אין עוד מקום עבודה כזה שבו את מגיעה בבוקר לעבודה ומתקבלת ע"י אנשים שבאמת ובתמים שמחים לראות אותך. ומביעים את השמחה שלהם בחיבוקים, חיוכים, ריצות וקריאות שמחה.
בבקרי החורף כשאני יוצאת מהמכונית לכיוון הגן, הכביש מלא שלוליות, התיק שלי כבד ובד"כ יש לי עוד שקית עם דפים ומערכי "שיעור", דיסקים, דפי צביעה ומה לא. אני פותחת את שער הגן עם המפתח ולוקחת נשימה עמוקה לפני שאני פותחת את הדלת.
ברגע שאני בפנים מתחיל טירוף של יום. יום שאין בו דקה אחת לנשום או לעצור לנוח.
יש ילדים שעוד לפני שסגרתי את הדלת מאחורי הם כבר בפול ספיד: "בתשבע עילאי אמר שאני לא חבר שלו!"
ככה מתחיל היום.
מבחינתי אין מקום שמח כמו הגן. בגן תמיד יש עניין. בית אחד עם עשרים או שלושים ילדים וחמש או שש נשים ואינטראקציות בלתי פוסקות. המולה, פטפוט, בכי, צחוק, שירה, ריקודים, ארוחות משותפות, פיפי וקקי ונזלת, ומריבות של הסייעות וויכוחים עם המנהלת של הגן וטלפונים מההורים, מפגשים וחוגים, ביקורים של הורים שרוצים לראות את הגן לשנה הבאה. אין דבר כזה יום חלש, יום משעמם, יום שקט. פשוט אין דבר כזה בגן.
בסוף יום העבודה, באחת ורבע, אני מפסיקה ללטף את שיערו של ליאל, הילד האחרון שממש הרגע נרדם ואני קמה ממקומי בדממה, אוספת את החפצים בשקט מוחלט, מכסה ילדה שהשמיכה נשמטה ממנה. מבט אחרון אל הילדים הרדומים. אני מותשת.
אין עוד רגע של עייפות כה גדולה כמו הרגע הזה. מותשת ומרוקנת.
גן הילדים לא מתנהל באופן רומנטי וסטרילי.
בדף שמחלקים להורים כתוב-
11-12 חצר
12-12:30- ארוחת צהריים
12:20- 13:00 מפגש אחרון
13-15 שנת צהריים
בפועל , שעת החצר פירושה המון פוליטיקה בין הילדים, משאים ומתנים קשוחים, מריבות עקובות מדם, הוא לא חבר שלי, הוא כן חבר שלי, הוא לקח לי את הבימבה, היא לקחה לי את הכף האדומה, פציעות, העלבות, פאקציות- יעל ויהל לא משחקות איתי! בכי בכי בכי. ואחרי שניה- יעל וליהי לא משחקות איתי. בכי בכי בכי . וגם- בואי מהר כי דביר תקוע עם הראש שלו בין קצה המגלשה לעציץ הגדול שעומר הפך עליו.
שעת ארוחת הצהריים פירושה- מריבות על מי לא רוצה לאכול ומה כן ומה לא ומי ישב ליד מי ולמי נשפך כל הרוטב על הבגדים ומי לקח למי משהו מהצלחת ואסור לדבר בזמן האוכל ותפסיקו לדפוק עם הכפית על השולחן ובא לי עוד תירס ולמה זרקת את כל הצלחת לרצפה עם כל האוכל?? כי אמא שלי אמרה לי שאני לא אוכל מוצרי חלב כי יש אנטיביוטיקה בטוסיק של התרנגולת (ציטוט).
שעת המפגש האחרון היא שעה שבה בזמן שאני מנסה להרגיע את הילדים בסיפור לפני השינה ולשמוע מהם חוויות ומעין סיכום של היום עד כה, הסייעות קוראות לילדים אחד אחד ומחליפות להם בגדים לקראת השינה והילדים צריכים ללכת לעשות פיפי לפני השינה ולשתות מים ואיילה רצה על המזרנים עם נעליים ולא משנה כמה פעמים אני מחזירה אותה למפגש היא שוב בורחת ממני למזרונים וכשאני כועסת עליה היא צוחקת לי בפנים וגלי עומדת באמצע המעגל, מסתירה לילדים את הציורים של הסיפור וכשכולם מתרגזים היא צורחת: "אבל בא לי להפריע!".
ושעת ההשכבה לישון...איפה המוצץ שלי? אני צריכה להחזיק חולצה כשאני נרדמת, אני צריך מסאז' ברגליים, הוא נגע לי במזרון, זאת לא השמיכה שלי, לא רוצה לישון, אמא שלי אמרה לי שאני לא חייבת לישון, בא לי לשתות, יש לי פיפי, אפשר עוד סיפור? אני רעבה, לא רוצה לישון עם גרביים.
לאט לאט הקולות משתתקים ואני נשארת עם ילד או שניים שמתקשים להרדם.
גם אני לאט לאט נרגעת בזמן הזה, הגן חשוך, הנשימות של הילדים ממלאים את החדר, אני מלטפת, מחבקת, נושמת עמוק.
עוד רגע אני הולכת הביתה. אני מותשת לגמרי. אני מרוקנת.
אבל כבר אחר הצהריים או בערב אני מתחילה לחשוב, מה כדאי לי לעשות מחר עם הילדים? איזה דבר יהיה כיפי? מה ישמח אותם? מה יהיה מעניין בשבילי? ואני נזכרת שעילאי מאד אוהב את פטר והזאב אז אני ממהרת לצרוב את המוזיקה כי הבטחתי שמחר אני מביאה למפגש את היצירה הזאת. ובבוקר אני מגיעה לגן ועומר הקטן מרים אלי את העיניים המבריקות שלו ואומר את שמי שוב ושוב, לא מסוגל לומר מה הוא רוצה אני אבל אני מבינה. הוא פשוט שמח לראות אותי.
וגם אני שמחה לראות אותו.
אני אוהבת להיות גננת.
בבקרי החורף כשאני יוצאת מהמכונית לכיוון הגן, הכביש מלא שלוליות, התיק שלי כבד ובד"כ יש לי עוד שקית עם דפים ומערכי "שיעור", דיסקים, דפי צביעה ומה לא. אני פותחת את שער הגן עם המפתח ולוקחת נשימה עמוקה לפני שאני פותחת את הדלת.
ברגע שאני בפנים מתחיל טירוף של יום. יום שאין בו דקה אחת לנשום או לעצור לנוח.
יש ילדים שעוד לפני שסגרתי את הדלת מאחורי הם כבר בפול ספיד: "בתשבע עילאי אמר שאני לא חבר שלו!"
ככה מתחיל היום.
מבחינתי אין מקום שמח כמו הגן. בגן תמיד יש עניין. בית אחד עם עשרים או שלושים ילדים וחמש או שש נשים ואינטראקציות בלתי פוסקות. המולה, פטפוט, בכי, צחוק, שירה, ריקודים, ארוחות משותפות, פיפי וקקי ונזלת, ומריבות של הסייעות וויכוחים עם המנהלת של הגן וטלפונים מההורים, מפגשים וחוגים, ביקורים של הורים שרוצים לראות את הגן לשנה הבאה. אין דבר כזה יום חלש, יום משעמם, יום שקט. פשוט אין דבר כזה בגן.
בסוף יום העבודה, באחת ורבע, אני מפסיקה ללטף את שיערו של ליאל, הילד האחרון שממש הרגע נרדם ואני קמה ממקומי בדממה, אוספת את החפצים בשקט מוחלט, מכסה ילדה שהשמיכה נשמטה ממנה. מבט אחרון אל הילדים הרדומים. אני מותשת.
אין עוד רגע של עייפות כה גדולה כמו הרגע הזה. מותשת ומרוקנת.
גן הילדים לא מתנהל באופן רומנטי וסטרילי.
בדף שמחלקים להורים כתוב-
11-12 חצר
12-12:30- ארוחת צהריים
12:20- 13:00 מפגש אחרון
13-15 שנת צהריים
בפועל , שעת החצר פירושה המון פוליטיקה בין הילדים, משאים ומתנים קשוחים, מריבות עקובות מדם, הוא לא חבר שלי, הוא כן חבר שלי, הוא לקח לי את הבימבה, היא לקחה לי את הכף האדומה, פציעות, העלבות, פאקציות- יעל ויהל לא משחקות איתי! בכי בכי בכי. ואחרי שניה- יעל וליהי לא משחקות איתי. בכי בכי בכי . וגם- בואי מהר כי דביר תקוע עם הראש שלו בין קצה המגלשה לעציץ הגדול שעומר הפך עליו.
שעת ארוחת הצהריים פירושה- מריבות על מי לא רוצה לאכול ומה כן ומה לא ומי ישב ליד מי ולמי נשפך כל הרוטב על הבגדים ומי לקח למי משהו מהצלחת ואסור לדבר בזמן האוכל ותפסיקו לדפוק עם הכפית על השולחן ובא לי עוד תירס ולמה זרקת את כל הצלחת לרצפה עם כל האוכל?? כי אמא שלי אמרה לי שאני לא אוכל מוצרי חלב כי יש אנטיביוטיקה בטוסיק של התרנגולת (ציטוט).
שעת המפגש האחרון היא שעה שבה בזמן שאני מנסה להרגיע את הילדים בסיפור לפני השינה ולשמוע מהם חוויות ומעין סיכום של היום עד כה, הסייעות קוראות לילדים אחד אחד ומחליפות להם בגדים לקראת השינה והילדים צריכים ללכת לעשות פיפי לפני השינה ולשתות מים ואיילה רצה על המזרנים עם נעליים ולא משנה כמה פעמים אני מחזירה אותה למפגש היא שוב בורחת ממני למזרונים וכשאני כועסת עליה היא צוחקת לי בפנים וגלי עומדת באמצע המעגל, מסתירה לילדים את הציורים של הסיפור וכשכולם מתרגזים היא צורחת: "אבל בא לי להפריע!".
ושעת ההשכבה לישון...איפה המוצץ שלי? אני צריכה להחזיק חולצה כשאני נרדמת, אני צריך מסאז' ברגליים, הוא נגע לי במזרון, זאת לא השמיכה שלי, לא רוצה לישון, אמא שלי אמרה לי שאני לא חייבת לישון, בא לי לשתות, יש לי פיפי, אפשר עוד סיפור? אני רעבה, לא רוצה לישון עם גרביים.
לאט לאט הקולות משתתקים ואני נשארת עם ילד או שניים שמתקשים להרדם.
גם אני לאט לאט נרגעת בזמן הזה, הגן חשוך, הנשימות של הילדים ממלאים את החדר, אני מלטפת, מחבקת, נושמת עמוק.
עוד רגע אני הולכת הביתה. אני מותשת לגמרי. אני מרוקנת.
אבל כבר אחר הצהריים או בערב אני מתחילה לחשוב, מה כדאי לי לעשות מחר עם הילדים? איזה דבר יהיה כיפי? מה ישמח אותם? מה יהיה מעניין בשבילי? ואני נזכרת שעילאי מאד אוהב את פטר והזאב אז אני ממהרת לצרוב את המוזיקה כי הבטחתי שמחר אני מביאה למפגש את היצירה הזאת. ובבוקר אני מגיעה לגן ועומר הקטן מרים אלי את העיניים המבריקות שלו ואומר את שמי שוב ושוב, לא מסוגל לומר מה הוא רוצה אני אבל אני מבינה. הוא פשוט שמח לראות אותי.
וגם אני שמחה לראות אותו.
אני אוהבת להיות גננת.
פשוט מקסים כנה ואמיתי כל כך מאוד התחברתי וכך אני מרגישה כאילו סיפרת את מה שעובר עלי בגדול
השבמחקתבורכי