ברגע שדלת הגן נסגרת...

ברגע שדלת הגן נסגרת, וההורים יוצאים לדרכם, מתחיל לו יום חדש בגן. בבלוג זה אתן הצצה לעולם הזה. עולם של קונפליקטים, סודות, צחוקים, אינטימיות, צרחות, בכי, קסם והשתאות של גילוי ולימוד יחד עם מרכיבים נוספים שכמעט ולא מדוברים.
הבלוג מיועד להורים לילדים בגיל הגן, לגננות ונשות צוות וכל המתעניין.
חשוב לציין: הרשומות להלן לא כוללות אף פרט מהגן בו אני עובדת. אם נמצא דמיון- הרי שהוא מקרי בלבד.







יום שלישי, 26 באפריל 2011

בין חגי ישראל לאחים גרים



כל החגים ובמיוחד חג הפורים וחג הפסח מעוררים הרבה תכונה בגן הילדים. וכמו בכל נושא- מייד מתעוררים הויכוחים. איך מעבירים לילדים את הסיפור התנכ"י, שככל מיתולוגיה, מתובלים בהרבה אלימות גראפית ונראטיבים אנטי-חינוכיים (מכת בכורות כדוגמא).
אני מספרת לילדים את הסיפור התנכ"י כלשונו. בכל גיל. את המן תלו ולא גירשו. וכן הלאה. אני משתדלת להכניס את העניין לפרספקטיבה מעשייתית- כלומר- הדבר קרה רחוק מפה- בזמן ובמקום אחר.
כפי שידעו האחים גרים- הסוד לכל מעשיה מוצלחת מתחיל בהרחקתה מעולם ההווה האפשרי. היו היה פעם, רחוק רחוק. ברגע שהילד שומע את המילים האלו הוא מייד מבין- אנחנו נכנסים לספירה אחרת. אפשר להתרווח אחורה ולהתחיל להתרגש. הכל יכול לקרות החוקים משתנים וזה בסדר כי זה לא פה ולא עכשיו.

מעשיות
הורים ומחנכים רבים מרחיקים את הילדים מהמעשיות הקלאסיות מתוך מחשבה שהן מפחידות מידי ולא מתאימות לחיים בתקופתנו. אני חושבת שזהו עוול. המעשיות מאפשרות לילדים לעבד פחדים, קונפליקטים ומחשבות אמיתיות שמעסיקות אותם- במודע או שלא במודע. עד כמה אמא שלי באמת אוהבת אותי, עד כמה באמת תמיד תגן עלי, האם אני עלול לעשות משהו שיגרום לה להפסיק לאהוב אותי? האם אמא שלי עלולה למות? מי ישמור עלי בעולם הזה. מחשבות על מוות באופן כללי. אלו מחשבות שקיימות בלבו של כל ילד- לרוב לא במודע. אלו מחשבות שגורמות לחלומות הרעים, להרטבות, לגמגום- תופעות רגשיות שאין להם הסבר-הרי הילד מקבל כ"כ הרבה תשומת לב ואהבה-  מדוע הוא כוסס ציפורניים בלי הפסקה?
דווקא סיפורי המעשיות-הזאב האורב ביער, המתדפק באלימות על דלת הבית ומאיים להפילו, המכשפה בבית הממתקים, אמהות חורגות ומרושעות, ריצתה של שלגיה ביער החשוך- כל אלו פותחים נתיב ישיר למקומות החסומים האלו של הפחד הלא מודע. הם מתקבלים ע"י הילדים בשמחה ובהתרגשות. אף ילד לא נשאר אדיש. חלקם מכסים את האוזניים או מסתירים את הפנים. חלקם מתחבקים זה עם זה, זה פחד מרגש. שאתה רוצה להתמודד איתו. במיוחד חשוב לספר את הסיפורים כלשונם, כפי שהובאו במקור- העריכה והעיבוד הורסים את הקסם המדוקדק של המעשיות.
כשההורים של הנזל וגרטל מתכננים את נטישתם ביער- אני מתארת להם את הילדים שוכבים במיטתם ומאזינים באימה לתכנית. זוהי סצינה שכל ילד מכיר. ההקשבה לשיחת מבוגרים לא לגמרי מובנת כשאתה כבר במיטה, בחדר החשוך. אתה שומע את השם שלך בשיחה הזאת. אתה קולט ניואנסים, טון. אבל אתה ילד קטן. חסר אונים מול תכניות המבוגרים.
או אתה שוכב במיטה ושומע במעומעם את החדשות. לא לגמרי מבין מה שמעת עכשיו אבל זה לא נשמע טוב.
הם מתחברים לזה ומוקירים תודה לכך שלא מתעלמים מהחלקים האלו של החיים. העובדה היא שהחיים מורכבים. גם בגיל הרך. מצוקות יום-יום שהילדים חשופים אליהם, לחצים ומתיחות בין ההורים, כלב מפחיד שאני חייב לעבור מולו כל יום, טילים שנופלים פה- שגרת יום-יום של רבים מהילדים במדינה שלנו- פחדים.
אז איך יכול להיות שכשאני בגן הכל ורוד ושמח? שירים וריקודים ויום הולדת לאילן?
יש מקום של כבוד למעשיות הילדים. וכמובן שאני חוזרת על הרעיון שזוהי מעשיה, שלא קרתה מעולם.
היה היה פעם בארץ רחוקה רחוקה לפני המון המון שנים...

החגים
הסיפור התנכ"י שלנו הוא עניין אחר. המורשת היהודית שלנו מאד אלימה. הרג וקטל, מלחמות, גזירות, מכות ואלוהים אחד זעפן וכעסן במיוחד שמרחף מעל כל זה- רואה הכל ונמצא בכל מקום.
יוצא שבגנים מנסים להתמקד תמיד בסמלים- סופגניה עגלגלה ושמנמנה רקדה ריקוד נחמד לכבוד החנוכה, ובתיבה משה הקטן ילד יפה ורך (מזכיר תמיד את ישו אבל זכויות יוצרים לברית הישנה), זקן ארוך לי עד ברכים...לפעמים נדמה כאילו שירי החגים עיקשים בדעתם להפוך את ילדינו לטמבלים גמורים.
נכון שמדובר בילדים רכים ואין מקום ללימודי היסטוריה ותיאולוגיה מורכבים. עם זאת, אני רואה ערך רב בלימוד הסיפור התנכ"י שמאחורי כל חג.
אסתר המלכה, ושתי, מורדכי היהודי, המן הרשע, זרש אשתו- אלו דמויות פנטסטיות. הילדים אוהבים אותן, מדברים עליהן, מציגים אותן, משחקים במשחקי תפקידים והם גם מתערבבים עם פרעה הרשע, משה רבנו, אהרון אחיו, מרים, יוכבד, ים סוף, הצפרדעים וכו'. המיתולוגיה היהודית המרתקת. ולא סתם היא אלמותית.
וזוהי גם התרבות שלנו, המורשת שלנו ויש מקום לדיון ביקורתי עם הילדים- השאלה שבכל שנה תעלה מהילדים- האם זה באמת היה? אלוהים הוא באמת?
אלו הם דיונים מרתקים ומרעננים. שאלה פתוחה שאני מחזירה אל הילדים כל שנה כשעולה הנושא- איך אלוהים נראה? הרבה ילדים תופסים את אלוהים כרוח. ילדה אחת אמרה שבכל פעם שהרוח נושבת היא יודעת שאלוהים עובר ממקום למקום. ילד אחר אמר שאלוהים נעלב כשאומרים עליו שהוא פיפי וקקי, יש ילדים שאומרים שאין דבר כזה בכלל אלוהים, יש כאלה שמחליטים שיש אלוהים אבל רק בארץ שלנו, ילדה אחת אמרה בוודאות מוחלטת שאלוהים הוא ענן צמר גפן סגול. ילד אחד אמר במבט מלומד- אין אלוהים יש טבע! לכל ילד יש דיעה וכל שנה יש תשובות חדשות.
אני משתדלת לא להתערב בתפיסה של הילדים את מושג האלוהים.
כשהם שואלים אותי אם אני מאמינה שיש אלוהים- העמדה שלי היא שאני לא יודעת אם הוא ישנו- כי לא ראיתי אותו אבל אני יודעת שיש כאלו שמאמינים בו ויש כאלו שלא. כל אחד יכול לבחור במה הוא מאמין. אמונה היא מושג חמקמק.
בסופו של דבר אני רוצה להעביר לילדים מסר עיקרי- אלוהים שמספרים עליו בספר הזה. התנך. ספר הספרים שלנו, הוא מישהו שרצה שאנשים יהיו טובים. טובים זה אל זה, אל החיות, אל העולם.
זה אלוהים שלא מחליט על האנשים אלא נותן להם לבחור.
חופש הבחירה הוא המושג החשוב בעיני. שתי מילים ענקיות. חופש ובחירה.
המילים שעומדות בבסיס החינוך החילוני. 

יום שני, 4 באפריל 2011

שעת חצר

החצר לגן הוא כמו המזנון של הכנסת לכנסת. כלומר, שם בעצם מתקיימת הפולטיקה האמיתית. החצר הוא העולם של הילדים כמו שהוא. שעת החצר בגן צריכה להתנהל בלי תכנים, בלי ארגון זמן, בלי מבוגר מתווך ורצוי עם כמה שפחות צעצועים ומשחקים "אמיתיים". כלומר- החצר צריכה להכיל כלים.מסוגים ומגדלים שונים מכפית קטנטנה ועד ארגז שיכול להכיל כמה ילדים בתוכו וכמובן חפצים שאפשר לטפס עליהם או לקפוץ אליהם ועליהם ומהם.
אני לא מקדישה את הפוסט הזה למה אמור להיות בחצר אידיאלית ולא נכנסת לדיון מהי חצר גרוטאות ומה תרומתה ומה דעתי על מתקנים מפוארים של סטפ טו וכו'. זהו דיון מכובד שיבוא מתישהוא.
בפוסט הזה אני רוצה לדבר על מה ילדים עושים בחצר ולמה זוהי אחת השעות החשובות ביותר בגן אם לא החשובה ביותר.

בגילאים הגדולים יותר- גני טרום חובה ובעיקר חובה, הילדים מנהלים את חיי החברה של הגן בעיקר בחצר. הם קובעים שם חברויות, מפגשים אחר הצהריים, חרמות, נידויים, התארגנויות סביב נושאים שונים, ריכולים ומחנאות. הילדים מייחסים לחצר אופי אחר ומשמעות אחרת מהזמן הכללי של הגן ומה שנקבע בחצר היום, יתקיים בד"כ גם מחר עד שבחוק כלשהו שהילדים מבינים מעצמם- הדברים ישתנו. פעמים רבות הילדים יקבעו קודים של דיבור והתנהגות של חצר שלא יהיו נהירים בהכרח לגננת ולצוות. בגילאים הצעירים יותר של שנתיים עד ארבע כל יום הוא יום מחדש והילדים לא תמיד זוכרים מי היה עם מי ומי נגד מי וכל שעת חצר היא עולם חדש שנפתח מהרגע ששער החצר נפתחת ועד שחוזרים אל הגן וחוזר חלילה.
בחצר הגן אופייני לראות כמה ראשים סמוכים זה לזה בדיבור צפוף סביב נושא כלשהו ובד"כ תוך כדי פעילות נמרצת של חפירה, איסוף, ארגון כלשהו- של חפצים, חול, אבנים, מקלות.
הילדים משחזרים בחצר אירועים מהחיים, משפחות קמות ונופלות, ימי הולדת נחגגים בהמוניהם, רכבות ואוטובוסים מתארגנים ליציאה לטיולים ברחבי הארץ והעולם, הצגות מוצגות ויש שחקנים ויש קהל, מסעדות גורמה בהן מוגשות עוגות ופשטידות שלא מהעולם הזה וגם דוכן לחלוקת מים או גלידות ובית ממכר לבוץ הכי טוב בגן ונקודה לחלוקת חרקים מתים ומה לא.
זמן החצר מאפשר לילדים לבנות את העולם הפנימי שלהם ולבסס את מעמדם בחברת הגיל שלהם. בחצר הגן מתגלים תכונות של מנהיגות, של יכולת הפישור, של העקשנות הוותרנות הכריזמה, היצירתיות, היכולת להיות לבד, ההתנסות בדחיה, בלא למצוא את עצמך. זה זמן לא פשוט עבור הילדים ובאמת בחצר נצפה טווח האמוציה הרחב ביותר אצל הילדים. אין שעת חצר בלי בכי, בלי העלבות, בלי צחוק. הילדים רצים ומזיעים ומתלכלכים והחיים קורים במלוא עוזם.
כמה תמונות מחיי החצר-
בארגז החול ארבע ילדות אספו סביבן כמה דליים וסירים- מבט מרחוק מראה שהדליים והסירים הונחו באופן כזה שהם יוצרים מעגל סביב הילדות שיושבות במרכז עוסקות במילוי הכלים ובפטפוט בלתי פוסק. ילד עצוב מגיע אלי וטוען שהן לא משתפות אותו. אני ניגשת לשאול למה לא משתפים את הילד. זאת מָאַפִיה! מסבירה לי אחת הילדות ומזיזה את שערה מעל עיניה תוך שהיא משאירה שובל בוץ על כל הפרצוף שלה. היא אומרת לי את זה בטון שמבהיר לי שמבחינתה היא הסבירה לי למה הילד לא יכול להשתתף...אני בכ"ז מתעקשת- והוא לא יכול להיות במָאַפִיה? ילדה שניה מסתכלת בי במבט מרחם על כמה שאני לא מבינה..."אין לו דלי!" היא אומרת בחוסר סבלנות. ואם הוא יביא דלי? אני ממשיכה . והשלישית אומרת בלי להרים מבט: "אז הוא יוכל להשתתף" השאר מהנהנות בהסכמה. הילד מביא דלי ומייד מתפנה לו מקום ביניהן בלי דיבורים נוספים.
סיפור קטנטן אמנם אבל ממחיש כמה באמת לא הבנתי את הקודים. אני חשבתי שהן לא תסכמנה לשתף אותו כי הוא בן...בפועל לא היה קשר לזה. הקוד במקרה הזה היה- אם יש לך דלי או סיר- אתה בפנים.

מתחת למגלשה יש כוך קטן שנועד להוות מסתור משחק לשלשה ילדים. אני שומעת שם תכונה ערה מתחילת שעת החצר. לפתע נשמע משם בכי היסטרי: "אמא! אמא! אני רוצה רק את אמא!" אני רצה לשם ומוצאת ילדה שוכבת על גבה ומנפנפת ברגליה באוויר. מעליה עומד ילד ומנסה לחבק אותה...אני מזדעקת: "הי! מה קורה פה?"
הילדה מייד מפסיקה לבכות, היא והילד בוהים בי בחוסר סבלנות.
הכל בסדר? אני חוקרת, מבינה כבר שנקלעתי לזירת משחק...
כן כן הם פותרים אותי בחוסר סבלנות. פשוט אמא שלה זאת ליהי והיא הלכה לעבודה ואני אבא שלה ואני מנסה להרגיע אותה. אני נסוגה משם במבוכה. מרגישה כאילו פלשתי לדירה פרטית של איזו משפחה בשעה אינטימית פרטית...
המשפחות שקמות בחצר הגן הן משפחות לכל דבר. הילדים נכנסים למשחק ברצינות תהומית ומעלים סצנות מרגשות, ריגשיות, דרמטיות. רק מבוגר חסר זהירות יכול להרוס את הקסם הזה. מבוגר זהיר ישתדל להתרחק מהאיזור ולתת לילדים לשחק את משחק החיים הזה. החשיבות שלו אדירה לבניית האישיות, לבניית הדימוי האישי, לפענוח סודות ונפילת אסימונים.

סיפור אחרון - קבוצת ילדים הכינה על שולחן המון עוגות בוץ יפות למראה. הם היו עסוקים במסחר ער בעוגות הללו ורצו הלוך ושוב כשהם מנהלים מעין סוכנות שליחויות עם עם העוגות האלו. אחת השליחות הגיעה אלי בריצה, מובילה בעגלת בובות עוגת בוץ אחת ושאלה אותי: "את רוצה עוגת נומנומים?"
"מה זה עוגת נומנומים?" שאלתי בעניין
"זאת עוגה בלי-בלי" ענתה לי הילדה.
מה לעשות שלפעמים אני לא יכולה להתאפק ותפסתי אותה אלי לחיבוק והפכתי אותה על הראש ודגדגתי אותה עד שהיא פרצה בצחוק מתגלגל. כ"כ הוקסמתי.
עוגת בלי-בלי- האין זאת תמצית הילדות כולה?