עומרי מחמיץ פנים- וזה משתלם לו

אילוסטרציה

עמרי הוא אחד הילדים הבוגרים בגן. ילד שקט, חכם, "ילד טוב" כזה שמתנהג תמיד יפה, עוזר, חברותי, יודע גם להשתובב כשצריך. בקיצור, ילד שכל גננת מאחלת לעצמה.
לכן הופתעתי מאד כשבוקר אחד עומרי לא רצה להכנס לגן. הוא נשאר מחוץ לגן בפרצוף עצוב ונצמד לרגליים של אבא שלו. גם אבא שלו הופתע. עומרי לא ענה לשאלותינו ולא הגיב לנסיונות הבירור שלנו. הוא רק נשאר לעמוד בפרצוף עצוב. התחלנו לנסות לנחש מה לא בסדר עם הילד. בסופו של דבר היתה לנו הרגשה שאולי הוא קצת חם, אולי הוא מפתח איזו מחלה ואז אבא של עומרי אמר: "טוב, במילא אמא שלו בבית היום עם האח הקטן אז אני אקח אותו הביתה שינוח קצת בבית".
הבטתי אליו בפליאה- היתכן שהוא באמת לא מבין שהילד יודע את זה? ניסיתי לומר לאבא שאולי כדאי שהוא ישאיר את הילד בגן בכ"ז ואם הוא ימשיך להרגיש ככה נתקשר אליו אבל האבא כבר הגיע להחלטה שהילד כנראה חולה והוא לקח אותו הביתה.
הבטתי בגבם המתרחק והרגשתי שאם היתה לי ראיית על אני בטוחה שהייתי יכולה לראות חיוך נצחון ערמומי בזויות פיו של עומרי.
והנה למחרת, הפלא ופלא, שוב עומרי מגיע לגן עם פרצוף חמוץ. והפעם אבא שלו כבר מתחיל להתרגז. אבל לא על עומרי. על הגן.
"משהו לא בסדר עם הגן!" הוא אומר. "למה פתאום הילד לא רוצה לבוא לגן?"
כשעומרי נשאר בגן עם הפרצוף העצוב, כמעט בוכה על שאבא שלו בגד בהסכם הנח שכביכול נחתם ביניהם אתמול- אם אני עצוב אתה לוקח אותי הביתה- החלטתי להקדיש לו קצת תשומת לב מיוחדת.
לעיתים הילדים הטובים במיוחד זוכים לסוג של "הזנחה" בתשומת הלב שניתנת בשפע לילדים היותר "בעייתיים".
בזמן מפגש הבוקר הסבתי את תשומת לב הילדים אל עמרי. ביקשתי מהם להתבונן בפניו ולומר לי כיצד הם חושבים שהוא מרגיש. עמרי החכם, שישב בפנים די נייטרליות עד לאותו רגע, מייד שינה את פניו לפנים העצובות ביותר שיש לו והילדים מייד ניחשו: "הוא לא שמח!", "הוא עצוב", "הוא כועס".
ביקשתי מעמרי לספר לילדים למה הוא עצוב אבל הוא לא דיבר. הילדים התחילו לנחש. "הוא קיבל מכה", "הוא רוצה את אמא שלו", "מישהו דחף אותו".
הסברתי לילדים שלפעמים אנחנו עצובים ואין לנו אפילו הסבר לזה ושאני מבקשת מכולם להיות נחמדים במיוחד לעומרי היום כי הבוקר שלו התחיל על רגל שמאל.
במשך היום עומרי היה בסדר גמור. שיחק עם הילדים, אכל, השתובב. שכח לגמרי מסצינת הבוקר.
סיכום ביניים: ביום הראשון הוא הרוויח מפרצופו החמוץ- חזר הביתה אל אמא, ביום השני הרוויח- התייחסות מיוחדת ממני.
לא פלא שלמחרת- אותו התרחיש חזר על עצמו בדיוק. עומרי מגיע לגן בפרצוף חמוץ. הפעם עם אמא שלו ולא רוצה להכנס לגן.
אמא שלו ביקשה לשוחח איתי. "מה קורה בגן? משהו השתנה? הוא לא מוכן לבוא לגן יותר".
אמרתי לה שדבר לא השתנה בגן ושהילד חוזר לעצמו די מהר במשך היום. החזרתי את הכדור אליה ושאלתי אולי משהו השתנה בבית? מסתבר שאמא של עומרי החליטה להתפטר מעבודתה ולהקדיש את עצמה לגידולו של התינוק בן החצי שנה. זאת אומרת שהיא בעצם נמצאת בבית בבקרים. הסבתי את תשומת לבה לכך שיכול להיות שעומרי יודע שהיא בבית ומנסה את מזלו- אולי ישאירו אותו בבית עם אמא? כמו התינוק? 
אמו של עומרי אמרה שיכול להיות אבל עדיין כדאי לשים לב מה קורה בגן. הבטחתי שאעשה זאת.
בזמן שהילדים התרוצצו בחצר קראתי אלי את עומרי. הושבתי אותו על ברכי, חיבקתי אותו וביקשתי שנדבר על הבקרים. ביקשתי שיספר לי מה הוא עושה מהרגע שהוא מתעורר, מה הוא אוכל, מי מעיר אותו, מי מלביש אותו, מי ער ומי ישן בזמן שהוא יוצא מהבית. כל תשובותיו לא הצביעו על דבר יוצא דופן. שגרת משפחה רגילה. שאלתי אותו באופן ישיר יותר מדוע הוא מגיע עצוב לגן. עומרי חשב מעט וענה לי בכנות- "אני לא יודע". שתקנו קצת כשאני מנסה לפענח את התעלומה. עומרי שאל: "אני יכולה לחזור לשחק?"
למחרת בבוקר כשעומרי הגיע שוב עצוב לגן ביקשתי מאימו לא להתייחס לכך, להפרד ממנו בקצרה.
לא הייחסתי לפרצופו והזמנתי אותו בצורה אגבית להכנס ולמצוא חבר למשחק. עומרי שירך דרכו בחוסר חשק וניגש לשחק עם חברו.
במפגש, לאחר שירי הבוקר, התיישבתי בכיסאי ועשיתי את הפרצוף הכי חמוץ וחסר חשק שלי.
"אוף! בכלל לא מתחשק לי לבוא לגן!" אמרתי לילדים. "איזה מעצבן! הייתי נשארת בבית וזהו. בכלל לא כיף לי פה!"
הילדים השתתקו בפליאה. כולם נעצו בי מבטים מבולבלים. רק עומרי חייך. נשארתי בפנים זעופות לכמה רגעים.
לאחר מכן, התיישרתי בכסאי ושאלתי את הילדים: "איך הרגיש לכם כשאמרתי שלא בא לי לבוא לגן?"
הילדים מיהרו לשתף שזה לא נעים בכלל. שאלתי את עומרי באופן ישיר- " זה היה לך נעים?"
עומרי השיב: "זה לא נעים וזה אפילו קצת מצחיק!"
סיכמתי את הנושא בכך שאמרתי לעומרי ולשאר הילדים- כשאנחנו נכנסים אל הגן או לכל מקום אחר, כדאי להכנס בחיוך, באווירה נעימה, לא להקדים פרצוף חמוץ, לא להחליט לבוא במצב רוח הכי רע שלנו. זה לא נעים לסביבה ולא נעים לנו.
בשיחה פרטית עם עומרי הרחבתי את הנושא וביקשתי ממנו שיחדל מהמנהג שלו להחמיץ פנים בכניסה לגן.
זה נשמע אולי מוזר, אולי פשוט מידי- אבל זה עבד. עומרי הפסיק להחמיץ פניו בכניסה לגן.

חשוב לציין שכל הטעויות שנעשו במהלך הדרך, הן לא טעויות בעיני אלא תהליך של ניסוי וטעיה (ותהיה). לא יכולתי להגיד לו להפסיק לחמיץ פנים לפני שבררתי שהכל בסדר, הוריו לא יכלו לקחת על עצמם את התנהגותו של עומרי- הם צדקו בהתעקשות שלהם לבדוק אם הכל בסדר בגן וגם אנחנו- בתור גן, היינו חייבים לבדוק את הבית.
לאחר שנבדקו כל האפשרויות- בית-גן-ילד ולא נמצא שום דבר יוצא דופן, רק אז אפשר היה לומר לילד חד וחלק- תפסיק עם זה!