה שום גופיה: "בלי גופיה? יש לו ג'קט?" שאלתי את אימו שמייד הסמיקה.
אלו דוגמאות של משפטים שלא היו צריכים להאמר. ויש עוד המון משפטים שנאמרים ביננו לבין עצמנו בצוות, ומחשבות שנחשבות ביננו לבין עצמנו בראש.
חייבים לעשות הבחנה בין שתי התנהגויות. ההתנהגות שחייבת להיות. וההתנהגות שחייבת לא להיות.
הראשונה- תשומת לב מירבית להתנהגויות ומעשים שעלולים לפגוע בילד ברמה הפיזית או הרגשית המיידית- סימני התעללות כמובן. אקדיש להם פוסט נפרד.
כל התנהגות הורית אחרת - ותהיה הכי מנוגדת לצורת המחשבה או לתפיסת העולם שלך כגננת- לא עניינך. חד וחלק.
אז לפעמים אני אראה את הילדים "שלי" אוכלים סוכריות מפוצצות צבע מאכל על הבוקר, ואני אראה ילד "שלי" לבוש לא איך שאני הייתי רוצה שיתלבש לפי מזג האויר- אבל אז אני אומרת לעצמי: "זה לא הילד שלך! עם או בלי מרכאות".
וזה הרבה יותר מסובך ממה שזה נקרא. הכי לא פשוט.
הילד שאני משקיעה בו את מיטב כוחי החינוכי, חוזר הביתה ואולי מקבל חינוך הפול לגמרי לזה שאני מנחילה בגן- אין לי כלום לעשות נגד זה ולהפך- אני צריכה לעבוד על עצמי כדי לקבל את זה בהבנה, לעבוד סביב זה, לחזק את מקום ההורים שלו, לדבוק בערך כיבוד ההורים שאני מנסה להנחיל לילדיי בגן.
לפעמים אני אומרת לעצמי- אולי אני צריכה להפגש עם הורים, להגיד להם איך לדעתי כדאי להתנהג בבית כדי שתהיה הלימה בין הגן לבית, לצמצם בלבול אצל הילדים, להסביר קצת על מהות הגיל הרך, לא כדאי ללכת לישון אחרי עשר בלילה, אל תתנו להם לראות תכניות ריאליטי בגיל חמש, צבעי מאכל על הבוקר זה לא הכי מומלץ...
אבל אני עוצרת את עצמי. האם אני כגננת גם מדריכת הורים? האם כגננת אני יודעת איך הורה צריך להתנהג עם ילדיו בבית? האם אני כגננת מומחית בדינמיקה משפחתית? מומחית בהרגלי תזונה? ושאלות נוקבות יותר- האם ההתנהלות שלי בבית מול ילדיי- היא מופת חינוכי? (כ"כ לא).
עניין אחרון.
ילד שנמצא בגן משבע וחצי עד חמש כי שני הוריו עובדים. האם יעזור אם נשקף להורים שאנחנו חושבים שהילד שלהם מסכן? האם בכלל מותר לנו לחשוב שהילד מסכן? אם הגן עובד עד חמש אז כנראה שיש הורים שצריכים את המסגרת הזאת עד חמש. ואם הגן עובד עד חמש, תדאגו לספק לילד את מלוא תשומת הלב והעניין עד חמש. מי שמנו לשפוט את הוריו? מי אמר שאנחנו טובים מהם? ואם לילד יש קשיים כלשהם, אסור לנו בשום אופן להסיק שזה בגלל שהוא בגן עד חמש. יש פה תפיסה מעוותת של המציאות. תפיסה שיפוטית מאין-כמותה. הייתי אפילו אומרת תפיסה רומנטית של משפחה וילדוּת. כאילו ברור מאליו שילדים והורים יבלו יחד אחר הצהריים בפסטורליה נצחית. כאילו שזה מה שקורה בשעות אחר הצהריים בבתי ישראל שבהם הילדים חוזרים מהגן מוקדם...
אני מניחה שהשאלה נבעה מכך שכתבתי ששני הוריו עובדים והוא נמצא בגן משבע וחצי בבוקר ועד חמש בערב.
ציינתי זאת באובייקטיביות אבל אני יכולה להבין איך זה נקרא כמו ביקורת.
בפוסט הזה אני רוצה להפנות זרקור אל אחת המלכודות שכ"כ קל ליפול אל תוך ועל כן כדאי מאד לכל גננת להיות מודעת אליה.
מלכודת ה: "של מי הילד הזה".
כגננת אני נקשרת אל הילדים באופן טבעי. מעצם העובדה שאני מבלה שעות רבות ביום עם אותם ילדים, חווה איתם רגעים. רגעי עצב ושמחה, הצלחה וכשלון, כאב, עלבון וגם הצלחה וגדילה. אנחנו מבלים יחד כמו משפחה במובן שאנחנו אוכלים ביחד- את הקפה של הבוקר אני שותה איתם, משחקים ביחד, לומדים ביחד, נחים ביחד. רבים ומשלימים, אנחנו עוברים חוויות שלא תמיד יוצאים מתחומי הגן- רגעים של התפוצצות מצחוק בגלל בדיחה פרטית של מישהו, רגעים מרגשים של חיבוק קבוצתי בעקבות שיתוף של ילד, וגם- אמנם לא תפקידי הישיר לטפל בהם פיזית אבל כמובן שאני גם עוזרת לגרוב גרביים, להחליף חולצה שהתרטבה, לנגב טוסיק בשירותים אם צריך.
באופן טבעי מתפתחים אצלי רגשות אימהיים כלפי הילדים "שלי".
חן הגיעה בבוקר אל הגן ובפיה סוכריות גומי כחולות עטופות דוק של סוכר חמוץ ועוד כמה לחוצות בכף ידה הדביקה, השעה היתה שבע וחצי בבוקר ואני מייד אמרתי: "על הבוקר סוכריות גומי? ועוד כחולות?" והפניתי מבט מאשים אל אמה שהשפילה מבטה אל האדמה.
עילי הגיע לגן בבוקר חורפי קריר עם חולצה ארוכה דקה, מייד הרמתי את חולצתו מעט וראיתי שאין מתחתיה שום גופיה: "בלי גופיה? יש לו ג'קט?" שאלתי את אימו שמייד הסמיקה.
אלו דוגמאות של משפטים שלא היו צריכים להאמר. ויש עוד המון משפטים שנאמרים ביננו לבין עצמנו בצוות, ומחשבות שנחשבות ביננו לבין עצמנו בראש.
חייבים לעשות הבחנה בין שתי התנהגויות. ההתנהגות שחייבת להיות. וההתנהגות שחייבת לא להיות.
הראשונה- תשומת לב מירבית להתנהגויות ומעשים שעלולים לפגוע בילד ברמה הפיזית או הרגשית המיידית- סימני התעללות כמובן. אקדיש להם פוסט נפרד.
כל התנהגות הורית אחרת - ותהיה הכי מנוגדת לצורת המחשבה או לתפיסת העולם שלך כגננת- לא עניינך. חד וחלק.
אז לפעמים אני אראה את הילדים "שלי" אוכלים סוכריות מפוצצות צבע מאכל על הבוקר, ואני אראה ילד "שלי" לבוש לא איך שאני הייתי רוצה שיתלבש לפי מזג האויר- אבל אז אני אומרת לעצמי: "זה לא הילד שלך! עם או בלי מרכאות".
וזה הרבה יותר מסובך ממה שזה נקרא. הכי לא פשוט.
הילד שאני משקיעה בו את מיטב כוחי החינוכי, חוזר הביתה ואולי מקבל חינוך הפול לגמרי לזה שאני מנחילה בגן- אין לי כלום לעשות נגד זה ולהפך- אני צריכה לעבוד על עצמי כדי לקבל את זה בהבנה, לעבוד סביב זה, לחזק את מקום ההורים שלו, לדבוק בערך כיבוד ההורים שאני מנסה להנחיל לילדיי בגן.
לפעמים אני אומרת לעצמי- אולי אני צריכה להפגש עם הורים, להגיד להם איך לדעתי כדאי להתנהג בבית כדי שתהיה הלימה בין הגן לבית, לצמצם בלבול אצל הילדים, להסביר קצת על מהות הגיל הרך, לא כדאי ללכת לישון אחרי עשר בלילה, אל תתנו להם לראות תכניות ריאליטי בגיל חמש, צבעי מאכל על הבוקר זה לא הכי מומלץ...
אבל אני עוצרת את עצמי. האם אני כגננת גם מדריכת הורים? האם כגננת אני יודעת איך הורה צריך להתנהג עם ילדיו בבית? האם אני כגננת מומחית בדינמיקה משפחתית? מומחית בהרגלי תזונה? ושאלות נוקבות יותר- האם ההתנהלות שלי בבית מול ילדיי- היא מופת חינוכי? (כ"כ לא).
עניין אחרון.
ילד שנמצא בגן משבע וחצי עד חמש כי שני הוריו עובדים. האם יעזור אם נשקף להורים שאנחנו חושבים שהילד שלהם מסכן? האם בכלל מותר לנו לחשוב שהילד מסכן? אם הגן עובד עד חמש אז כנראה שיש הורים שצריכים את המסגרת הזאת עד חמש. ואם הגן עובד עד חמש, תדאגו לספק לילד את מלוא תשומת הלב והעניין עד חמש. מי שמנו לשפוט את הוריו? מי אמר שאנחנו טובים מהם? ואם לילד יש קשיים כלשהם, אסור לנו בשום אופן להסיק שזה בגלל שהוא בגן עד חמש. יש פה תפיסה מעוותת של המציאות. תפיסה שיפוטית מאין-כמותה. הייתי אפילו אומרת תפיסה רומנטית של משפחה וילדוּת. כאילו ברור מאליו שילדים והורים יבלו יחד אחר הצהריים בפסטורליה נצחית. כאילו שזה מה שקורה בשעות אחר הצהריים בבתי ישראל שבהם הילדים חוזרים מהגן מוקדם...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה