גננות דתיות במערך החינוכי החילוני - קונפליקט הפלורליזם
גננת יושבת מול 35 ילדים במפגש, העיניים שלהם פעורות והלב שלהם נקי.
מה שתשפוך פנימה- יכנס ויתפס מייד כאמת מוחלטת. האחריות עצומה. כל מילה חייבת
להשקל.
לא פעם קרה שחזרתי הביתה וחשבתי על משהו שאמרתי ושאולי נתפס לא נכון אצל
כמה ילדים ולמחרת פתחתי שוב את הנושא כדי לתקן.
למשל השימוש במילה שחור כמטאפורה
למשהו לא טוב..."היה זה יום שחור..." כתוב בלא מעט ספרי ילדים. והילדים
שיושבים בגן מקבלים עוד גושפנקא לכך ששחור זה לא טוב. גם הילדים הכהים (יוצאי
אתיופיה למשל) וגם בהירי העור. דבר לכאורה חסר ערך אבל בפועל זה הלקסיקון ששוקע
פנימה ומרפד את בסיס התפיסה של הילדים.
בארצנו, בגן הילדים החילוני הממוצע תהיה לפחות אשת צוות דתיה אחת.
לפעמים בתפקיד מפתח- הגננת הראשית, לפעמים גננת משלימה, סייעת או מעבירת חוגים.
החינוך החילוני מתאפיין בפלורליזם.
כערך- כל בני האדם שווים.
הזדמנויותיהם שוות, זכויותיהם שוות. בני כל הדתות והלאומים. אין בנו פחד שהילדים
יחשפו לצורות חיים נוספות. להפך. אנו רואים בזאת ערך.
עם זאת צריך שיהיה קוד או מפתח של ערכים ברור לכולם- הערך העליון הוא
נאמנות לחינוך החילוני. הפלורליזם הזה שמתבטא בתפיסה של כל בני האדם שווים, צריך וחייב
לבוא לידי ביטוי גם בתכנים הנלמדים וחשוב מכך- בהתנהגות אנשי החינוך- בדוגמא
האישית שהם מהווים.
זה מביא אותי חזרה לעניין הלקסיקון הפנימי המרפד את בסיס הזהות של
הילד בגיל הרך.
כשילד צעיר שומע דרך קבע- "בעזרת ה'", "תודה לק-ל"
,"אם ירצה ה," "אלוקים"–זה נתפס אצלו כשפת יום יום. כעבור כמה
ימים של חשיפה לשפה הזאת היא הופכת לשפתו וגם אם לא אימץ אותה לעצמו, היא שקעה
פנימה לתודעה.
והתודעה אומרת שיש אלוהים. יש איזה כח עליון שאנחנו במשך כל היום מודים
לו, מתנים קיום דברים ברצונו. אין כאן ספק ואין כאן בחירה חופשית.
והבחירה החופשית והספק - הם בין הערכים המרכזיים שעומדים בבסיס החינוך החילוני וכאן נוצר
הקונפליקט.
תפקיד הגננת בגן חילוני להציג בפני הילד את אפשרות הבחירה החופשית ואת
הזכות והחשיבות שבהטלת הספק.
גם גננת דתית שעובדת במערכת החילונית מחוייבת בקוד הזה.
הקוד הוא למשל- כשאנו מספרים לילדים סיפורי תורה נציג אותם כסיפור מיוחד. סיפור ששייך לעם היהודי. סיפור ממזמן שיש
מאמינים שהיה ויש מאמינים שלא.
כשנדבר על אלוהים, נציג אותו כישות קיימת או לא
קיימת בהתאם למה שאתה מאמין בו. כשהמיקוד הוא על אמונה וחשיבה עצמית.
דוגמא נוספת- כולנו חוגגים את חג הפסח. אבל הסיפור של יציאת מצריים,
קריעת ים סוף, קבלת התורה- אלה הם סיפורים. הדתיים מאמינים שכך בדיוק היה ואנחנו
קוראים את זה כטקסט יהודי עתיק. אנחנו קוראים וחוקרים ונהנים מהעושר התרבותי הזה.
אנו מתייחסים לכך כאל פולקלור שנותן לנו מסורת עממית להשען עליה
והפוגות חגיגיות בשגרת השנה. מותר לנו לקחת מה שמתאים לנו. בגן שלנו יש משפחות בהן
לא אוכלים חמץ כלל במהלך החג ויש כאלה שמוותרים על המסורת הזאת. כל משפחה עושה כפי
שהיא מאמינה ואוהבת.
אנחנו יהודים. אנחנו חילונים.
אני מצפה שכל גננת בגן חילוני תלמד כך. שמה שינחה אותה יהיו ערכי החינוך החילוני. לצערי אני מעט ספקנית
בעניין. גם הגננות הדתיות הטובות והאהובות עלי ביותר שאני מכירה, שהן נשות חינוך
וערכים ואהבה, כאלה שהדבר האחרון שהן רוצות זה להחזיר בתשובה או להביא את האג'נדה
הדתית למרכז- לא ייטיבו להעביר את הדקות הזאת של החינוך החילוני. ספק אם הן מכירות
בו.
ילד בן ארבע שאל אותי - נכון שיש כאלה שמאמינים בחייזרים וכאלה שלא?
כי אף אחד לא ראה באמת חייזר. זה כמו אלוהים.
מבחינתי אמירה כזאת אומרת שלילד הזה יש חינוך חילוני טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה