הבהרה קטנה אך חשובה: אני כותבת בבלוג חוויות מעורבבות מכל מיני גנים שעבדתי בהם. אני משתדלת שלא לכתוב כאן דברים שקורים בגן בו אני עובדת השנה. אני עורכת את זה באופן סיפורי כך שיהיה אחיד.
סיפור ראשון- פלסטלינה זה יותר מרשים
שיחה ביני ובין מנהלת הגן ביום שבו עבדתי עם קבוצת הצעירים בני השנתיים עד שלש.
מנהלת: "מה את עושה איתם היום ליצירה?"
אני: "היום אנחנו קורעים"
מנהלת: "מה את קורעת?"
אני: "לא אני. הילדים. דפים, עיתונים...מה שנמצא".
מנהלת: "אבל...מה תעשי עם הקריעות האלו?"
אני: "כלום!"
מנהלת: "בבקשה תחשבי על משהו אחר"
אני: "למה?"
מנהלת: "כי ההורים של הקבוצה הזאת מתחילים לטעון שאנחנו לא עושים כלום עם הילדים ואני רוצה שהם יחזירו הביתה משהו מושקע"
אני: "את רוצה שנשלח להם את הקריעות הביתה בתוך שקית?"
מנהלת: "אבל מה זה יצא?"
אני: "כלום. זאת היתה בדיחה"
מנהלת: "יש לך אולי רעיון אחר?"
אני: "אני יכולה למרוח איתם פלסטלינה על נייר אבל חבל, כי שלב קודם למריחה זה הקריעה. זה מחזק להם את האצבעות ועוזר לחיזוק קשר עין-יד"
מנהלת: "נכון נכון את כ"כ צודקת אבל ההורים..."
סיפור שני: כל צבעי הקשת
בכיתת הבוגרים, כיתתה של המנהלת תלויות על הקיר יצירות של קרעי נייר צבעוני מודבקות על נייר לבן. המנהלת קראה לזה : "כל צבעי הקשת" . הפעילות נעשתה בעקבות עבודה עם הילדים על נושא קשת הצבעים.
למחרת הייתי אני עם קבוצת הבוגרים, נתתי להם לצייר באופן חופשי בצבעי מים. כשהמנהלת נכנסה לגן (זה היום החופשי שלה אבל היא מידי פעם מגיעה בכ"ז), ראתה את הילדים עובדים סביב השולחן ועוד לפני שאמרה שלום שאלה- "צילמת אותם?" עניתי לה שלא ואין לי זמן להתחיל לחפש את המצלמה ולטעון את הסוללות. "חבל, הם עובדים כ"כ יפה"; ונזכרה להתעניין: "מה הם עושים בעצם?". "הם מציירים בצבעי מים" עניתי לה וידעתי כבר מה תהיה שאלת ההמשך- "כן אבל מה הם מציירים?". על כך היתה לי תשובה מוכנה ומוחצת: "וריאציה לנושא צבעי הקשת". את גודל ההתפעלות שהיתה על פניה של המנהלת קשה לתאר. היא היתה בעננים.
סיפור ראשון- פלסטלינה זה יותר מרשים
שיחה ביני ובין מנהלת הגן ביום שבו עבדתי עם קבוצת הצעירים בני השנתיים עד שלש.
מנהלת: "מה את עושה איתם היום ליצירה?"
אני: "היום אנחנו קורעים"
מנהלת: "מה את קורעת?"
אני: "לא אני. הילדים. דפים, עיתונים...מה שנמצא".
מנהלת: "אבל...מה תעשי עם הקריעות האלו?"
אני: "כלום!"
מנהלת: "בבקשה תחשבי על משהו אחר"
אני: "למה?"
מנהלת: "כי ההורים של הקבוצה הזאת מתחילים לטעון שאנחנו לא עושים כלום עם הילדים ואני רוצה שהם יחזירו הביתה משהו מושקע"
אני: "את רוצה שנשלח להם את הקריעות הביתה בתוך שקית?"
מנהלת: "אבל מה זה יצא?"
אני: "כלום. זאת היתה בדיחה"
מנהלת: "יש לך אולי רעיון אחר?"
אני: "אני יכולה למרוח איתם פלסטלינה על נייר אבל חבל, כי שלב קודם למריחה זה הקריעה. זה מחזק להם את האצבעות ועוזר לחיזוק קשר עין-יד"
מנהלת: "נכון נכון את כ"כ צודקת אבל ההורים..."
סיפור שני: כל צבעי הקשת
בכיתת הבוגרים, כיתתה של המנהלת תלויות על הקיר יצירות של קרעי נייר צבעוני מודבקות על נייר לבן. המנהלת קראה לזה : "כל צבעי הקשת" . הפעילות נעשתה בעקבות עבודה עם הילדים על נושא קשת הצבעים.
למחרת הייתי אני עם קבוצת הבוגרים, נתתי להם לצייר באופן חופשי בצבעי מים. כשהמנהלת נכנסה לגן (זה היום החופשי שלה אבל היא מידי פעם מגיעה בכ"ז), ראתה את הילדים עובדים סביב השולחן ועוד לפני שאמרה שלום שאלה- "צילמת אותם?" עניתי לה שלא ואין לי זמן להתחיל לחפש את המצלמה ולטעון את הסוללות. "חבל, הם עובדים כ"כ יפה"; ונזכרה להתעניין: "מה הם עושים בעצם?". "הם מציירים בצבעי מים" עניתי לה וידעתי כבר מה תהיה שאלת ההמשך- "כן אבל מה הם מציירים?". על כך היתה לי תשובה מוכנה ומוחצת: "וריאציה לנושא צבעי הקשת". את גודל ההתפעלות שהיתה על פניה של המנהלת קשה לתאר. היא היתה בעננים.
חחחח... לייק!
השבמחקכל כך נכון וכל כך עצוב. עצוב שזה ניהיה תעשייה של שיווק. מה שלא צולם לא קיים..