יעל היא הילדה הגדולה ביותר בקבוצתה בגן. היא בת ארבע וחצי. מכל הילדים בקבוצה היא היחידה שיודעת לכתוב את שמה, היא מבינה, משתתפת ופעילה יותר מכל שאר הילדים. היא יד ימינה של הגננת ועוזרת בכל דבר בגן. יש לה מעמד מיוחד בגן בשל היותה בוגרת ומילולית יותר. לא מעמד מוצהר אבל מעמד שנוצר לאט לאט.
והנה בוקר אחד, התיישבו הילדים לשולחנות האוכל וחיכו לכריכים. לפתע החלו שלשה ילדים בקבוצתה של יעל לבכות. בירור מהיר העלה שיעל הכתה אותם. הילדים בכו בעלבון רב כי לקבל מכות מילד אחר זה לא כזה נורא אבל מה פתאום יעל מרביצה להם? זה לגמרי לא צפוי. יעל ישבה בכסאה בפנים קפואות. לא הישירה אלי מבט ולא התייחסה לשאלותי.
סיימתי את העניין בטון כעוס והבטחתי לילדים שאני בטוחה שיעל קצת התבלבלה ושזה לא יקרה שוב.
כשהילדים אכלו סרבה יעל לאכול. עוד התנהגות לא אופיינית לילדה בעלת תאבון בריא בד"כ.
וכשהסתובבתי להביא לילדים בקבוקי מים שוב פרצו הילדים בשולחנה של יעל בבכי נורא. הייתי מופתעת מאד. הפעם התברר שיעל העליבה את כל הילדים בשולחן ואמרה להם שהם מסריחים כמו קקי. ושוב יעל מסרבת להסתכל אלי ויושבת בפנים קפואות- ללא מבע וללא רגש.
הוריתי לה לעזוב את השולחן מייד. במילא לא אכלה ורק יצרה הפרעה בשולחן.
ביקשתי ממנה לשבת בפינת הספר ולחזור אלינו כשתחליט שהיא מתנהגת יפה. בד"כ אני משאירה אצל הילדים את ההחלטה מתי לחזור אלינו- הם לוקחים אחריות על עצמם ולא חוזרים מייד לקבוצה אלא יושבים ונרגעים בצד. לפעמים אמנם שוכחים לחזור, אך העניין של האצלת הסמכות אליהם אפקטיבי למדי.
בזמן שהילדים אכלו, הצצתי אל יעל שישבה בפינת הספר. היא ישבה על ספה קטנה ולא זזה. פניה קפואות, מבטה ממוקד בנקודה אחת בחדר וכולה נראית כמו מן הר געש חצי כבוי.
התיישבתי לידה וניסיתי לפענח את התעלומה.
שאלה טיפשית ששאלתי היא: "למה את מתנהגת ככה?"
יעל לא התייחסה לדברי.
שאלתי אותה אם משהו מציק לה, אם כואב לה משהו. היא המשיכה להתעלם ממני. שיתפתי אותה בכמה אני מבולבלת ממנה.
"אני לא רגילה לראות אותך מתנהגת ככה, מכה חברים, פוגעת בהם. זה לא מתאים לך. משהו קרה לך. את רוצה לשתף אותי?"
יעל המשיכה לשתוק. מצד אחד היא שתקה ומצד שני ברור היה לי שהיא מקשיבה לי ומחכה שאני אעזור לה ואפתור בשבילה את הבלבול. שאצליח להוציא אותה מהפלונטר שהיא נכנסה אליו.
נזכרתי שמוקדם יותר נתתי לשני ילדים להיות התורנים היום והיא לא נבחרה וזה הרגיז אותה. שאלתי אותה אם היא מתנהגת כך בגלל שלא בחרתי בה להיות תורנית. יעל הנהנה לאות הן. תשובתה הרגיזה אותי.
התחלתי להתעמת איתה ולומר לה שלא יתכן שאם היא לא מקבלת את מבוקשה היא תתנהג כך ותוך כדי שאני מדברת ומתרתחת לעצמי אני מתחילה להבין שזאת לא הסיבה. הרי יעל לא תורנית בכל יום. אז למה דוקא היום היא קיבלה את העניין כ"כ קשה?
התיישבתי על הרצפה ליד הספה הקטנה שעליה ישבה יעל ושתקתי. לפעמים בגן אני מרגישה כמו בתעלומה בלשית.
יעל הביטה בי וחיכתה שאומר משהו.
אמרתי חצי לעצמי וחצי ליעל: "אם את מתנהגת ככה אז חייב להיות שאת עצובה. בגלל שאת עצובה את עושה עצוב לכל השאר. את עצובה?"
יעל הנהנה.
יכולתי לחשוב שהיא אולי כועסת אבל התנהגותה לא היתה כועסת אלא שקטה ועצורה. היא הכתה את הילדים והעליבה אותם לא מתוך זעם אלא מתוך מן עצב. ראו עליה שהיא עצובה. לא יכול להיות שזה שהיא לא נבחרה להיות תורנית מעציב אותה עד כדי כך.
ואז הבטתי אל הילדים שישבו בחדר הסמוך ואכלו. ראיתי את יהל וליהי- שתי חברותיה של יעל מפטפטות וצוחקות. יעל עקבה אחרי מבטי. שאלתי אותה: "את עצובה בגלל יהל וליהי?"
יעל ענתה כן.
"הן לא משחקות איתך היום?" הכרתי את השלישיה הנוראית שיצרו לעצמן יעל, יהל וליהי. שלישיה שבה תמיד אחת נשארת בצד.
התברר שיהל הולכת לליהי אחר הצהריים ומאז שהן הגיעו לגן הבוקר הן מדברות רק על כל הדברים שיעשו יחד אחר הצהרים בביתה של ליהי ומתרגשות ושמחות לקראת הביקור. ביקור שלא כולל בשום דרך את יעל.
התנהגותה היתה מפונקת ונוראית ומרגיזה ולא הוגנת כלפי שאר הילדים- אבל אני הבנתי אותה לגמרי. הבנתי איך מרגיש להיות יעל ברגע הנתון הזה בגן. הרגשה קשה מהכיל.
הפתרון וההבנה הקלו עלי מיידית כי יכולתי לדבר את זה אל יעל. הזכרתי לה פעמים בהם היא הלכה אל או הזמינה את יהל או את ליהי, אמרתי לה שאני מסכימה איתה שהתחושה לא נעימה אבל מצד שני, חבל שכל היום הנפלא שעומד לפנינו יהרס לה בגלל זה וגם בטון מאד רציני הבהרתי לה שלא אקבל שום התנהגות אלימה או פוגעת בגן. סיימנו את השיחה בחיבוק ויעל ניגשה לאכול כריך.
במשך היום המשיכו יהל וליהי לשמוח זו בזו, כשהתחלקנו לזוגות בחרו זו בזו ויעל נשארה בחוץ. כשהתיישבנו במעגל ישבו זו ליד זו ויעל ניסתה בכל כוחה להדחק ביניהן ולא הצליחה. ליעל היה יום לא פשוט בגן. ניסיתי להקל עליה ע"י מתן תשומת לב מיוחדת מידי פעם אך נזהרתי לא להגזים. המצב החברתי הנתון זימן ליעל הזדמנות לחוש תחושות של עלבון, של הישארות בצד- יעל עוד תחוש הרבה פעמים בחייה את התחושות האלו. כרגע היא נמצאת בגן הילדים המכיל והחם, עם גננת שרואה אותה ועוקבת בדאגה אחר התמודדותה הלא פשוטה. בפעמים הבאות היא תהיה לבד ואין זמן טוב ללמוד איך זה מרגיש ומה אני עושה כדי להתמודד עם בדידות, עם קנאה, מגיל ארבע וחצי בגן הילדים.
אנו נוטים לחשוב על הילדות המוקדמת כעל מן גן עדן קסום.
הילדות היא החיים. אותם חיים ממש שאנו חיים בכל גיל. על כל גווני הרגשות והסערות, ההתמודדויות, המלחמות, הנצחונות, התקוות, הצחוק והבכי.
והנה בוקר אחד, התיישבו הילדים לשולחנות האוכל וחיכו לכריכים. לפתע החלו שלשה ילדים בקבוצתה של יעל לבכות. בירור מהיר העלה שיעל הכתה אותם. הילדים בכו בעלבון רב כי לקבל מכות מילד אחר זה לא כזה נורא אבל מה פתאום יעל מרביצה להם? זה לגמרי לא צפוי. יעל ישבה בכסאה בפנים קפואות. לא הישירה אלי מבט ולא התייחסה לשאלותי.
סיימתי את העניין בטון כעוס והבטחתי לילדים שאני בטוחה שיעל קצת התבלבלה ושזה לא יקרה שוב.
כשהילדים אכלו סרבה יעל לאכול. עוד התנהגות לא אופיינית לילדה בעלת תאבון בריא בד"כ.
וכשהסתובבתי להביא לילדים בקבוקי מים שוב פרצו הילדים בשולחנה של יעל בבכי נורא. הייתי מופתעת מאד. הפעם התברר שיעל העליבה את כל הילדים בשולחן ואמרה להם שהם מסריחים כמו קקי. ושוב יעל מסרבת להסתכל אלי ויושבת בפנים קפואות- ללא מבע וללא רגש.
 |
| אילוסטרציה |
ביקשתי ממנה לשבת בפינת הספר ולחזור אלינו כשתחליט שהיא מתנהגת יפה. בד"כ אני משאירה אצל הילדים את ההחלטה מתי לחזור אלינו- הם לוקחים אחריות על עצמם ולא חוזרים מייד לקבוצה אלא יושבים ונרגעים בצד. לפעמים אמנם שוכחים לחזור, אך העניין של האצלת הסמכות אליהם אפקטיבי למדי.
בזמן שהילדים אכלו, הצצתי אל יעל שישבה בפינת הספר. היא ישבה על ספה קטנה ולא זזה. פניה קפואות, מבטה ממוקד בנקודה אחת בחדר וכולה נראית כמו מן הר געש חצי כבוי.
התיישבתי לידה וניסיתי לפענח את התעלומה.
שאלה טיפשית ששאלתי היא: "למה את מתנהגת ככה?"
יעל לא התייחסה לדברי.
שאלתי אותה אם משהו מציק לה, אם כואב לה משהו. היא המשיכה להתעלם ממני. שיתפתי אותה בכמה אני מבולבלת ממנה.
"אני לא רגילה לראות אותך מתנהגת ככה, מכה חברים, פוגעת בהם. זה לא מתאים לך. משהו קרה לך. את רוצה לשתף אותי?"
יעל המשיכה לשתוק. מצד אחד היא שתקה ומצד שני ברור היה לי שהיא מקשיבה לי ומחכה שאני אעזור לה ואפתור בשבילה את הבלבול. שאצליח להוציא אותה מהפלונטר שהיא נכנסה אליו.
נזכרתי שמוקדם יותר נתתי לשני ילדים להיות התורנים היום והיא לא נבחרה וזה הרגיז אותה. שאלתי אותה אם היא מתנהגת כך בגלל שלא בחרתי בה להיות תורנית. יעל הנהנה לאות הן. תשובתה הרגיזה אותי.
התחלתי להתעמת איתה ולומר לה שלא יתכן שאם היא לא מקבלת את מבוקשה היא תתנהג כך ותוך כדי שאני מדברת ומתרתחת לעצמי אני מתחילה להבין שזאת לא הסיבה. הרי יעל לא תורנית בכל יום. אז למה דוקא היום היא קיבלה את העניין כ"כ קשה?
התיישבתי על הרצפה ליד הספה הקטנה שעליה ישבה יעל ושתקתי. לפעמים בגן אני מרגישה כמו בתעלומה בלשית.
יעל הביטה בי וחיכתה שאומר משהו.
אמרתי חצי לעצמי וחצי ליעל: "אם את מתנהגת ככה אז חייב להיות שאת עצובה. בגלל שאת עצובה את עושה עצוב לכל השאר. את עצובה?"
יעל הנהנה.
יכולתי לחשוב שהיא אולי כועסת אבל התנהגותה לא היתה כועסת אלא שקטה ועצורה. היא הכתה את הילדים והעליבה אותם לא מתוך זעם אלא מתוך מן עצב. ראו עליה שהיא עצובה. לא יכול להיות שזה שהיא לא נבחרה להיות תורנית מעציב אותה עד כדי כך.
ואז הבטתי אל הילדים שישבו בחדר הסמוך ואכלו. ראיתי את יהל וליהי- שתי חברותיה של יעל מפטפטות וצוחקות. יעל עקבה אחרי מבטי. שאלתי אותה: "את עצובה בגלל יהל וליהי?"
יעל ענתה כן.
"הן לא משחקות איתך היום?" הכרתי את השלישיה הנוראית שיצרו לעצמן יעל, יהל וליהי. שלישיה שבה תמיד אחת נשארת בצד.
התברר שיהל הולכת לליהי אחר הצהריים ומאז שהן הגיעו לגן הבוקר הן מדברות רק על כל הדברים שיעשו יחד אחר הצהרים בביתה של ליהי ומתרגשות ושמחות לקראת הביקור. ביקור שלא כולל בשום דרך את יעל.
התנהגותה היתה מפונקת ונוראית ומרגיזה ולא הוגנת כלפי שאר הילדים- אבל אני הבנתי אותה לגמרי. הבנתי איך מרגיש להיות יעל ברגע הנתון הזה בגן. הרגשה קשה מהכיל.
הפתרון וההבנה הקלו עלי מיידית כי יכולתי לדבר את זה אל יעל. הזכרתי לה פעמים בהם היא הלכה אל או הזמינה את יהל או את ליהי, אמרתי לה שאני מסכימה איתה שהתחושה לא נעימה אבל מצד שני, חבל שכל היום הנפלא שעומד לפנינו יהרס לה בגלל זה וגם בטון מאד רציני הבהרתי לה שלא אקבל שום התנהגות אלימה או פוגעת בגן. סיימנו את השיחה בחיבוק ויעל ניגשה לאכול כריך.
במשך היום המשיכו יהל וליהי לשמוח זו בזו, כשהתחלקנו לזוגות בחרו זו בזו ויעל נשארה בחוץ. כשהתיישבנו במעגל ישבו זו ליד זו ויעל ניסתה בכל כוחה להדחק ביניהן ולא הצליחה. ליעל היה יום לא פשוט בגן. ניסיתי להקל עליה ע"י מתן תשומת לב מיוחדת מידי פעם אך נזהרתי לא להגזים. המצב החברתי הנתון זימן ליעל הזדמנות לחוש תחושות של עלבון, של הישארות בצד- יעל עוד תחוש הרבה פעמים בחייה את התחושות האלו. כרגע היא נמצאת בגן הילדים המכיל והחם, עם גננת שרואה אותה ועוקבת בדאגה אחר התמודדותה הלא פשוטה. בפעמים הבאות היא תהיה לבד ואין זמן טוב ללמוד איך זה מרגיש ומה אני עושה כדי להתמודד עם בדידות, עם קנאה, מגיל ארבע וחצי בגן הילדים.
אנו נוטים לחשוב על הילדות המוקדמת כעל מן גן עדן קסום.
הילדות היא החיים. אותם חיים ממש שאנו חיים בכל גיל. על כל גווני הרגשות והסערות, ההתמודדויות, המלחמות, הנצחונות, התקוות, הצחוק והבכי.
יעל למדה שיעור חשוב בעזרתך. שיער בהתפתחות רגשית חברתית.
השבמחקהגן הוא עולם של התרחשויות, והלמידה החשובה בכל התחומים מתרחשת ע"י כך שמהמבוגר מנצל הזדמנויות ללמידה "בכאן ועכשיו" (כמו עם התפוח).
מישהו משמעותי הבין את יעל, שיקף את רגשותיה, נתן לה לגיטימציה,ועזר לה לווסת את הקושי הרגשי. וואאאווו.
אין לי ספק שהיא למדה בשיעור הזה דברים משמעותיים, הקשורים בעיקר לבניית הדימוי העצמי שלה ועל היכולות ובמיומנויות החברתיות שלה הנבנות אט אט. עזרת לה לעבד את החוויה הרגשית הלא פשוטה. נתת לה מתנה.
סליחה מראש על הציניות: התגובה מוקדשת לכל ההורים ששואלים : "ו...מה בנוגע לתכנים בגן?"
מקסים!
השבמחק