הקדמה: כל השמות בהם אשתמש בבלוג הם שמות בדויים כמובן. כל האירועים- אמיתיים לגמרי.
היום הגעתי לגן קצת חולה. לא דבר שמצדיק העדרות מהעבודה אבל בהחלט דבר שמוריד את איכות העבודה.
בזמן שהילדים אכלו את ארוחת הבוקר התיישבתי במרחק מה מהם. מתבוננת, מעירה, אך לא יושבת איתם אל השולחן כמידי יום.
לאחר האוכל ישנה חצי שעה בה הילדים עוסקים במשחק חופשי. כאשר הילדים מסיימים לאכול עליהם להניח את שאריות המזון שלהם בצלחת או על השולחן ולהתפנות לעיסוקיהם.
חלק מהילדים פנו למשחקיהם וחלקם באו אל סלסלת בקבוקי המים שהיתה לידי. כך קרה שקבוצת ילדים התגודדה סביבי וניהלנו שיחות קטנות (חדשות וסודות מחיי המשפחה של הילדים, תכניות לסוף השבוע, הלשנות על חברים והתמרחות על הגננת).
גלי, אחת הילדות הצעירות ביותר בגן עם זוג צמות, חיוך מתוק, עיניים עם ברק; והמון פלפל שחור בנשמה ובטוסיק, נדחפה בין כל הילדים, מעכה אל תוך כף ידי חצי כריך מרוח בגבינה והכריזה: "גמרתי לאכול!"
ביקשתי ממנה שתיקח את הכריך ותניח אותו על השולחן ועל כך ענתה בחוצפה: "לא בא לי!" ועוד הוסיפה ולחצה את הכריך אל תוך היד שלי.
תוך כדי שאני ממשיכה לשוחח ולהתייחס אל הילדים שעמדו סביבי חזרתי ואמרתי לגלי שתניח את הכריך שלה על השולחן והיא המשיכה להגביר את קולה ולחזור על ה"לא בא לי!" שלה תוך שהיא מתעקשת לדחוף את הכריך אל תוך היד שלי על אף שאני לא לוקחת אותו ממנה.
בסופו של דבר קמתי ממקומי, לקחתי את גלי בידה והובלתי אותה אל השולחן. בשלב זה היתה כבר גלי צורחת בכל כוחה: "אבל לא בא לי! לא בא לי!" כשהגענו אל השולחן הוצאתי את הכריך מכף ידה והנחתי אותו על השולחן תוך שאני מציינת: "כאן אנחנו מניחים את הכריך כשסיימנו לאכול אותו", ומתעלמת לגמרי מצרחותיה.
מי שלא התעלמו מצרחותיה של גלי היו הסייעות, ירדנה ואלינור שהגיעה מהמטבח, שהתגודדו מודאגות מאחורי ורק חיכו להזדמנות לנחם את גלי האומללה- בעיניהן.
השארתי את גלי צורחת ורוקעת ברגליה ליד השולחן ופניתי אל הילדים שהחלו לשחק במשחק חופשי. הילדים היו מודעים כמובן למתרחש כי את הצרחות של גלי אי אפשר לפספס. הם עקבו בעניין אחרי ההתרחשות אך לא התרגשו ממנה. התיישבתי על השטיח והחלתי לשחק עם הילדים כשאני מתעלמת באופן מופגן מגלי שבאה אחרי ורצתה לבכות ולצרוח דווקא באוזניי.
אחריה השתרכו שתי סייעות. ירדנה, שאחזה בידה את הכריך ושידלה את גלי לקח את הכריך ולהניח אותו בידיים שלה: "הנה הנה גלי, בואי תשימי את הכריך אצלי!" החלטתי להתעלם לעת עתה מהתנהגותה של ירדנה. גלי לא זקוקה לכך ותתעלם בעצמה מרעש הרקע הלא רלוונטי. הכוונות של הסייעת היו טובות ולפעמים- זה העיקר.
הסייעת השניה, אלינור, הושיטה את ידיה אל גלי והציעה לה לקחת אותה אליה למטבח להרגע שם אך גלי שכבר היתה מעבר לדיבורים, נכנסה לשלב ההיסטריה. היא צרחה והחלה מתגלגלת על הרצפה, פניה אדומות, עיניה נפוחות והיא צורחת שוב ושוב: "בא לי לשים את הכריך ביד שלך!" תפסתי את גלי והושבתי אותה עלי, חיבקתי אותה וניסיתי לשקף לה את המצב.
"בא לך לשים את הכריך ביד שלי. אני יודעת. אני לא מסכימה וזה מרגיז אותך. בגן שלנו כל הילדים שמסיימים לאכול מניחים את הכריכים על השולחן. לא כל דבר שבא לך זה אומר שהוא יקרה". על המשפטים האלו חזרתי שוב ושוב בכל מיני ורסיות תוך שאני מחבקת אותה בחוזקה אך לא בחוזקה כזאת שתמנע ממנה לקום וללכת אם תרצה. אבל גלי התפתלה בזרועותי , קישטה גבה לאחור, כמעט הטיחה ראשה ברצפה והמשיכה לצרוח ולצרוח: "אבל בא לי! אבל בא לי!"
אלינור שוב הגיעה מהמטבח והושיטה לה ידיים ואפילו ניסתה להגניב לה ביסקוויט ניחומים אבל גלי העדיפה לצרוח ולבכות ולהתגלגל על השטיח.
לא שלא ריחמתי עליה. ילדונת פצפונת עם כאלה עוצמות וכזה תסכול. כמובן שיכולתי לוותר, לתת לה לקחת את הכריך ושתיתן לי אותו ביד.
לא היה סיכוי שאעשה זאת.
במקום זאת התפנתי סוף סוף לבקש מירדנה שעדיין עמדה וניסתה מאחורי גבי לשדל את גלי לקחת את הכריך ולתת אותו לה- שתניח לסיטואציה.
הנחתי את גלי על השטיח- עדיין צורחת וצווחת- וכבר עברו בערך שבע או שמונה דקות מאז שהתחילה לצרוח- המון זמן במונחים של ילד. המון זמן במונחים של גן! והמשכתי לשחק עם הילדים.
החלטתי להתעלם לגמרי מגלי. נסחפתי עם הילדים אל תהליך של בניית מבנה בן שתי קומות כשאני מחלקת לילדים משימות בניה- אביה תהיה אחראית על בניית משולשים בקצוות, יעל תביא חלקים של ארבע על ארבע, אורי יבנה לנו שביל וכן הלאה. הילדים היו נלהבים למלא את המשימות והתחלנו לבנות מבנה מפואר. גלי המשיכה לצרוח אך לאט לאט הווליום שלה ירד. היא ישבה מתיייפחת לידנו על השטיח.
הושטתי אליה את ידי לחיבוק ניחומים אך היא פרצה מחדש בבכי. הצעתי לה את מנחת ההתפייסות מוקדם מידי.
חצי שעת המשחק החופשי הסתיימה והיגעה שעת עבודת היצירה. הזמנתי אלי קבוצת ילדים לצייר בצבעי מים סביב שולחן גדול. גלי היתה אחת הילדים בקבוצה והיא התיישבה לצייר- עדיין מצוברחת.
השקט והשלווה חזרו לגן.
כשהתחלתי לתלות את עבודות הילדים על הקיר עמדתי על כיסא ולפתע הרגשתי ידיים קטנות מחבקות את רגליי. השפלתי מבטי והנה, חייבת לומר שלא להפתעתי, גלי הקטנה. ירדתי מהכיסא והרמתי אותה. היא הניחה את ראשה על כתפי וחיבקה אותי חזק. עמדנו יחד מחובקות למשך כדקה או שתיים כשאני מנדנדת אותה בזרועותיי. קשה לדעת מי משתינו היתה צריכה את החיבוק הזה יותר.
מאוחר יותר באותו יום כשירדנה לקחה את הילדים לשטוף ידיים אמרה לה גלי בחוצפה: "אבל בא לי שהגננת תשטוף לי ידיים!". חככתי רגע בדעתי. מצד אחד אם אני מוותרת לה הרי כל העבודה החינוכית מהבוקר יורדת לטמיון ומצד שני, שוב להתחיל קרב שלם? החלטתי לוותר. קרב אחד ליום עבור ילדה בת שנתיים וחצי ועבור גננת חצי חולה- בהחלט מספיק. כשכל הילדים סיימו לשטוף ידיים עם הסייעת ניגשנו גלי ואני אל הכיור ושטפתי לה את הידיים. את חיוך הנצחון הקטן שריצד בעיניה- אני מפרגנת לה.
בזמן שהילדים אכלו את ארוחת הבוקר התיישבתי במרחק מה מהם. מתבוננת, מעירה, אך לא יושבת איתם אל השולחן כמידי יום.
לאחר האוכל ישנה חצי שעה בה הילדים עוסקים במשחק חופשי. כאשר הילדים מסיימים לאכול עליהם להניח את שאריות המזון שלהם בצלחת או על השולחן ולהתפנות לעיסוקיהם.
חלק מהילדים פנו למשחקיהם וחלקם באו אל סלסלת בקבוקי המים שהיתה לידי. כך קרה שקבוצת ילדים התגודדה סביבי וניהלנו שיחות קטנות (חדשות וסודות מחיי המשפחה של הילדים, תכניות לסוף השבוע, הלשנות על חברים והתמרחות על הגננת).
גלי, אחת הילדות הצעירות ביותר בגן עם זוג צמות, חיוך מתוק, עיניים עם ברק; והמון פלפל שחור בנשמה ובטוסיק, נדחפה בין כל הילדים, מעכה אל תוך כף ידי חצי כריך מרוח בגבינה והכריזה: "גמרתי לאכול!"
ביקשתי ממנה שתיקח את הכריך ותניח אותו על השולחן ועל כך ענתה בחוצפה: "לא בא לי!" ועוד הוסיפה ולחצה את הכריך אל תוך היד שלי.
תוך כדי שאני ממשיכה לשוחח ולהתייחס אל הילדים שעמדו סביבי חזרתי ואמרתי לגלי שתניח את הכריך שלה על השולחן והיא המשיכה להגביר את קולה ולחזור על ה"לא בא לי!" שלה תוך שהיא מתעקשת לדחוף את הכריך אל תוך היד שלי על אף שאני לא לוקחת אותו ממנה.
בסופו של דבר קמתי ממקומי, לקחתי את גלי בידה והובלתי אותה אל השולחן. בשלב זה היתה כבר גלי צורחת בכל כוחה: "אבל לא בא לי! לא בא לי!" כשהגענו אל השולחן הוצאתי את הכריך מכף ידה והנחתי אותו על השולחן תוך שאני מציינת: "כאן אנחנו מניחים את הכריך כשסיימנו לאכול אותו", ומתעלמת לגמרי מצרחותיה.
מי שלא התעלמו מצרחותיה של גלי היו הסייעות, ירדנה ואלינור שהגיעה מהמטבח, שהתגודדו מודאגות מאחורי ורק חיכו להזדמנות לנחם את גלי האומללה- בעיניהן.
השארתי את גלי צורחת ורוקעת ברגליה ליד השולחן ופניתי אל הילדים שהחלו לשחק במשחק חופשי. הילדים היו מודעים כמובן למתרחש כי את הצרחות של גלי אי אפשר לפספס. הם עקבו בעניין אחרי ההתרחשות אך לא התרגשו ממנה. התיישבתי על השטיח והחלתי לשחק עם הילדים כשאני מתעלמת באופן מופגן מגלי שבאה אחרי ורצתה לבכות ולצרוח דווקא באוזניי.
אחריה השתרכו שתי סייעות. ירדנה, שאחזה בידה את הכריך ושידלה את גלי לקח את הכריך ולהניח אותו בידיים שלה: "הנה הנה גלי, בואי תשימי את הכריך אצלי!" החלטתי להתעלם לעת עתה מהתנהגותה של ירדנה. גלי לא זקוקה לכך ותתעלם בעצמה מרעש הרקע הלא רלוונטי. הכוונות של הסייעת היו טובות ולפעמים- זה העיקר.
הסייעת השניה, אלינור, הושיטה את ידיה אל גלי והציעה לה לקחת אותה אליה למטבח להרגע שם אך גלי שכבר היתה מעבר לדיבורים, נכנסה לשלב ההיסטריה. היא צרחה והחלה מתגלגלת על הרצפה, פניה אדומות, עיניה נפוחות והיא צורחת שוב ושוב: "בא לי לשים את הכריך ביד שלך!" תפסתי את גלי והושבתי אותה עלי, חיבקתי אותה וניסיתי לשקף לה את המצב.
"בא לך לשים את הכריך ביד שלי. אני יודעת. אני לא מסכימה וזה מרגיז אותך. בגן שלנו כל הילדים שמסיימים לאכול מניחים את הכריכים על השולחן. לא כל דבר שבא לך זה אומר שהוא יקרה". על המשפטים האלו חזרתי שוב ושוב בכל מיני ורסיות תוך שאני מחבקת אותה בחוזקה אך לא בחוזקה כזאת שתמנע ממנה לקום וללכת אם תרצה. אבל גלי התפתלה בזרועותי , קישטה גבה לאחור, כמעט הטיחה ראשה ברצפה והמשיכה לצרוח ולצרוח: "אבל בא לי! אבל בא לי!"
אלינור שוב הגיעה מהמטבח והושיטה לה ידיים ואפילו ניסתה להגניב לה ביסקוויט ניחומים אבל גלי העדיפה לצרוח ולבכות ולהתגלגל על השטיח.
לא היה סיכוי שאעשה זאת.
במקום זאת התפנתי סוף סוף לבקש מירדנה שעדיין עמדה וניסתה מאחורי גבי לשדל את גלי לקחת את הכריך ולתת אותו לה- שתניח לסיטואציה.
הנחתי את גלי על השטיח- עדיין צורחת וצווחת- וכבר עברו בערך שבע או שמונה דקות מאז שהתחילה לצרוח- המון זמן במונחים של ילד. המון זמן במונחים של גן! והמשכתי לשחק עם הילדים.
החלטתי להתעלם לגמרי מגלי. נסחפתי עם הילדים אל תהליך של בניית מבנה בן שתי קומות כשאני מחלקת לילדים משימות בניה- אביה תהיה אחראית על בניית משולשים בקצוות, יעל תביא חלקים של ארבע על ארבע, אורי יבנה לנו שביל וכן הלאה. הילדים היו נלהבים למלא את המשימות והתחלנו לבנות מבנה מפואר. גלי המשיכה לצרוח אך לאט לאט הווליום שלה ירד. היא ישבה מתיייפחת לידנו על השטיח.
הושטתי אליה את ידי לחיבוק ניחומים אך היא פרצה מחדש בבכי. הצעתי לה את מנחת ההתפייסות מוקדם מידי.
חצי שעת המשחק החופשי הסתיימה והיגעה שעת עבודת היצירה. הזמנתי אלי קבוצת ילדים לצייר בצבעי מים סביב שולחן גדול. גלי היתה אחת הילדים בקבוצה והיא התיישבה לצייר- עדיין מצוברחת.
השקט והשלווה חזרו לגן.
כשהתחלתי לתלות את עבודות הילדים על הקיר עמדתי על כיסא ולפתע הרגשתי ידיים קטנות מחבקות את רגליי. השפלתי מבטי והנה, חייבת לומר שלא להפתעתי, גלי הקטנה. ירדתי מהכיסא והרמתי אותה. היא הניחה את ראשה על כתפי וחיבקה אותי חזק. עמדנו יחד מחובקות למשך כדקה או שתיים כשאני מנדנדת אותה בזרועותיי. קשה לדעת מי משתינו היתה צריכה את החיבוק הזה יותר.
מאוחר יותר באותו יום כשירדנה לקחה את הילדים לשטוף ידיים אמרה לה גלי בחוצפה: "אבל בא לי שהגננת תשטוף לי ידיים!". חככתי רגע בדעתי. מצד אחד אם אני מוותרת לה הרי כל העבודה החינוכית מהבוקר יורדת לטמיון ומצד שני, שוב להתחיל קרב שלם? החלטתי לוותר. קרב אחד ליום עבור ילדה בת שנתיים וחצי ועבור גננת חצי חולה- בהחלט מספיק. כשכל הילדים סיימו לשטוף ידיים עם הסייעת ניגשנו גלי ואני אל הכיור ושטפתי לה את הידיים. את חיוך הנצחון הקטן שריצד בעיניה- אני מפרגנת לה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה