כל החגים ובמיוחד חג הפורים וחג הפסח מעוררים הרבה תכונה בגן הילדים. וכמו בכל נושא- מייד מתעוררים הויכוחים. איך מעבירים לילדים את הסיפור התנכ"י, שככל מיתולוגיה, מתובלים בהרבה אלימות גראפית ונראטיבים אנטי-חינוכיים (מכת בכורות כדוגמא).
אני מספרת לילדים את הסיפור התנכ"י כלשונו. בכל גיל. את המן תלו ולא גירשו. וכן הלאה. אני משתדלת להכניס את העניין לפרספקטיבה מעשייתית- כלומר- הדבר קרה רחוק מפה- בזמן ובמקום אחר.
כפי שידעו האחים גרים- הסוד לכל מעשיה מוצלחת מתחיל בהרחקתה מעולם ההווה האפשרי. היו היה פעם, רחוק רחוק. ברגע שהילד שומע את המילים האלו הוא מייד מבין- אנחנו נכנסים לספירה אחרת. אפשר להתרווח אחורה ולהתחיל להתרגש. הכל יכול לקרות החוקים משתנים וזה בסדר כי זה לא פה ולא עכשיו.
הורים ומחנכים רבים מרחיקים את הילדים מהמעשיות הקלאסיות מתוך מחשבה שהן מפחידות מידי ולא מתאימות לחיים בתקופתנו. אני חושבת שזהו עוול. המעשיות מאפשרות לילדים לעבד פחדים, קונפליקטים ומחשבות אמיתיות שמעסיקות אותם- במודע או שלא במודע. עד כמה אמא שלי באמת אוהבת אותי, עד כמה באמת תמיד תגן עלי, האם אני עלול לעשות משהו שיגרום לה להפסיק לאהוב אותי? האם אמא שלי עלולה למות? מי ישמור עלי בעולם הזה. מחשבות על מוות באופן כללי. אלו מחשבות שקיימות בלבו של כל ילד- לרוב לא במודע. אלו מחשבות שגורמות לחלומות הרעים, להרטבות, לגמגום- תופעות רגשיות שאין להם הסבר-הרי הילד מקבל כ"כ הרבה תשומת לב ואהבה- מדוע הוא כוסס ציפורניים בלי הפסקה?
דווקא סיפורי המעשיות-הזאב האורב ביער, המתדפק באלימות על דלת הבית ומאיים להפילו, המכשפה בבית הממתקים, אמהות חורגות ומרושעות, ריצתה של שלגיה ביער החשוך- כל אלו פותחים נתיב ישיר למקומות החסומים האלו של הפחד הלא מודע. הם מתקבלים ע"י הילדים בשמחה ובהתרגשות. אף ילד לא נשאר אדיש. חלקם מכסים את האוזניים או מסתירים את הפנים. חלקם מתחבקים זה עם זה, זה פחד מרגש. שאתה רוצה להתמודד איתו. במיוחד חשוב לספר את הסיפורים כלשונם, כפי שהובאו במקור- העריכה והעיבוד הורסים את הקסם המדוקדק של המעשיות.
כשההורים של הנזל וגרטל מתכננים את נטישתם ביער- אני מתארת להם את הילדים שוכבים במיטתם ומאזינים באימה לתכנית. זוהי סצינה שכל ילד מכיר. ההקשבה לשיחת מבוגרים לא לגמרי מובנת כשאתה כבר במיטה, בחדר החשוך. אתה שומע את השם שלך בשיחה הזאת. אתה קולט ניואנסים, טון. אבל אתה ילד קטן. חסר אונים מול תכניות המבוגרים.
או אתה שוכב במיטה ושומע במעומעם את החדשות. לא לגמרי מבין מה שמעת עכשיו אבל זה לא נשמע טוב.
הם מתחברים לזה ומוקירים תודה לכך שלא מתעלמים מהחלקים האלו של החיים. העובדה היא שהחיים מורכבים. גם בגיל הרך. מצוקות יום-יום שהילדים חשופים אליהם, לחצים ומתיחות בין ההורים, כלב מפחיד שאני חייב לעבור מולו כל יום, טילים שנופלים פה- שגרת יום-יום של רבים מהילדים במדינה שלנו- פחדים.
אז איך יכול להיות שכשאני בגן הכל ורוד ושמח? שירים וריקודים ויום הולדת לאילן?
יש מקום של כבוד למעשיות הילדים. וכמובן שאני חוזרת על הרעיון שזוהי מעשיה, שלא קרתה מעולם.
היה היה פעם בארץ רחוקה רחוקה לפני המון המון שנים...
החגים
הסיפור התנכ"י שלנו הוא עניין אחר. המורשת היהודית שלנו מאד אלימה. הרג וקטל, מלחמות, גזירות, מכות ואלוהים אחד זעפן וכעסן במיוחד שמרחף מעל כל זה- רואה הכל ונמצא בכל מקום.
יוצא שבגנים מנסים להתמקד תמיד בסמלים- סופגניה עגלגלה ושמנמנה רקדה ריקוד נחמד לכבוד החנוכה, ובתיבה משה הקטן ילד יפה ורך (מזכיר תמיד את ישו אבל זכויות יוצרים לברית הישנה), זקן ארוך לי עד ברכים...לפעמים נדמה כאילו שירי החגים עיקשים בדעתם להפוך את ילדינו לטמבלים גמורים.
נכון שמדובר בילדים רכים ואין מקום ללימודי היסטוריה ותיאולוגיה מורכבים. עם זאת, אני רואה ערך רב בלימוד הסיפור התנכ"י שמאחורי כל חג.
אסתר המלכה, ושתי, מורדכי היהודי, המן הרשע, זרש אשתו- אלו דמויות פנטסטיות. הילדים אוהבים אותן, מדברים עליהן, מציגים אותן, משחקים במשחקי תפקידים והם גם מתערבבים עם פרעה הרשע, משה רבנו, אהרון אחיו, מרים, יוכבד, ים סוף, הצפרדעים וכו'. המיתולוגיה היהודית המרתקת. ולא סתם היא אלמותית.
וזוהי גם התרבות שלנו, המורשת שלנו ויש מקום לדיון ביקורתי עם הילדים- השאלה שבכל שנה תעלה מהילדים- האם זה באמת היה? אלוהים הוא באמת?
אלו הם דיונים מרתקים ומרעננים. שאלה פתוחה שאני מחזירה אל הילדים כל שנה כשעולה הנושא- איך אלוהים נראה? הרבה ילדים תופסים את אלוהים כרוח. ילדה אחת אמרה שבכל פעם שהרוח נושבת היא יודעת שאלוהים עובר ממקום למקום. ילד אחר אמר שאלוהים נעלב כשאומרים עליו שהוא פיפי וקקי, יש ילדים שאומרים שאין דבר כזה בכלל אלוהים, יש כאלה שמחליטים שיש אלוהים אבל רק בארץ שלנו, ילדה אחת אמרה בוודאות מוחלטת שאלוהים הוא ענן צמר גפן סגול. ילד אחד אמר במבט מלומד- אין אלוהים יש טבע! לכל ילד יש דיעה וכל שנה יש תשובות חדשות.
אני משתדלת לא להתערב בתפיסה של הילדים את מושג האלוהים.
כשהם שואלים אותי אם אני מאמינה שיש אלוהים- העמדה שלי היא שאני לא יודעת אם הוא ישנו- כי לא ראיתי אותו אבל אני יודעת שיש כאלו שמאמינים בו ויש כאלו שלא. כל אחד יכול לבחור במה הוא מאמין. אמונה היא מושג חמקמק.
בסופו של דבר אני רוצה להעביר לילדים מסר עיקרי- אלוהים שמספרים עליו בספר הזה. התנך. ספר הספרים שלנו, הוא מישהו שרצה שאנשים יהיו טובים. טובים זה אל זה, אל החיות, אל העולם.
זה אלוהים שלא מחליט על האנשים אלא נותן להם לבחור.
חופש הבחירה הוא המושג החשוב בעיני. שתי מילים ענקיות. חופש ובחירה.
המילים שעומדות בבסיס החינוך החילוני.
